שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כל כתבי · דף קטז.
בגמ' שאין זה מקומה, פי' רש"י שאינה ראוי' כאן כו' וקשה דלמה לי סימניות להכי דהרי חזינן שאינה ראוי' לכאן, ויש לפרש שאין זה מקומה אלא להפסיק בין פורעניות לפורעניות כדאמר בסמוך, [ועתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתוב במקומה והסימנין מורין על זה, או כמ"ש המהרש"א לפרש דאות הנון שייך להפסיק ב"פ לפורעניות ע"ש]:
שם בגמ' כמאן אזלא כו' חצבה עמודי' שבעה אלו ז' ס"ת כמאן כרבי, קשה דמנ"ל הא דאתי כרבי די"ל דגם לת"ק איכא שבעה עמודים חמשה חומשים ושני לוחות והוי ז':
שם בגמ' מקום הכתב לא מיבעיא לי כי קמיבעיא לי כו' שבין פרשה לפרשה כו', לפ"ז קשה דבכל הס"ת איכא גליונות בכל האותיות בין אות לאות ובהאות עצמו החלק שבו, ודוחק לומר דמאי דמשני דגייז ושדי קאי גם אהא, שגזז הכל אפי' החלק שבתוך האותיות ולא נשאר אלא הכתב בלבד, אכן לפמ"ש בחי' הרשב"א דאפי' הגליון שבין שיטה לשיטה הוי כמקום הכתב כיון דאינו מניחו חלק אלא להפריש ולהבדיל הכתב שיהי' ניכר ע"ש, א"כ כ"ש שבין אות לאות ושבאות דהוי כמקום הכתב]:
בתוס' ד"ה ספרי מינים אומר ר"י דמיירי בנמצאו ביד צדוקי כו' וצ"ע למה נדחקו בזה לפרש הכי דלפ"ז קשה מ"ט דר"ט הא ודאי יש לחוש שמא ישראל כשר כתבו ולמה ישרפו, ועוד דא"כ מה דאמרינן שם בגיטין בנמצאו ביד צדוקי יגנזו ע"כ צ"ל דקאי דוקא על האזכרות והשאר ישרף כר"י הכא, ולא משמע כן סתימת הגמ' וגם סתימת לשון הפוס' ע"ש, ולמה לא נפרש דר"נ דאמר שם בגיטין נקטינן ס"ת שכתבו מין ישרף ס"ל כר"ט ורי"ש דהכא דודאי הלכה כרבים, וכן מבואר במאירי דספרי מינים פי' שכתבו המינים לעצמן ע"ש], ומה שנראה מדברי התוס' דרבנן נמי ס"ל כר' יוסי, א"י מנ"ל הא דת"ק לא איירי אלא לענין הצלה ובהדי הגליונים תנא להו ולעולם י"ל דס"ל כר"ט:
בד"ה כך כו' דלא תימא דוקא מן הדליקה אין מצילין כו', נראה מדבריהם שמפרשין דהכא בשבת קאי, ורש"י לא פי' כן שכ' כך אין מצילין אותן אפי' בחול, אך לדבריו קשה מאי קמ"ל בזה ומאי נ"מ בין דליקה למפולת ומים: