שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כל כתבי · דף קטו.
בתוס' ד"ה לא ניתנו כו' ופי' הרב פורת דה"ט כו' אסור לאומרן בע"פ וקשה כו' כיון שאינו אומרן בלה"ק אלא באותו לשון שהן כתובין כו', ולפ"ז אם כתובין בכתב אחרת בתיבות לה"ק שפיר אסור לקרות בהן כיון שאומרן בלה"ק, אבל בל"ז יש להקשות לפי' הרב פורת דהא דדברים שבכתב אסור לאומרן בע"פ הוא כדי שצא יבוא בהן לידי טעות, [כמ"ש בטוש"ע או"ח (סי' מ"ט) דדברים השגורים בפי כל מותר לאמור בע"פ ע"ש], א"כ היכא שהן כתובין לפניו באיזו לשון או באיזו כתב שיהי' שוב לא יטעה בהן ושפיר מותר לקרות בהן, [אך לפמ"ש הב"י שם הטעם משום חסירות ויתרות דאית בהו שפיר י"ל כמ"ש התוס' דאם כתובין בלשון אחר הוי כבע"פ ואסור לקרות בהן], וגם לשיטת התוס' י"ל דאפי' אליבא דרשב"ג דאין נכתבין בכל לשון פליגי, ואיכא מ"ד דס"ל דהגם שלא ניתן לכתוב מ"מ אם כתב מותר לקרות בו, ומיושב דברי הרע"ב דמשמע מדבריו דאיכא מ"ד דס"ל דניתנו לקרות בהן ומצילין אותן והקשה הג' רעק"א כיון דפסק במגילה כרשב"ג שוב ממילא לא ניתנו לקרות, ולהנ"ל ניחא די"ל דאליבא דרשב"ג ופליגי ואיכא מ"ד ניתן לקרות, גם י"ל טעמא דמ"ד דלא ניתנ לקרות בהן כדי שלא יבוא לכותבן בכל לשון, ומ"ד ניתן לקרות לא ס"ל האי טעמא לאסור הקריאה בדיעבד אחר שנכתבו:
בד"ה ובידו כו' משמע שבימי התנאים כבר נעשה תרגום כתובים כו'. דבריהם אינם מובנים דאדרבה מדצוה לגונזו ע"כ דאותו התרגום עשאו מאן דהוא ולא הי' דעת התנאים נוחה ממנו, ומה שהביאו ראי' מדתניא במגילה י"ל דבע"פ היו מתרגמין, אבל בכתב לא הי' תרגום עד שעשאו ר' יוסף וכן פי' רש"י במגילה שאין תרגום בכתובים ע"ש דלא גריס ועשרה מתרגמין וע"כ צ"ל דמכאן אין ראי' כנ"ל]: