שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק רבי עקיבא · דף פב:
בגמ' אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ. ברש"י בע"ז (מ"ז:) וכן הרע"ב שם (פ"ג מ"ו) פירשו דאפי' חלקו של ישראל נמי מטמא משום דאין ברירה והקשה התוי"ט דהא טומאת ע"ז דרבנן ובדרבנן יש ברירה ונראה דהא דבדרבנן יש ברירה היינו דוקא היכא דלא הוי אלא דרבנן גרידא. אבל הכא דאיכא נפ"מ נמי לענין דאורייתא לאיסור הנאה ובדאורייתא קיי"ל דאין ברירה. ממילא גם לענין טומאה שהוא דרבנן נמי אמרינן דאין ברירה [וכן מסתבר כיון דהא דבדרבנן י"ב הוא משום דהוי ספיקא וסד"ר לקולא. א"כ היכא דהספק נוגע גם לדאורייתא אזלינן לחומרא גם בדרבנן כמ"ש המג"א (סי' קפ"ד ס"ק ז') לענין ברכה ד' בבהמ"ז ע"ש אכן מדברי הרשב"א שהביא המג"א (ריש סי' ס"ז) לענין ק"ש לא משמע כן. גם י"ל דהתיו"ט לטעמי' אזיל דמדינא יש ברירה אלא שהחמירו חכמים בשל תורה לומר דא"ב כמ"ש בפסחים (פ"ח מ"ב) ע"ש ולאו משום ספק הוא א"כ שפיר הקשה דבדרבנן אין להחמיר]:
ברש"י ד"ה נדה מטמא במשא דאיתקש לזב כו', ובמס' ע"ז פי' רש"י דבנדה גופא כתיב טומאת משא מדכתי' וכל הנוגע וגו' אשר תשב עליו כו', [ובתיו"ט בע"ז הרגיש בזה והניח בקושיא ע"ש], ונראה דהכא פי' כן אליבא דרבה דמפרש דבמשא דאבן מסמא קאמר וזה נלמד רק מזב דכתי' אשר יהי' תחתיו כמ"ש רש"י בסמוך, וכן משמע ברש"י ר"פ דם הנדה ע"ש: