שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק רבי עקיבא · דף פו.
במשנה מנין שמרחיצין את המילה כו' גירסא דמתני' בפ' ר"א דמילה מרחיצין את הקטן וע"ש בגמ' דלכך אינו ראי' גמורה משום דבקטן סליק בישרא הייא ולפ"ז נראה דגם הכא גרסינן הקטן דאל"כ מאי פריך בגמ' רישא ראב"ע כו'. והלא י"ל דדוקא בקטן פליגי התם רבנן לקמן בפ' ר"א אבל בגדול לכו"ע הוי ראי' גמורה מהאי קרא דשכם ולכו"ע מחללין השבת בגדול. וע"כ דגם הכא גרסינן את הקטן. וכן הוא ברי"ף ורא"ש וכן הגירסא בירושלמי כמ"ש גם התיו"ט. ולדעת הרשב"ץ שהביא הש"ך ביו"ד (סוס"י רס"ו) דאסור למול מילה שלא בזמנה ביום ה' כדי שלא יצטרך לחלל שבת ביום ג' ע"ש. ע"כ צ"ל דמתני' מיירי בקטן הנימול בזמנו. ודוחק לומר דמיירי בעבר ומל באיסור סמוך לשבת]:
והנה לכאורה קשה למה לי קרא כיון דאיכא סכנה פשיטא דמחללין שבת. וצ"ל כיון דלקמן בפ' ר"א דמילה פליגי רבנן משו"ה אסמכי' התנא אקרא כוותי' דראב"ע דס"ל דיש סכנה בדבר. אבל אכתי קשה היכי מצי להוכיח מהאי קרא דאיכא סכנה דהא דכתיב בהיותם כואבים י"ל שנחלשו לעמוד בקשרי מלחמה עם בני יעקב אבל מנ"ל דסכנה הוא. איברא דבפי' המשנה י"ל דאה"נ דאינו סכנה אלא כאב בעלמא וכיון דרחיצה בחמין בשבת אינו אלא איסור דרבנן במקום צערא התירו [וכן פי' בס' המכריע (סי' נ') ע"ש] אך בדברי רש"י מבואר דאף ביום ג' מסוכן הוא. וכן הוא לשון הגמ' לקמן (קל"ד:) ע"ש. ובחי' הר"ן מבואר פי' שמרחיצין שמחממין לו חמין בשבת וכ"מ בפיהמ"ש להרמב"ם וכ"מ בתוס' בעירובין (ס"ז:) וברא"ש לקמן בפ' ר"א דמילה (סי' ב') ע"ש] ונראה מכאן ראי' להמפרשים שפי' דדוקא ביום ג' מסוכן ולא ביום ב' לכן א"ש דע"ז בלבד הביא ראי' מהאי קרא כיון שלא הלכו להלחם עד יום ג' למילתם ש"מ דבאותו יום יותר כואב מיום הקדום. וממילא גם לענין רחיצה כן ולא בא התנא להביא ראי' מקרא דאיכא סכנה דמסברא פשיטא לי' ול"צ קרא להכי. [אכן רש"י לא ס"ל הכי אלא דגם ביום ב' מרחיצין והתנא מייתי ראי' דאף ביום ג' מסוכן הוא ועי' בר"ן לקמן בפ' ר"א דמילה שהביא מחלוקת הפוס' בזה:]
שם במשנה מנין שקושרין לשון כו' שם הי' שני לשונות חצי' קשר בסלע וחצי' בין קרניו כדאי' ביומא (ס"ז) וז"ש כשנים ילבינו לשון רבים [והא דמקשינן לקמן בגמ' כשני מיבעי' לי' היינו לפרש פשטי' דקרא אבל לפי אסמכתא דמתני' י"ל כנ"ל]:
שם בגמ' בהשכמה עלה דכתיב וישכם כו' ובהשכמה ירד שנאמר לך רד ועלית כו' מקיש כו' הך השכמה דהכא לכאורה קשה הא כתיב מקודם ויהי ביוה"ש בהיות הבוקר וכיון דכבר הי' בוקר א"כ מתי הי' השכמה] ואולי דלשון בהיות הבוקר משמע שלא הי' עדיין בוקר ממש אלא קודם לו. מיהו לפעמים מצינו בוקר קדים טובא ג"כ כמו בהרמת הדשן דאמרינן תן בוקר לבוקרו של לילה [כדאי' ביומא (כ':) ע"ש. אכן בפדר"א (פ' מ"א) איתא וישנו ישראל עד ב' שעות ביום ששינת היום בעצרת עריבה ע"ש. א"כ ע"כ לא הי' בהשכמה קודם היום]:
בתוס' ד"ה אע"פ כו' ומיהו ראי' גמורה לא הוי משום דקרא לא מישתעי בשתי' כו'. דבריהם צריכין ביאור דאיך החליטו בתחלת דבריהם היפוך מסקנות הגמ' ביומא שהביאו אח"כ דהאי קרא מיירי בשתי'. ונראה דהמשך דבריהם כך הם דראי' גמורה לא הוי משום דאיכא למידחי דאיירי ברחיצה ולא בשתי' ודוק. ומה שהקשו בסוף הדיבור דהו"ל לאתויי קרא כו' וסך ל"ס כו' דסיכה איקרי עינוי. י"ל להסוברים דשאר עינוין לבד אכילה ושתי' אינם מן התורה מ"מ כאן בסיכה שהוא כשתי' אה"נ דאסור גם מה"ת. לכן מביא ראי' זו דמהתם אין להוכיח אלא דנקרא עינוי ורק מדרבנן הי' אסור:
בד"ה תני רישא טהורה כו' וא"ת כו' וסיפא דקתני טהורה היינו דלא כרע"ק. י"ל דלא קשה כל כך דהכי פירושא דמתני' מנין שמשכחת פולטת בג' טהורה כשיהי' ה' עונות שלימים בהמשך הג' ימים וכן להגירסא טמאה י"ל נמי כן דקמ"ל דמשכחת בתוך ג' ימים פולטת טמאה כשלא יהי' ה' עונות שלימות. ויתכן עוד לומר לפמ"ש בתוס' דיש גירסות חלוקות איכא דגרסי טהורה ואיכא דגרסי טמאה ולכן יש לגרוס תרוייהו טהורה וטמאה. והיינו כנ"ל דלפעמים ביום הג' טהורה כשיעברו ה' עונות ולפעמים טמאה וכנ"ל: