אור ברסלב

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק שואל

פרק חבית

דף קמח.

בגמ' הלויני אתי למיכתב, פי' רש"י משמע לזמן מרובה כו' ואתי מלוה זה לכתוב ע"פ כו' א"כ משמע דמשו"ה אסרו גם על הלוה שמא על ידו יכשל המלוה, ולפ"ז כשילוה מגוי יהי' מותר לומר הלויני אבל מלשון המשנה דקתני מחבירו משמע נמי גוי כמו במשנה דלאח"ז כדלקמן (ק"נ.) והא דבלשון שאלה מותר לכאורה נראה כמ"ש התוס' דס"ל לרש"י דסתם שאלה אינו ל' יום, אבל אינו מוכרח די"ל דוקא הכא מדשני לומר השאילני הגם דאינו מהדר לי' גוף החפץ רק בעבור השבת קמשני בלישני' אבל בכל שאלה י"ל ג"כ דסתם שאלה ל' יום, אך הסברא נראה כמ"ש התוס' בפי' רש"י דכיון דבשאלה נפחת החפץ ע"י השימוש לכך אין סברא שיהי' הכוונה בסתם על שלשים יום:

דף קמח:

בגמ' וכן הי' הלל אומר כו' שמא יוקרו חטים כו' וקשה הא איכא למימר נמי שמא יוזלו והו"ל קרוב להפסד כלשכר ומ"ט דהלל דאוסר, ואם נאמר דפרעון בע"כ לא שמי' פרעון, י"ל דהוי רחוק להפסד דכשיוזלו לא ירצה לקבל, אכן משמעות הפוס' בחו"מ (סי' ע"ד) דשמי' פרעון ע"ש, ובגיטין (עה) בתוס' ד"ה מכלל, לכן נ"ל דלא הוי אלא גזירת חכמים שמא יוקרו ויהי' מיחזי כריבית, אכן ביו"ד בט"ז (סי' קס"ב ס"ק א') כתב דבדרך הלואה אפי' היכא דהוי קרוב להפסד כמו לשכר אסור מדרבנן ע"ש):

שם בגמ' ר"י אמר כו' דאי אמרת ניתנה ליתבע אתי למיכתב משמע מכאן דע"פ פנקסו מיחשב טענת ברי להוציא גם ע"פ ב"ד, ולכן כשניתן לתבוע בב"ד אתי למיכתב ג"כ ע"פ, דאל"כ גם כשלא ניתן ליתבע יכתוב כדי לזכור החוב ובלשון הגמ' משמע דדוקא אם ניתן ליתבע אתי למיכתב, [ולפ"ז מוכח מכאן כמ"ש הסמ"ע בחו"מ (סי' ע"ה ס"ק נ"ה) דע"פ פנקסו חשיב טענת ברי גם לחיוב שבועת מב"מ, דלפמ"ש הש"ך שם דלא הוי ברי אלא לשבועת היסת א"כ אמאי אמרי' א"א בשלמא ל"נ ליתבע משו"ה כו' דבזמן המשנה דלא הי' היסת מ"ט ל"נ ליתבע כיון דליכא למיחש דאתי למיכתב כנ"ל] והא דאמר רבה ניתנה ליתבע דא"א לא ניתנה אתי לאמנועי כו' רבה א"צ טעם דלמה לא יהי' ניתנה ליתבע אלא אתי לאפוקי מטעמא דרב יוסף:

שם בגמ' אר"י מקדיש כו' וחגיגתו ביו"ט, פי' רש"י ואע"ג דתנן כו' כיון דהקרבתן דוחה קדושתן דוחה, מ"מ נראה דנדרים ונדבות גם למ"ד דקרבים ביו"ט מ"מ אין מקדישין אותם ביו"ט, והטעם דדוקא באלו שדוחין שבת ויו"ט גם הקדישן דוחה, אבל הקרבת נו"נ אינו מצד דחי' אלא מטעם דהוי אוכל נפש לכן אין מקדישין ביו"ט ולא דחי השבות, וכן למסקנא נראה דדוקא חובות שקבוע להם זמן ולא נדרים ונדבות, [וכ"מ בתוס' בבכורות (נ"ח ד"ה ואי) דאפי' אי בעי לצאת בהן ידי שמחה אסור להקדישן ביו"ט, אכן בחגיגה (ח'. ד"ה משום) הביאו דהר"א מתיר בכה"ג והר"י לא ס"ל הכי ע"ש, מיהו כ"ז אינו אלא למ"ש התוס' לעיל (כ"ד:) דטעמא דמ"ד נו"נ קריבין ביו"כ משום דהוי או"נ, אבל למ"ש התוס' בביצה (י"ב. ד"ה השוחט) וברשב"א שם דאפי' עולות קריבין ביו"ט למ"ד דנו"נ קריבין ביו"ט, אפשר דיליף משום דכתי' לה' כמ"ש רש"י בביצה (כ': ד"ה לא תימא) י"ל דמותר להקדישן ג"כ ביו"ט וצ"ע].

דף קמט.

בגמ' אלא לעולם דכתב אכותל ומידלי כו', לולי דברי התוס' הי' נראה דמר אמר חדא ומר א"ח ולא פליגי, אלא מאן דנקט טעמא דשמא ימחוק דאיתא אפי' בכתוב אכותל אבל טעמא דשמא יקרא בשה"ד ליכא דגודא בשטרא לא מיחלף, ומאן דנקט הטעם דשמא יקרא בשה"ד משום דאיתי' אפי' בחייק אטבלא ופנקס משא"כ שמא ימחוק ליכא בכה"ג:

בתוס' ד"ה ודיוקני כו' מכלל דאחריני הוי מסתכלי, צ"ע דאחריני דהוי מסתכלי לא הוי מסתכלי אלא כדי לראות איזה מטבע הוי ובכה"ג לא איירי כאן, כמ"ש המאירי דהאיסור להסתכל בדיוקני משום שמפנה לבו לבטלה א"כ בכה"ג דהוא מסתכל דרך עראי ולא לבטלה פשיטא דשרי]:

דף קמט:

בגמ' אר"י כו' לא על המנות של חול ביו"ט, פי' הרמב"ם במשניות דשל חולין קאמר, [וכ"מ ברמב"ם, (פ"ד מה' יו"ט ה' כ') כמ"ש ה"ה שם וכ"פ בחי' הר"ן בשם הר"י], ולפ"ז קשה מה דמסיק מ"ד הואיל דכתיב ועמך כמריבי כהן, וי"ל בדוחק דה"ק הואיל וכתי' ועמך כו' א"כ אין מצוה בחלוקת כהנים כל כך ואעפ"כ מותר ה"ה בחולין, וע"ש בלח"מ שנדחק ג"כ בזה]:

שם בגמ' ודילמא התם ה"ט דכתיב דובר שקרים לא יכון כו' והכי נמי מסתברא דלכן נענש דוקא עכשו כשאמר כן משום דאז הי' דובר שקר, אבל לטעמא דחבירו נענש ע"י מ"ט נענש עכשו דוקא, דאי הכוונה משום עונש החטא הבא על ידו זהו כבר הי', ואי משום שנענש אחאב על החטא הרי זה לא הי' עתה אלא בסוף המלחמה, וכ"מ בסנהדרין (ק"ב:) דלהכי יצא ממחיצה משום דובר שקרים, וכ"פ הרד"ק בשם תרגום ע"ש], והנה פי' נענש ע"י נראה דדוקא היכא שהוא גרם לו כגון עובדא דהתם דכיון שהי' אחאב מלך הו"ל ליתן לו הכרם, אבל לא בעלמא כדאמרי' בסמוך צדקי' צדיקא מאי הו"ל למיעבד:

דף קנ.

במשנה לא ישכור אדם פועלים בשבת, פי' רש"י משום דכתיב ממצוא חפציך, ולפ"ז לצורך מצוה כגון לבנות ביהכנ"ס יהי' מותר דהו"ל חפצי שמים, וי"ל נמי מטעם דלצורך בנין מחר הו"ל עובדא דחול, כמ"ש המג"א (סי' ש"ז ס"ק א') בשם ס"ח דאפי' לדבר מצוה אסור לומר אעשה למחר, אכן הא"ר שם חולק עליו, ומתיר ע"ש]:

שם אבל מחשיך כו'. ומביא פירות בידו', לשון רש"י הואיל ועיקר מחשבתו לא הי' לכך, משמע דאם נתכוין לכך אסור אח"כ במוצ"ש להביא, אכן משמעות לשונו נראה דאם מתכוין לשניהם ג"כ אין איסור, [אבל מלשון הטוש"ע (סי', ש"ז סעי' ח') דאם לא כיון אלא לשמרם מותר להביאם, משמע דאם נתכוין לשניהם אסור להביא]:

בגמ' מ"ש הוא מ"ש חבירו, פי' רש"י דהא ישראל הוא כמותו ולא מצי לאוגרינהו, וקשה כיון דחבירו אינו נהנה בזה ועושה בשביל אחר א"כ הו"ל כדברים של מה בכך ואינו בכלל ממצוא חפציך, גם הא דמקשינן בסמוך אמירה לעכו"ם שבות ופי' רש"י דאסור כדלעיל נכרי שבא לכבות כו' קשה דילמא איירי כשאמר לו בע"ש שישכור בשבת, [ומהתם לא שמעינן דבכה"ג נמי אסור ולהכי אצטריך לאשמעינן הכא], עוד קשה מה דמשני חבר נכרי מה מועיל זה לגבי האומר שכור לי פועלים הרי הוי נמי ממצוא חפציך מה שאומר להעכו"ם לשכור לו פועלים, לכן אפשר לתרץ הכל דמ"ש בגמ' מ"ש הוא ומ"ש חבירו היינו כנ"ל דלגבי האומר לשכור אין נ"מ דבכה"ג נמי פשיטא דאסור מטעם ממצוא חפציך, וע"ז משני בעכו"ם ואיירי כשאומר לו בע"ש, וע"ז הקשה אמירה לעכו"ם שבות בעלמא הוא ואה"נ יהי' מותר כשאומר לו עוד בע"ש, וכעין זה פי' בחי' הר"ן בשם י"מ ע"ש. אבל מה דפי' רש"י דהכי מקשינן אמירה לעכו"ם שבות מדתנן לעיל דאסור לומר לו כבה, קשה עוד די"ל כיבוי שאני דהוי מלאכה גמורה בפרט אליבא דר"י דס"ל דמלאכה שא"צ לגופה חייב, אבל כאן לשכור פועלים דלא הוי אלא איסור דרבנן מנ"ל דאסור לומר לעכו"ם, אך קצת י"ל לפמ"ש התוס' לקמן ד"ה ודיבור דממצוא חפציך הוי נמי איסור מדאורייתא ע"ש:

שם בגמרא ריב"ק אומר כו' הנראה שתעמוד עמי לערב וטעמא משום דלא הוי אלא הרהור כיון שאיננו מפרש בהדיא. וקשה א"כ למה אסור להחשיך הרי ג"כ אין מוכיח אי כוונתו לשמור או לא, והרי שניהם בחד קרא כתיבי ממצוא חפציך ודבר דבר, (ומ"ש הה"מ (פכ"ד מה"ש ה' ב') דלא אסרו במחשיך על התחום אלא משום דמוכחא מילתא, אין מובן היכי מוכחא מילתא כיון די"ל דהולך לשמור, וגם המג"א (סי' ש"ז ס"ק י"ג) הניח דבריו בצ"ע ע"ש ובמפרשי המג"א]:

דף קנ:

בגמ' כוס בשדה מי איכא, וצ"ל דס"ל הכא דא"י להבדיל של מוצ"ש בשבת ולא כמ"ש בברכות (כ"ז:), דאל"כ הו"מ לתרץ שהבדיל בביתו על הכוס בעוד יום, (דיותר עדיף להתיר להבדיל של מוצ"ש בשבת מלהתיר לעשות מלאכה קודם שיבדיל ע"י שיאמר המבדיל בלא שם ומלכות להיכרא בעלמא לדעת רש"י, אכן בטוש"ע (סי' רצ"ג) מבואר דאינו רשאי להבדיל של מוצ"ש בשבת אלא לצורך מצוה ע"ש וצ"ע:

דף קנא.

במשנה עכו"ם שהביא חלילין כו', לפי' התוס' דאינו אסור אלא בכדי שיעשו א"כ מאי קמ"ל כאן הרי כבר תני לעיל (קכ"ב.) בכל איסורים שעושה בשביל ישראל כן, וי"ל דקמ"ל דגם בתחומין דקיל טפי לענין זה מ"מ אסור, גם לא יספוד בהן ישראל משמע דגם לישראל אחר אסור, אכן ברשב"א ובר"ן הביאו פוסקים המתירין לישראל אחר שלא הובא בשבילו, ואפי' האוסרין מודים דאם לא נעשה מלאכה אלא שהובא מחוץ לתחום דמותר לישראל אחר ע"ש]:

שם אא"כ באו ממקום קרוב, עי' בתוס' דפשיטא להו דגם בבאו דרך רה"ר מותרין, וא"י מנ"ל הא וברי"ף ורמב"ם ג"כ לא משמע כן, גם צ"ע בתירוצם דלא מהני כ"כ הבאתו דמ"מ עכ"פ יאסור בכדי שיעשו כמו בכל המלאכות, ואין לומר דאה"נ דבכדי שיעשו אסור א"כ היינו רישא לפי פירושם לעיל דברישא נמי אינו אסור אלא בכדי שיעשו:

בגמ' תניא כוותי' דרב, לגי' דידן קשיא כיון דמשנה היא במכשירין א"כ תיובתא דשמואל ממשנה, ודוחק לומר דכיון דמתני' דהכא דיקא כשמואל יסבור דתנאי היא, ולפי' ב' דרש"י א"ש דרב ס"ל כת"ק דר"י דגם ביש רשות אסור מיהו איפכא תמהני על פי' זה דמה מייתי סייעתא מדר' יהודה דמסתמא אית לן למימר דהלכה כת"ק דגם ביש רשות אסור, ועי' בר"ן דמפרש איפכא לפי פי' הרי"ף ע"ש, ובפי' רשות פי' רש"י הטעם משום דנעשה משתחשך והרע"ב פי' דנעשה בשבילו:

שם בגמ' הכא נמי ימתין כו' וקשה כיון דמסיק כדשמואל לגי' רש"י ותוס' א"כ מספק מותר, וכ' במהרש"א דלרש"י דלא יספוד פי' לעולם י"ל דגם בס' אסור עכ"פ עד כדי שיעשה, ובתוס' הג' רעק"א ז"ל הקשה דא"כ מאי מייתי מהך דמרחץ, ולק"מ דלעולם נחית חד דרגא ובחלילין לרש"י דבודאי לעולם אסור בס' אסור עד כדי שיעשה, ובמרחץ דבודאי אסור בכדי שיעשה בס' לגמרי מותר כנ"ל, מיהו לשיטת התוס' דבחלילין אפי' בודאי אינו אסור לעולם אלא בכ"ש] קשה, וגם קשה למה לא יהי' אסור לעולם כמו בסיפא בחפרו קבר, הגם די"ל דבספק מקילין וכ"כ הר"ן דוחק הוא, לכן נראה יותר פי' שאר הראשונים דקושיות הש"ס על הסיפא ע"ש בר"ן ורשב"א, ועל הרע"ב צ"ע לכל הפירושים ואין להאריך:

בתוס' ד"ה דיקא כו' תימא היכי מוכיח כו' והא מוקמי' לה כו', י"ל דהוכחת הגמ' מהסיפא דקתני ואם בשביל ישראל כו' ש"מ דוקא בשביל ישראל בהדיא אסור אבל ספיקו מותר, ומ"ש התוס' בסה"ד לפרש דדיקא ממתני' כשמואל מדברי ר"י אינו מוכרח דאפשר דר"י קאי אבבא דמחצה ע"מ ויש ג"כ אדם חשוב דהוי ב' ספיקות אבל בחד ספק מודה דאסור, גם אפשר כיון דמסקינן דהא דאר"י אם יש בה רשות פי' אם יש בה א"ח שיש לו י' עבדים כו' א"כ הרי הוא ממתין ממש בכדי שיעשה כיון שיכול להיעשות ע"י י' עבדים, דהא דקאמר אם יש בה א"ח היינו בהמרחץ א"כ הוא כדי שיעשה משו"ה מתיר ר"י ולא פליג כלל להתיר בספק:

דף קנא:

בגמ' קרקע בקרקע מחלפא כו' לפי פי' רש"י דהמקשן הוי ס"ל דמשום טלטול הוא עיקר התי' חסר בגמ', ולולי דבריו י"ל דהמקשן ידע נמי דעיקר האיסור מטעם אשויי גומות, אלא דהוי ס"ל דכמו דגזרו קרקע אטו קרקע כן נגזור מת אטו קרקע, ושני דבקרקע דמיחלף גזרו משא"כ מת לא מיחלף:

שם בגמ' ההוא כדרמי בר"א, לכאורה ר"פ פליג בחדא על רמי ב"א דאמר לחד נמי לא מזיק עד שנדמה כבהמה:

שם בגמ' אסור לישן בבית יחידי, ברי"ף גורס בלילה, ועפ"ז י"ל השייכות כאן משום דבלילה שינה מעין מיתה צריך ג"כ שמירה ממזיקין:

שם בגמ' א"ל ר"ח לדביתהו כו' כי היכי דלקדמו לבניך, י"ל הפי' מן השמים יקדמו להם ולא יצטרכו למתנות ב"ו אך למה אמרה מילט כו', ואפשר שלא הבינה כוונתו ולדברי' השיב גלגל הוא כו']:

שם בגמ' לא הוי קבכי עלה, הגם דקיי"ל במו"ק (כ"ז:) ג' לבכי י"ל דדוקא ג' ימים רשאין לבכות ולא יותר ולא שיהי' חיוב לבכי:

דף קנב:

בגמ' אשר נתנה כו' בטהרה עי' רש"י, וי"ל עוד הדיוק אשר נתנה כמו אשר שברת יישר כח ששברת כו' לעיל (פ"ז.) כן כאן הוא שבח כשהוציאה בטהרה כביאה א"כ הי' הנתינה של הנשמה לשבח:

שם בגמ' א"ל ההוא שעה א' קודם תחה"מ, ולכאורה המ"ל כן לתרץ הא דאמר רב מרי לעיל דעתידים צדיקים דהוו עפרא. וי"ל דר"מ קאי אקרא דכתיב וישוב העפר על הארץ כשהי' כו' דשם קאי אשעה דלאחר הקבורה, ועובדא זו ודאי לאחר יב"ח הוי דאל"כ לא הי' מקשה לו כלל וכדבסמוך דאמרי' דכל י"ב חודש גופו קיים:

דף קנג.

בגמ' א"ל רב כו' אחים בהספידא דהתם קאימנא יתכן לומר דאה"נ ידע רב שא"צ להחם בהספדו דבל"ז היו מתחממין עליו כיון שהוא בן עוה"ב אלא שהי' עניו ורצה שיתלו הא דבכו עליו משום דהוא אחים להו ולא מצד שבאמת בן עוה"ב הוא. וצ"ע למה לא תי' בגמ' הכי]:

ברש"י ד"ה יעמדו ויראו ואף לעוה"ב כו' וקשה הרי כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. וצ"ל דאיירי ברשעים גמורים אותן שאין להם חלק לעוה"ב. ולולי דבריו י"ל דאין הכוונה לעוה"ב לאחר התחי' רק תמיד כן הוא בשמים אחר הסתלקות:

בתוס' ד"ה ונשמתו אעפ"כ כשהיא רוצה היא יורדת כי ההיא כו' לפ"ז המ"ל דהך דאסקי' לשמואל בנגידא נמי הי' כן שהי' נשמתו למטה אלא דקושטא דמילתא משנ שהי' בתוך יב"ח. גם י"ל דלא רצה ר"א שידע הצדוקי שיועיל לפעמים גם אחר יב"ח כדי שלא יבוא לנסות כן:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה