אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק יציאות השבת › דף ח.

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק יציאות השבת · דף ח.

דף ז:

בגמ' זרק כוורת לר"ה כו'. הא דלא נקט דזרק ד"א ברה"ר נראה דלפי' רש"י דפטור מטעם דאין זורקין רשויות א"ש דהא קמ"ל דמשו"ה פטור. ולא כמ"ש התוס' משום דנעשה רה"י אחר הנחה דס"ל לרש"י דהא תליא באיבעיא דר"י גבי סילוק מחיצה כו' כמ"ש בתוס'. אבל בזרק ד"א ברה"ר כה"ג וודאי פטור מטעם שכתבו התוס' דבין העקירה ובין ההנחה הכל הי' מרה"י ולכך נקט לרה"ר להורות כטעם רש"י:

*) שם בגמ' מחיצות לתוכן עשויות פרש"י להניח כו' ולא לכופן כלפי מטה. משמע מדבריו דאם הי' עשוי לכופו כלפי מטה למשל צינור וכדומה אמרינן לבוד ומיהו בגמ' לולי דבריו י"ל פי' אחר שמאחר שמחיצות של הכוורת עשוי להניח בתוכו איזה דבר שוב אין לומר לבוד שיהי' האויר שבתוך ג' כאילו הוא מלא מחיצה. דהא מ"מ אין יכול להניח בתוך האויר שום דבר ואיך נחשבהו לצרף לאותן המחיצות שעשוין להניח בתוכן:

שם בגמ' אמר עולא עמוד כו' פירש"י דגם באינו רחב ד' מיירי ועי' ברמב"ן ור"ן. ולע"ד נראה לבאר טעם רש"י ע"פ מה דמשמע מלשונו לעיל (ז:) ד"ה כזורק באויר כו' דס"ל לרש"י דכל דבר שא"י להיות רשות בפ"ע א"צ כלל ד'. דעיקר הטעם דצריך ד' הוא משום דאל"כ נעשה מקום פטור. ולהכי כאן בשרבים מכתפין עליו ממש דהוי בעצם רה"ר לא צריך כלל ד'. ודוקא בידו של אדם הוי ס"ד לעיל דצריך ד' דאל"ה הוא ג"כ מקום פטור או כרמלית כדבעינן למימר לקמן (ט.) גבי דרך עליו ע"ש. [ועמ"ש לעיל (ד':) לתרץ קושי' הגרעק"א ממ"ש רש"י לקמן צ"א:)

שם בגמ' א"ל וכן בגומא. משמע מלשון רש"י דדוקא בעמוק ט' ע"ש. ובתוס' כ' דכ"ש פחות מט'. ונלע"ד דפלוגתא זו רק לרב יוסף אבל אביי בעצמו וודאי ס"ל דאף באינו עמוק ט' הוי רה"ר כיון דס"ל דחורי רה"ר כרה"ר וגומא הוא ממש חורי רה"ר. וממילא א"צ לדחוק בפי' הברייתא דקתני וכן בגומא דנהי דר"י דאמר וכן משמע דבעי' ט'. אבל הקושיא מהך דקופה הוא להוכיח דגם ט' א"צ וכסברת אביי לעיל דחורי ר"ה כרה"ר דמיא כנ"ל. ולשיטת התוס' אפשר דפלוגתא דאביי ורבא לעיל בחורי רה"ר נמי בהא תליא דאביי קיבלה מר' יוסף דגומא שהוא תשמיש ע"י הדחק הוי רה"ר וה"ה חורי רה"ר ורבא פליג בתרוויהו:

שם בגמ' לא ארישא. ויל"ד דזה תי' דחוק. דלשון וכן משמע פשוט דשוה בכל הדינים. וטפי הו"ל לשנויי כדמשני בסמוך דהתנא קרי לכרמלית רה"ר הואיל ואינה רה"י וא"כ גם הכא י"ל דהקופה והגומא הם בכרמלית לכך כשאינו גבוה ועמוק י' מטלטלין דמכרמלית לכרמלית מפיק. ואפשר משום דנקט בברייתא איזה פעמים רה"ר לא מסתבר לי' לפרש דלאו דוקא הוא. ודוחק דאדרבא לכאורה א"ש טפי בכרמלית לשון אין מטלטלין כו' דברה"ר ענוש כרת ונסקל הו"ל למיתני וצ"ע:

ויש לעיין לאביי ורב יוסף דגם בגומא ר"ה היא וכן לדידן בפחות מג' דהוי רה"ר מהיכא מודדין הגובה י' דהא אין רה"ר למעלה מעשרה. אי נימא דברה"ר שיש בו כמה אמות רוחב שהוא משוקע ועמוק משאר הדרך דבכ"מ מודדין מהקרקע י"ט א"כ מה לי הרבה או מעט. וממילא בכל גומא אם זורק למעלה מי' בכותל שהיא ע"ג וכה"ג יהי' פטור אף שעדיין הוא סמוך לקרקעית הרה"ר שעל הגומא. או דילמא כיון שאין בו שיעור רה"ר בפ"ע דהיינו שאין בו רוחב י"ו אמה אלא דבטל לרה"ר שלפנים ממנו לכך חושבין גובה י' טפחים מהעיקר רה"ר. והראשון נראה יותר:

*) בתוס' ד"ה אמר אביי תימא לר"י כו'. ולכאורה לק"מ דהכא מיירי כשעומד הקנה ברה"י אלא דס"ל דהנחה א"צ להיות אמקום ד' משא"כ שם שאינו רה"י שפיר פליגי אי אמרינן חוקקין א"כ יש בו ד' הוי רה"י ואי לא לא הוי רה"י כלל. וי"ל דהר"י אזיל לשיטתו דלעיל דסתם חור היינו שנוטה לצד רה"י והוי חורי רה"י דנידון כרה"י וע"כ צ"ל דלא פליגי אלא אי אמרינן חוקקין והוי כהנחה על מקום ד':

בד"ה רחבה כו'. נראה מדבריהם דלא הוי רה"י אלא ע"ג אבל לא בתוכו הן בצירוף השוליים באורכו הן בצירוף המחיצות לרוחב הכוורת. והר"ח י"ל דס"ל דמה שיהי' רה"י למעלה בלבד לא הוי כזורק מרה"י לרה"י. וכן לא אמרינן בי' דהוי זורק רשויות. אבל הרשב"א בחידושיו כתב דמהני למיהוי רה"י בתוכו ג"כ לכך הקשה ממחיצות וע"ש מ"ש לחלק דשאני בור. שעשוי להניח דבר ע"ג ולהשתמש עליו משו"ה בתוכו נמי חשוב רה"י ובמידי דלאו אורחי' להשתמש עליו לא חשיב כלל רה"י. וכ"ז נעלם מהאחרונים (בסי' שמ"ה) ע"ש. גם בס' עבה"ק פסק הרשב"א כן. ולכאורה יש לתמוה מאוד עליו מהא דאמרינן לעיל בבית שאין תוכו י' וקירוייו משלימו לעשרה דע"ג רה"י היא ותוכו כרמלית. ולפמ"ש בחי' לאו"ח דמטעם חורי רה"י יש לחשוב תוכו כרה"י א"ש. דהתם דלמעלה סתום לא חשיב חורי רה"י. אבל הכא בפתוח אלא דיכולין להניח ע"ג מידי מ"מ הוא בכלל חורי רה"י. ולבאר כל השיטות נראה דמלשון רש"י ותוס' בעירובין (עח.) משמע דהא דחוליות הבור מצטרפין היינו אם מניח על החוליא חייב אבל במניח בתוכו פטור ע"ש. ולפ"ז ל"ק ממחצלת דמשום הכי פטור על זריקת המחצלת לתוך הבור כיון דהבור אינו רה"י אלא דעובי המחצלת נידונית כרה"י ולא הבור וזה פשוט. ובזה נבין מאי דפליגי הר"ח ותוס' דהר"ח ס"ל דדוקא מה דהוי חללו רה"י אמרו דאין זורקין רשויות. אבל בכה"ג דאין חללו ד' נהי דאם מניח על צדי בעובי דופני כוורת חייב מ"מ אין על גוף הכוורת דין רה"י. והתוס' ס"ל דבכל גווני אית בי' דין רה"י כנ"ל. ולכאורה נראה כדעת הר"ח דאל"כ למה נקט כוורת ולא דבר שאין בו חלל כמו דף גבוה י' ורחב ד' דפטור ובאמת נראה דבדף חייב ואפי' לטעם הרי"ף ותוס' דהוי כזורק מרה"י לרה"י מ"מ היינו דוקא בדבר שיש לו חלל. וא"כ שפיר כ' הר"ח כנ"ל ולפירושו הא דכפאה על פי' מצי מיירי אפי' רחבה ששה. דהיכא דהשולים למעלה לא מצטרף להיות בתוכה רה"י כמו בית שאין בתוכו י' דדוקא ע"ג הוי רה"י:

