שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כלל גדול · דף סט.
בגמ' מנינא ל"ל כו' לר"י משכחת לה דידע לשבת בלאו, וקשה דכיון דלדידי' ידיעת לאו ל"ש ידיעה לפוטרו מקרבן מאחר דשגג בכרת למה יועיל ידיעה זו לחייב על כל או"א אכתי הו"ל שגגת שבת ויתחייב רק אחת. שוב ראיתי בחי' הרמב"ן שהניח בקושיא וכן בחי' הר"ן ע"ש. ולכן אפשר דהפי' ידע לשבת בלאו היינו מלאכה אחת ידע בלאו, ואידך לא ידע כלל וסבור שמותרים הם ולכן ודאי חלוקין הם כיון דכל א' נתעלם ממנו אם מלאכה הוא:
שם בגמ' דידע לי' לשבת במאי. קצת קשה דמצי לאוקמא כשידע האבות ומנינא דמתני' אתי לאורויי דמשכחת ל"ט חטאות והיינו כשעשה תולדותיהן של אותו האבות הגם דקתני הרי אלו אבות מלאכות מ' חסר אחת אין ראי' דהא גם התולדות כאבותיהם.] אכן לפמ"ש התוס' לקמן (ע"ה: ד"ה הרי) דמתני' דהתם אתי לאשמעינן דלא מחייב אתולדה במקום אב ע"ש. א"כ ע"כ מיירי שעשה האבות עם התולדות בשוגג. ובזה י"ל גם קושי' התו"י דאי אפ"ל שידע התולדות דא"כ מאי קמ"ל. אך עדיין י"ל דידע מכל אב תולדה אחת. ואותם התולדות שלא ידע עשה בשוגג עם האבות]. ובתוס' ישנים הקשו להיפוך דמשכחת לה דידע התולדות. ותירוצם אינו מובן דהא משכחת לה שפיר בעם הארץ. ומ"ש עוד בתו"י דמצי לשנויי שטעה בשיעורין כו' עי' לקמן (ע"ג.) דאין הכי נמי דמוקי הכי אליבא דאביי וכאן י"ל דמקשה אליבא דרבא דס"ל דפטור לגמרי בכה"ג כיון דלא מתכוין לאיסור כלל ע"ש. דגם בזה שהי' סבור דהשיעור גדול יותר הוי כמתעסק כיון דלא נתכוין לאיסור כמ"ש במהר"ם שם. אך גם דבריו אינם מובנים מ"ש דהוי כמו חלב וסבור שהוא שומן ע"ש. דהא בכה"ג שהוא מתכוין לאותו דבר אלא שהי' סבור דלא אסרה תורה אותו שיעור נראה דשוגג גמור הוא ולא מתעסק כיון שנתכוין לאותה מעשה כמו שגג וסבור שמלאכה זו מותרת דחייב חטאת דהוי שוגג כמ"ש התוס' בכריתות (י"ט: ד"ה דהא) לחלק בין שוגג למתעסק ע"ש וה"ה הכא ושפיר הקשו בתו"י]. אך י"ל עוד דמשכחת גם בנתכוין למלאכה דאיסורא אלא שהי' סבור דמותר לעשות כגון הך דמל של מו"ש בשבת דלקמן (קל"ז.) עוד קשה די"ל שלא עשאם לכל הל"ט מלאכות כאחת רק שקודם עשה ל"ח ושכח שהם מלאכות והי' זכור את השלשים ותשיעית. ואח"כ שכח גם זו ועשאה:
בתוס' ד"ה מה שעכו"ם וא"ת וכו' ואפי' אי לא הוי כתי' קרא דוהנפש כו'. וי"ל פשוט כיון שיש באיסור ע"ז גם חייבי לאוין גרידא כגון מגפף ומנשק ומכבד ומרבץ לפני' כדאי' בסנהדרין (ס':) לכן בע"כ צריך להך קרא דוהנפש וגו' דמפורש בה ע"ז שבכרת כמ"ש במהר"ם ונדחק לפרש דברי התוס' ע"ש], אך י"ל כיון דמדכתיב וכי תשגו ול"ת את כל המצות ילפינן דקאי בע"ז משום דהיא מצוה השקולה ככל המצות כדאי' בהוריות (ח'.) ע"ש]. מזה עצמו יש להוכיח דדוקא בע"ז גמורה דחיוב כרת איירי ולא בלאוי גרידא. אכן לשון רש"י כאן משמע כמ"ש. וגם בלאו גרידא דע"ז שקולה ככל המצות דהא חייבין למס"נ על אביזרייהו דע"ז ג"כ. (כמ"ש הרמ"א ביו"ד (סי' קנ"ז) וע"ש בש"ך. אך לפמ"ש בחינוך (מצוה רצ"ו) י"ל גם בע"ז דא"צ למסור נפשו באיסורי לאו. וכמ"ש בס' תוס' יוה"כ ביומא (פ"ו) ולטעמי' אזיל דגם בג"ע ס"ל כדעת החינוך כמ"ש שם (פ"ב:) להקשות ע"ד הרמ"א הנ"ל]:
בד"ה אלא למונבז שגגה במאי כו' לא מ"ל ששגג בלאו והזיד בקרבן כו' דלאו שב מידיעתו כו'. ולכאורה איפכא מסתברא דאע"ג דהזיד בקרבן כיון ששגג בלאו לא ידע חומר האיסור וכשהי' יודע היה שב מידיעתו, אבל להיפוך כשהזיד בלאו וכרת מה בכך שלא ידע ששוגג מביא קרבן הרי עכשיו מזיד הוא. ובפשטות הגמ' הי' נראה דמונבז לית לי' דצ"ל שב מידיעתו רק ר' יוחנן ס"ל בהא דלא כמונבז. אך בתוס' לא פי' כן. ויש לבאר דבריהם דכוונתם ששגג בלאו והזיד בקרבן וגם בכרת רק לא ידע האזהרה ובהא שפיר תירצו דלא מיקרי שב מידיעתו כיון שיודע חומר האיסור:
ומה שחילקו אח"כ בין כרת לסקילה משום דכרת אפשר בתשובה וקרבן לא אפשר בתשובה ועוד כו'. נ"ל דבאמת מה דאין חייבי כריתות מתכפרין בתשובה כדאיתא ביומא (פ"ו.) י"ל משום דתשובה עושה להחטא כשוגג והרי גם השוגג צריך עוד כפרת הקרבן. לכן שפיר מיקרי שב מידיעתו דהוא סבור שיועיל לו תשובה על הכרת כיון דלא ידע שיש בשגגתו קרבן א"כ שפיר זהו שב מידיעתו הגם שעכשיו עושה במזיד כיון שהי' פורש עצמו מהעבירה עי"ז שהי' יודע חיוב קרבן, משא"כ באיסורי סקילה אין תשובה מועיל בל"ז ושוב לא הוי שב מידיעתו ע"י ידיעת חיוב קרבן וכן לקמן גבי שבועת ביטוי נמי א"ש כיון דבלאו דלא תשא לא מהני בי' נמי חשובה [כדאמרינן התם ביומא משום] דכתיב לא ינקה ואפשר ג"כ הטעם משום דאית בי' קרבן ואיהו דלא ידע מקרבן סבר דמהני תשובה. גם חילוק השני שכתבו התוס' דאם הי' יודע שחייב כרת עם הקרבן הי' שב. אינו מובן אם מצד דתרוייהו איתנייהו חמור הוא יותר א"כ גם בסקילה י"ל כן. לכן אפשר דאה"נ למונבז חייב בכה"ג תרוייהו כרת וקרבן כרת כיון דהזיד בכרת וקרבן על שגגת קרבן כמ"ש בירושלמי (תרומות פ"ו ה"א) דלר"י בהזיד בלאו ושגג בכרת לוקה ומביא קרבן כן י"ל למונבז בהזיד בכרת ושגג בקרבן דחייב כרת וקרבן. וכעין זה בשבועות (ל"ז.) גבי שבועת הפקדון ע"ש], וכן י"ל המשך ברייתא דמונבז בסמוך שגג בזה ובזה זהו שוגג בלבד וחייב חטאת. הזיד בזה ובזה מזיד בלבד וחייב כרת. ויודע אני שמלאכה זו כו' חייב פי' שניהם כרת וקרבן, הגם דכולל נמי שם עוד בבא דשגג בשבת כו' שגג במלאכות כו' יש ליישב. ולכן א"ש דמיקרי שב מידיעתו משא"כ בסקילה פטור מקרבן בכה"ג דבתרי קטלא לא קטלינן לי' אפי' בדלא אתרו בי' כיון דאילו אתרו בי' פטור כדאי' בכתובות (ל"ה.) וגם בקרבן דבא לכפר נמי איכא למימר הכי כמ"ש התוס' בב"ק (ד':) בשם הריב"א גבי כופר אכן לדעת ר"י שם בתוס' לא שייך כאן קלב"מ ועי' מ"ש התוס' בפסחים (כ"ט. ד"ה ר"נ) דבקרבן לא אמרי' קלב"מ]:
בד"ה כגון שגג בכרת כו' וטעמא דר"י משום דלא כתיב לאו בהיקשא כו' אלא כרת ולהכי כו' ולא בעי מ"ט דר"י כו'. וקשה לדבריהם בסמוך בגמ' דפריך בשבועת ביטוי דאמרי' הכל מודים מאן ר"י פשיטא והא טובא קמ"ל כיון די"ל דהא דשגגת קרבן בלחוד לא מהני נשמע ג"כ מדכתי' תורה אחת כו' וכתי' בי' כרת אלמא דבא לכפר על שגגת כרת משא"כ שבועת ביטוי דאינה בכרת ואינו בכלל זה ההיקש מהני גם שגגת קרבן. ולולי דברי התוס' י"ל דמסברא אמרה ר"י דכל ששגג בכרת מיקרי שב מידיעתו. וחייב קרבן כיון דהקרבן אין בא אלא על דבר שזדונה כרת. וכמו כן י"ל למונבז דעיקר היקשא בא לפטור תינוק שנשבה. אלא דס"ל נמי דדי בכ"מ בשגגת קרבן ובהא ס"ל לר"י ור"ל נמי כוותי' לפטור תינוק שנשבה. אבל בהא דס"ל דשגגת קרבן סגי לא ס"ל כמונבז [וכן מבואר בפי' הר"ח ע"ש]. ובזה מיושב קושית התוס' בסוגיא זו לעיל ד"ה כ"ש שהוספת ולקמן ד"ה אמר קרא כו'. וכן מיושב מאי דלא אמרו ר"י ור"ל לעיל סתם הלכה כמונבז משום דלא ס"ל כוותי' אלא בחדא כנ"ל. ובזה יש לפרש הא דאמרי' אמר אביי כו' הכל מודים מאן ר"י ופי' רש"י דליכא למימר דאמונבז קאי ע"ש. ולהנ"ל י"ל משום דכר"י קיי"ל אבל כמונבז לא קיי"ל ואביי דקאמר הכל מודים מסתמא קאמר אליבא דהלכתא: