שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק מי שהחשיך
במשנה מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לעכו"ם כו' ובגמ' מ"ט שרי כו' לכאורה י"ל דמתני' איירי דנותן לו במתנה עמ"ל דכן משמע לכאורה לשון נותן דקיי"ל דהוי מתנה גמורה כשמחזיר לו אח"כ וא"כ כל השבת הוא של העכו"ם לגמרי ולמה יהי' אסור. וצ"ל דהי' משמע להגמ' לשון נותן שנותן לו כדי להעביר לו:
והנה רש"י ז"ל פי' מ"ט כו' והרי הוא שלוחו כו'. ונראה לע"ד דאין כוונת רש"י ז"ל להיות אסור מה"ת כמו שעושה בעצמו מטעם שליחות דהוא כמותו דא"כ קשה טובא חדא הא אין שליחות לנכרי ולרוב פוסקי' אף לחומרא אין שליחות. ועוד דאם הי' איסור דאורייתא א"כ מאי אמרינן לקמן דעכו"ם עדיף מחמור דבחמור מצווה אשביחתו. ולא בעכו"ם. ולהנ"ל הא בעכו"ם גרע טפי דהוי כמותו ועל שביתת עצמו פשיטא דמצווה. ובאמת קיי"ל דאין שליח לדבר עבירה אך י"ל דרש"י ז"ל סובר דגוי דלאו בר חיובא הוא יש שליח לדבר עבירה ג"כ, [כמ"ש הרמ"א בחו"מ (סי' קפ"ב) ואפי' לפמ"ש הש"ך שם דקיי"ל כר"ס דאפי' בכה"ג אין שלד"ע י"ל כמ"ש המל"מ (פ"ה מה' מלוה ה' י"ד) דבעכו"ם מודה ר"ס דהוי כחצר ע"ש]. ועוד דאם נתיר מכח הפסד איסור דאורייתא כיון שאינו מלאכה גמורה א"כ מאי פריך לקמן והא מחמר כו' ע"ש. ויש לדחות. לכך נראה לע"ד דה"ק והא שלוחו היא וחכמים אסרו שליחות בעכו"ם מטעם שבות לשבת כו'. וע"ז תירץ דתקנה הי' בכיסו כו' כנ"ל, עוד ראי' לדברי מהא דאמרינן בסמוך דלגוי עדיף מח"ש וקטן ע"ש. ולהנ"ל קשה למה. הא חש"ו לאו בני שליחות נינהו, ועדיף טפי מלגוי דהוא שלוחו דכמותו כנ"ל וע"כ דמטעם שליחות גם בעכו"מ אסור רק מדרבנן כנ"ל. וברור לע"ד. ובאמת אינו מובן מאי פשיטא לי' להמקשן דאם נותן לעכו"ם בפקדון ואינו אומר לו לילך בשבת שיהי' איסור שבות כנ"ל. ואולי משמע לי' דאיירי במצוהו לילך דומיא דחמור דמחמר אחרי' שתלך ומניח עלי' כדאמרי' כנ"ל:
בגמרא א"ד בעי רבא כו' כיון דלא טרח בה לאו ככיסו דמי צ"ע אי נימא דמציאה לאו ככיסו דמי מה השיעור בזה כשמצאו זה זמן רב דבטור (סי' רס"ו) מבואר דדוקא באתי לידי' בעוד יום שרי וכ"מ ברש"י ד"ה ולא אמרן וברשב"א. א"כ ע"כ צ"ל דלהאי לישנא דבעי רבא אפי' באתי לידי' ביום אסור]. וקצת נ"ל דכל שמוצאו קודם ערב שבת נקרא כיסו:
שם בגמ' אליבא דר"א לא תיבעי' לך משמע דמ"מ בדליכא קטן מותר גם אליבא דר"א. וכ"מ מפירש"י דהא דבעי חרש וקטן מאי אינו אלא בדאיכא חרש וקטן אבל בדליכא אלא חרש אפי' לר"א נותן לחרש. וקשה הא ספק בר דעת ובר חיובא הוא ולהפוסקים דסד"א מדרבנן לחומרא אפשר דהוי ככל שבות דהתירו לו הכא אבל אי מה"ת לחומרא צ"ע. ואפשר ס"ל לרש"י כיון דאין כאן איסור תורה דהא לא עביד עקירה והנחה כמ"ש התוס']. לכן בחרש דהוי ספק מותר דספיקא דרבנן לקולא. אבל לולי פי' רש"י הי' נראה דאה"נ דלר"א באין לו אלא חרש פשיטא דאסור ונראה ג"כ להוכיח כן מדברי התוס' ד"ה כי. שכתבו דמשמע בגמ' כאן דהלכה כרבנן והיינו דאל"כ מאי נ"מ בהאי איבעיא אי לקטן אי לחרש כו', ואם נאמר כנ"ל דלר"א מותר בחרש עצמו מטעם דהוי ספיקא דרבנן א"כ כמו כן יש להסתפק בספק קטן וודאי חרש הי מינייהו עדיף לר"א כיון דכל ספק מותר, וא"כ שפיר נ"מ נמי אליבא דר"א. וע"כ ס"ל להתוס' כמ"ש דלר"א אין היתר כלל בחרש גם כשהוא לבדו ודו"ק:
ויש לעיין בהא דהפוס' לא חילקו כלל וכתבו סתם דנותן לחש"ו אי גם בקטן שהגיע לחינוך שרי אי לא. דמסברא נראה דדוקא בלא הגיע לחינוך ולכן א"ש דלא מיחליף בגדול כיון שהוא קטן ממש:
דף קנג:
בגמ' והא א"א דלא קיימא להשתין כו' וקשה הרי לא הוי אלא כעומד לכתף וגם בדידי' לא הוי הנחה בכה"ג ויתכן לומר דבבהמה דלאו בת דעת היא ליכא לפלוגי בה בין עמידה ע"ד לכתף או ע"ד לפוש. וכל עמידה לדידה הוי כעמידה גמורה. משא"כ באדם אה"נ דבכה"ג אינו עומד לפוש דמשמע דוקא לפוש חייב וכל שאיננו עומד לפוש מיפטר וא"כ בכה"ג דמוכרח לעמוד מצד סיבה אחרת אינו בכלל לפוש כנ"ל:
שם בגמ' אמר ראב"א היתה לו חבילתו מע"כ רץ תחתי' כו'. נראה דאפי' לכתחילה מצי למיעבד הכי ואפי' שלא במקום הפסד כיון דלא מצי לבוא לידי איסור. ובזה מיושב מה שהקשו התוס' ד"ה סוף כו' תימא כדשרינן כו' די"ל דבמקום הפסד פשיטא לי' דזריק לי' כלאחר יד כמו שהתירו שבותים אחרים. דאפי' לענין להתיר לכתחילה שלא במקום פסידא קמ"ל נמי דמותר ומשו"ה שפיר לא הקשו אלא אהא דר"א ב"א ולא אהא דר"י דלעיל אכן בחי' הר"ן הביא בשם הר"י דזריקה בכתיפיו משום איסור ממונו שרי משמע דבמקום דליכא פסידא אסור]:
והנה בחי' הרמב"ן הקשה למה לא תני במשנה נמי עצה זו לרוץ עם הכיס כמו כאן. וחילק בין חבילה דיש לו היכר טפי מבכיס. וע"ש בר"ן שהביאו. ולפמ"ש הרא"ש במשנתינו דמי שהחשיך לו בדרך כו' בלילה איירי ולא כפירש"י דנותן לו מבעו"י. מתורץ קושי' הרמב"ן דבלילה אה"נ דאסור כיון שעושה עקירה ממש א"כ בסוף כדמטי לביתי' א"א דלא קאי פורתא יהי' ג"כ הנחה ולכן אסור וכמ"ש הלח"מ (פי"ג מה"ש ה' ט') והפרישה (סי' רס"ו) דבלילה אסור. ומדבריהם נראה דאפי' בלא הנחה אסור משום העקירה לחוד ע"ש. אך בט"ז ובמג"א שם משמע דאפי' בלילה מותר כמ"ש במחה"ש שם]. מיהו דברי הרא"ש צ"ע מה שהקשה לרש"י דבמציאה מבעו"י כבר הגיע לידו ע"ש. דהא י"ל דמ"מ כיון דתיכף שמוצא יודע שמכח ששבת עליו היום א"א לי' ליקח להביא עמו מסיח דעתו ממנה כיון שלא הגבי' עדיין. גם מ"ש דאי מיירי מבעו"י מאי פריך מ"ט שרי לי' רבנן הא ב"ה מתירין עם השמש. תמוה דהכא אומר לו בפי' לנשאו בשבת וכה"ג ודאי גם לב"ה אסור ליתנו לכובס שיכבס לו הבגד בשבת כנ"ל:
ברש"י ד"ה והיא מקיאה כו' דשמא לא יאמין את הגוי והם לא התירו להוליכו פחות פ' מד"א כו' קשה דודאי נראה כשאין מאמין את הגוי הו"ל ממש כאין עמו נכרי שבמשנה דמותר להוליך פחות פחות מד"א. דמה לי אין עמו מה לי אם אינו מאמינו:
דף קנד.
בתוס' ד"ה בלאו נמי תימה לר"י כו' וי"ל דבאמת ר"א ס"ל התם דכה"ג לוקין דהא ר"י נמי אמר הכא ואפי' למ"ד לוקין והגם דרש"י פי' דהכוונה למ"ד לאו שניתן לאזהרת מב"ד לוקין בכ"מ. מ"מ דוחק לפרש כן דמאי נ"מ בזה כיון דהלכה כמ"ד דאין לוקין כדמקשי' בגמ' שם בפשיטות אדר"א והא לאו שניתן כו' אלמא דפשיטא דהכי הלכתא. ולכך יש לפרש הכא למ"ד לוקין הפי' כה"ג דכולל הלאו דברים שניתנו למיתה ודברים שלא ניתנו דבהכי פליגי אמוראי. ולהכי אמרי' בגמ' שם תסתיים דר"א ס"ל אין נהרגין וממילא מצי סבר דכה"ג לא חשיב לאו שניתן כו'. אבל אי נהרגין פשיטא דהוי בכלל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כנ"ל:
דף קנד:
בגמ' ואפי' למ"ד לוקין כו' אתה ל"ל וקשה למ"ד אין לוקין אתה למה לי. ותו קשה מאי ראי' מדכתיב אתה דילמא אתי לפטור מסקילה דהא דמייתי ר"י ראי' דפטור מסקילה ממתני' דסנהדרין אבל התנא גופי' י"ל דלמדו לפטור מהך קרא דאתה. ולכן י"ל דאה"נ דהא דפטור מסקילה נמי מהכא אתיא דאתה מפסיק דלענין עונשין אתה חייב ובהמתך פטורה. ולכן למ"ד אין לוקין אתי קרא למיפטר מסקילה ולמ"ד לוקין ממעטין תרוייהו דכל עונשין אימעיטו מהכא:
שם בגמ' מיתיבי כו' התם בכולסא וקשה דלוקמי בשליפי רברבי כמו שהקשה הרשב"א. ומ"ש לתרץ משום דקתני דומיא דטבל. אינו מספיק אלא בתר דאמרי' דיקא נמי אבל לא מקמי הכי. ועי' לעיל (מ"ג:) בתוס' ד"ה כבר דאין ה"נ דהו"מ לשנויי בשליפי רברבי]. בפרט לפירש"י בכולסא חתיכות רחבות הוי ממילא כמו שליפי רברבי וגם מה דמשמע מפי' רש"י דאפי' באינו מבטל כלי מהיכנו לא התיר אלא בהפסד מרובה הכל חסר מן הספר גם מאיזה טעם נאסור כיון דאנן קיי"ל דכלי ניטל אפי' שלא לצורך. אכן בתוס' ישנים לעיל שם ובמלחמות כאן פי' דאי לאו משום פסידא אסור משום דהצלה שאינה מצוי' לא התירו ע"ש], ולולי פירש"י הי' נראה דהאי מיתיבי לא קאי אדר"ה אלא משום דתי' הגמ' לעיל דר"ה מיירי דוקא בקרנא דאומנא. אבל כלים הניטלין לכו"ע נוטלין בידים כדתנן במשנה. ועלה מותיב מעששיות דהם כלים הניטלין דקרנא דאומנא לא מיקרי עששיות] וע"ז תי' בכולסא דומיא דטבל דלא חזי והוי כלים שאין ניטלין. וע"ז מקשה מאי אע"פ שמשתברין דמה"ט נתיר לטלטל מוקצה, ומשני דהו"א משום הפסד נתיר המוקצה. ונ"ל שכן הי' דעת הרי"ף ג"כ מדהשמיט כל זה דלפרש"י הי' לו להביא להשמיענו דבמקום שאינו הפסד מרובה אסור להניח כרים וכסתות תחתיהן. ולמ"ש א"ש כיון דאין נ"מ בזה לדינא:
דף קנה.
בגמ' הא לא נעץ אפי' למטה כו', לכאורה נראה דס"ל להאי תנא כרבנן דפליגי עלי' דרבי וס"ל דאפי' לדבר שהוא משום שבות גזרו עליו ביה"ש, דאל"ה אפי' אי צדדין אסורין אמאי אינו עירוב מיהו בתוס' פי' דס"ל כרבי דלא גזרו משום שבות בה"ש. וצ"ל דזה עצמו שמהלך בשבת ע"י העירוב נקרא משתמש במחובר ודוחק וי"ל דס"ל לתוס' דב' שבותים לא התיר רבי ביה"ש. ולכך שבות דכרמלית ודמשתמש באילן שפיר מבטלין העירוב וצ"ע. דבעירובין (ל"ב:) משמע דגם בכה"ג דאיכא ב' שבותים הוי עירוב אליבא דרבי ע"ש, אכן הרע"ב שם (פ"ג מ"ג) פי' כנ"ל דמודה רבי היכי דאיכא ב' שבותים וכבר תמהו עליו ע"ש]:
שם בגמ' והלכתא צדדין אסורין צדי צדדין מותרין. לכאורה הוא דלא כמאן דבין לרבא ובין לאביי אליבא דת"ק דאין עולין לה ביו"ט אפי' צדי צדדין אסורין ומסתמא הלכתא כת"ק. וצ"ל דס"ל כס"ד דגמ' לעיל דת"ק ור"מ פליגי בצדדין והלכה כת"ק אבל צדי צדדין לכו"ע מותר ומן התימא על התוס' שתפסו בפשיטות דלאביי צדי צדדין מותר ולהכי הקשו דליחשבי ביע"ל קג"מ. אבל המשך סוגית הגמ' אינו כן כיון דהלכה כת"ק א"כ לאביי נמי צד"צ אסור והאי הלכתא אינו כתרוייהו וכדכתיבנא. (]וכן תי' הרשב"א דאביי ס"ל כת"ק דאוסר גם בצידי צדדין אבל מסיים דאנן קיי"ל כרשב"א משמי' דר"מ ע"ש]:
גם מ"ש התוס' בד"ה אר"פ דלר"פ צדדין מותרין והקשו דבחגיגה משמע איפכא. תמהני דהא ר"פ מיישב שיטת רבא דצדדין וצד"צ שוין ופליגי ת"ק ור"מ בתרוייהו והלכה כת"ק ותרוייהו אסירי. אלא דהאי תנא דכלכלה ס"ל דשניהם מותרין כר"מ וזה פשוט. וגם מה שהקשו דרב אשי אדר' אשי י"ל דהתם דוחה ר"א הראי' דמהתם ליכא הוכחה לאסור אבל לדינא מודה דאסור. וכן תי' התוס' בחגיגה (י"ז.), וע"ש שלא הקשו כלל דר"פ אדר"פ וע"כ צ"ל דלר"פ י"ל כנ"ל]:
במשנה אין מרסקין כו' ולא את החרובין לפני הבהמה כו' משמע מכאן דחרובין מאכל בהמה הוא דאילו הי' מאכל אדם אסור להאכילו לבהמה. כדאי' בתענית (כ:), וכ"מ להדיא בירושלמי במעשרות (פ"ג) דחרובין מאכל בהמה הן ע"ש]. ובאמת מצינו בכמה מקומות שהי' מאכל צדיקים לעיל (ל"ג:) גבי רשב"י ור"א בנו במערה וכן גבי ר"ח בן דוסא בברכות (י"ז:). וצ"ל דמיירי הכא שאין לו מה להאכיל לבהמתו ובכה"ג מותר ליתן לה גם מאכל אדם. כמ"ש במחצית השקל (סי' קע"א) דבכה"ג שרי לפי' האחרון ברש"י שם בתענית, אבל לפי' הא' ברש"י שם משמע דבכה"ג נמי אסור, ומכאן אין ראי' להתיר לפמ"ש הרמב"ם (פ"א מה' מע"ש ה' ג') דיש ב' מיני חרובין ע"ש. ובמל"מ (פ"ג מה' תרומות ה' ג') דחרובי צלמונה אינם ראוין למאכל רוב בני אדם]:
בגמ' תנן אין מרסקין כו' קתני חרובין דומיא דשחת קצת קשה למה לי להקשות מחרובין דתני דומיא דשחת. הא משחת גופי' מצי למפרך דאע"ג דשחת רכיך מ"מ למטרח באוכלא לא טרחינן, וכן יל"ד בהא דמקשינן לקמן מאי לאו דלועין דומיא דנבילה כיון דמצי להקשות מנבלה גופא למה להו להקשות מדיוקא:
דף קנה:
בתוס' ד"ה אין אובסין כו' והא דאמרי' בעירובין כו' היינו הלעטה אבל רש"י פי' שם כפשוטו אביסה ממש ע"ש. וי"ל דל"ק מכאן דהתם מיירי בגמל שאינו יכול לאכול בלא אביסה כגון שניטל לחי התחחון ובכה"ג שרי לאבוס, אך לכאורה בגמ' שם משמע דלא הוי אביסה ממש מדבעי התם למיפשט מדצריך להיות ראשו ורובו של הגמל בפנים משמע דגזרינן שמא יוציא לחוץ, ואי מיירי באביסה ממש שנותן לה הרבה עד שירחיבו מעי' היכי מוכח התם דגזרינן דהא בכה"ג אם אין ראשו ורובו מבפנים מדינא אסור, כיון דמוציא להדיא מרה"ר ומניחו בתוך הבהמה שהיא ברה"י ולא משום גזירה היא, [אך למ"ש רש"י דגם באביסה תוחבין לגמל בגרונו משמע שאינו נותן בתוך הבהמה א"ש דלא הוי הוצאה]:
דף קנו.
בגמ' ר"י בר"י היא כו' היכי משני כו'. והרי"ף כ' ע"ז מדקמתרצינן אליבא דריב"י ש"מ דהלכתא כוותי'. ותמוה דל"ל האי טעמא דאינו מוכרח כ"כ די"ל דאע"ג דלית הלכתא כוותי' בעינן לפרש דבריו דמיירי ע"י שינוי כי היכי דנדע דרבי אוסר גם ע"י שינוי. יותר הו"ל להביא ראי' דהלכה כריב"י כיון דסתמא דמתני' אתיא כוותי' [ומ"ש הב"י (סי' שכ"ד) בשם הרי"ף והרא"ש דהלכה כריב"י כיון דסתם לן תנא כוותי' ע"ש, תמוה דלא נמצא כן בדבריהם. וכ"מ בהה"מ (פכ"א מה"ש ה' ל"ג) דהרי"ף פוסק כריב"י משום דאמרו היכי משני אלמא דהלכתא כוותי' ע"ש, אבל לא משום דמתני' אתיא כריב"י. ועי' בב"י (סי' שכ"א) בשם תה"ד דבסה"ת והסמ"ג פסקו כרבי ומ"ש בדרישה שם]:
בתוס' ד"ה אין מזל כו' והא דאמר בשילהי מו"ק בני חיי ומזוני כו' מ"מ ע"י זכות גדול משתנה כו' מדבריהם משמע דלפעמים לאו במזלא תליא מילתא. אבל י"ל דלעולם במזלא תליא אך בישראל ע"י זכות משנים את המזל לטובה. כמו שהי' באברהם דנשתנה מזלו כדלקמן דקאי צדק במערב כו' במזרח והיינו דכתיב צדק יקראוהו לרגלו:
דף קנו:
במשנה מחתכין את הדלועין כו' פי' רש"י דסתמן לאו למאכל בהמה קיימי ולפ"ז ר' יהודה דפליג בסיפא בנבלה לפני הכלבים דס"ל מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים פליג נמי אהא דדלועין. ואינו מוכרח די"ל דדלועין עומדין לבהמה ומודה ר"י בהא. והא דתני לה במתני' אף דלכאורה פשיטא דשרי כיון דמוכן לבהמה י"ל דקמ"ל דשרי למטרח באוכלא כדלעיל בפקיעי עמיר, וכמ"ש התוס' בחולין (י"ד.) ד"ה מחתכין. וכ"נ מדברי רש"י בריש ביצה, וכן הביא הרא"ש כאן בשם רש"י]:
בתוס' ד"ה ושמואל כו' תימא לר"י תרתי דשמואל ל"ל כו' וי"ל לפי' הר"י בר"מ שכתבו התוס' בדיבור הקודם דגריס במתני' אם לא היתה נבלה מעיו"ט ואפי' ביו"ט שרי ת"ק דהוא ר"ש. א"כ שפיר צריך להא דשמואל להשמיענו דהלכה כר"ש אפי' ביו"ט. דהא מכרכי דזוזי הוי ס"ד דדוקא בשבת פסק כר"ש ולא ביו"ט כדמחלק הגמ' ריש ביצה [ומ"ש התוס' מעז לחלבה ורחל לגיזתה דמיירי לשוחטן ביו"ט כמ"ש רש"י לעיל והרי"ף סוף ביצה אינו אלא לגי' שלפנינו דאר"נ דרו"ש פליגי בהא, אבל לגי' הר"ח והרי"ף והרא"ש לעיל אר"נ דעז לחלבה ורחל לגיזתה פלוגתא דר"י ור"ש, אבל רו"ש לא פליגי בהא אלא בכרכי דזוזי שפיר י"ל כנ"ל]:
בד"ה והא אר"י כו' תימא לר"י כו' דלית לי' ההוא מוקצה מה שהיא עומדת לאדם והי' רוצה ר' לתרץ כו', דבריהם תמוהין דמה שהקשו דאינו מוקצה ביה"ש שהיא עומדת לאדם, והא אינה עומדת לאדם בעודה חי' כיון דאסור לשוחטה ביה"ש כמו שהקשו התוס' בד"ה ר"י דאינה עומדת לאדם, וע"כ דסברי כתי' התוס' דמיירי בבהמה שראוי להשליכה חי לפני כלבים או דביו"ט מיירי דמותר לשוחטה, א"כ מה תירצו דאסור בטלטול כיון דאתקצי מטלטול קודם שנתנבלה, הא לא אתקצי כלל דקודם שנתנבלה נמי הי' ראוי להשליכה לכלבים וביו"ט הי' ראוי לשוחטה ומפני זה היתה מותרת בטלטול, [ואע"ג שאין בדעתו להשליכה לכלבים מ"מ לא הוי מוקצה לר"ש דס"ל מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים כמ"ש הב"ח (סי' ש"ח) להתיר מה"ט בטלטול בשר חי אע"ג דלא חזי לאומצא, אכן לפמ"ש המג"א (שם ס"ק נ"ו) לאסור משום דעומד לאדם אחר השבת ולא לבהמה דברי התוס' כאן א"ש היטב]:
דף קנז.
בגמרא מיתיבי אין משקין ושוחטין את המדבריות כו' ר"י סתמא אחרינא אשכח כו' קשה דהא מצי לחלק דבמוקצה לאכילה סבר כר"י ובמוקצה לטלטול סבר כר"ש כדלעיל בסוף פ' מפנין (קכ"ח.) דאמרי' כן לרב, וא"צ לומר דסתמי דמשניות פליגי אהדדי וצ"ע. לפמ"ש הרשב"א שם דדוקא בדבר העומד לאכילה הוא דאמרי' הכי אבל לא בדבר שאינו אלא לטלטול בלבד א"ש ול"ק מידי אבל מדברי התוס' לעיל (י"ט:) גבי כרכי דזוזי מוכח דלא ס"ל לחלק בהכי קשה כנ"ל]:
שם בגמ' ר"א ורבינא כו' ממוקצה מחמת מיאוס כו' ממוקצה מחמת איסור, י"ל דפליגי. אהדדי דהאי לית לי' דהאי דמ"ד מוקצה מחמת מיאוס אסור במוקצה מחמת איסור מותר. כדאמרי' בחולין (י"ד:) אימור כו' במוקצה מחמת מיאוס כו' מחמת איסור מי שמעת לי'] ומאן דאוסר במוקצה מחמת איסור מתיר במחמת מיאוס, אך הר"ן לא פי' כן אלא דהאוסר מחמת מיאוס כ"ש דאוסר מחמת איסור ע"ש ובתוס' בחולין שם דמחמת איסור חמור ממחמת מיאוס והתם דיחויא בעלמא הוא ע"ש]:
שם בגמ' אבל הפרת נדרים אפי' שלא לצורך אלמא הפרת נדרים כה"י, מכאן קשה להפוס' ביו"ד. (סי' רל"ד סעי' מ"ט) דנשאלין על ההקם אפי' לזמן מרובה אח"כ ויפאר אז כל יום השאלה אע"ג דהוי מיום השמיעה זמן רב משום שלא הי' יכול להפר עד עתה, א"כ גם הכא בשבת נמי נימא דיוכל להפר אחר השבת כיון דא"י להפר בשבת. וכעין הא דאי' בנדרים (ע"ט.) דלמ"ד דשותק ע"מ למיקט יכול להפר ה"נ בשבת מצי מיפר אחר השבת, א"כ להפוסקים הנ"ל דכיון שאינו יכול להפר קודם גרע משותק ע"מ למיקט ולכו"ע יכול להפר אח"כ, שוב קשה דגם בשבת נימא הכי כנ"ל], גם קשה לדיעה זו הא גם למ"ד הפרת נדרים כה"י יש לו עצה להפר אחר השבת לקיים עכשיו ואחר שבת ישאל על ההקם ויפר אח"כ, ואולי הקמה כזו שהוא על דעת להפר אח"כ לא הוי הקמה כלל ושוב לא יוכל להפר אח"כ וצ"ע:
סוף הספר