בד"ה ד"ה רחבה כו' נעשית רה"י כשתנוח כו' ולפ"ז במונח לרחבו חייב כיון דלא ס"ל כפי' רש"י דפטור משום שלא היו זורקין רשויות במשכן. ובחי' הר"ן מביא בשם ר' יהונתן לחלק בין זרק דרך עמידה או זרקו בדרך רוחב ותמה עליו. ותימה על תמיהתו דוודאי הר"י אזיל בשיטת הרי"ף ותוס'. ומאי דמשמע בר"ן דאפי' לטעם הרי"ף והתוס' גם בלרחבו דינא הכי דפטור צ"ע. גם דעת האחרונים אינו כהר"ן בזה. ועי' מהרש"א מ"ש ליישב מ"ט מיאנו התוס' בפירש"י ומה שהקשה עליו הג' רעק"א ז"ל בס' דו"ח יש ליישב קצת אבל לפענ"ד נראה לפרש הטעם דלפיכך מיאנו בפירש"י דהא לקמן פי' תוס' בכפאה ע"פ דבז' ומחצה פטור הואיל ונעשה רה"י קודם שבא למטה. וזה יתכן דוקא לפירושם הכא דהוי כזורק מרה"י לרה"ר דרך רה"י כיון שבינתיים נח ברה"י אבל לפירש"י אין סברא לומר דע"י שהי' עליו ברגע א' שם רשות יהי' בכלל אין זורקין רשויות. אבל היא גופא קשיא למה מיאנו שם בטעם רש"י משום דראשו למעלה מי'. וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי דס"ל לתוס' דלא הוי ממש כמונח להיות פטור ע"י שראשו למעלה מי' כיון דאח"כ נופל לארץ. מאחר דקי"ל דתוך ג' צריך הנחה ע"ג משהו. ודוקא לענין להיות עליו שם רה"י אמרינן לבוד לגבי ענין מחיצה ולא להיות כמונח:

בד"ה שבעה כו' והרי הוא רה"י כו'. ויש לתמוה דנהי דמיאנו התוס' בפירש"י משום דבאינו רחב ד' לא אמרי' בי' לבוד. מ"מ כיון דהריב"א פי' דמיירי ברחבה ששה שפיר י"ל כפי' רש"י דפטור משום דראשו למעלה מי' ולמה הוסיפו טעם חדש דנעשה רה"י. ובאמת הרא"ש פי' הטעם משום דמקצתה למעלה מי' כנ"ל ע"ש. ומדברי מהרש"ל נראה דמשום הכי פי' כן ליישב לשון סיפא דמילתא דרבא דשבעה ומחצה דוקא בעינן ולא סגי בב' משהויין ע"ש. ולפ"ז קשה באמת מ"ט בעי ז' ומחצה הלא בל"ז פטור מטעם דראשו למעלה מי' דע"כ גם התוס' מודים בסברא זו כדמוכח מדבריהם בדיבור הסמוך. וגם מדאמר רבא א"א לקרומית כו'. ונלע"ד לבאר דבריהם ע"פ דברי הרמב"ן ז"ל דהוא מפרש הסוגיא דכפאה על פי' איירי בכל גווני בין רחבה ו' בין אין רחבה ו'. ומטעם דל"א לבוד אלא ברשות היחיד ובפחות מי' דאינו רה"י לא אמרי' בי' כלל לבוד ומ"מ הוי כמונח על הקרקע עכ"פ ולא מטעם לבוד ע"ש. ולפ"ז נ"ל דתוס' ס"ל במקצת כמ"ש הרמב"ן. אלא דס"ל דכיון דע"י דאמרינן לבוד שוב יהי' רשות שפיר אמרינן בי' לבוד ולכך פטור ברחבה ד' וגבוה שבעה ומחצה כיון דאי נימא לבוד יהי' רה"י. אבל פחות משבעה ומחצה כיון דאף דנימא לבוד לא יהי' רה"י אלא דע"י לבוד יהי' ראשו למעלה מי' בזה לא אמרינן כלל לבוד כנ"ל. נמצא דאיכא ג' מחלוקת בדבר. לדעת הרמב"ן דוקא היכא דכבר היא רה"י אמרינן לבוד. ולדעת התוס' כשיהי' רשות ע"י לבוד אמרינן. ולדעת רש"י ורא"ש בכל גווני אמרינן לבוד. ועי' בחי' הרשב"א מה שהקשה על הרמב"ן. ולא ראה ס' המלחמות דשם מפרש הרמב"ן סברת רב אשי דהא דחשיב כמונח הוא מטעם דדנין כאילו הגבי' מקום הקרקע ולא כאילו ירד הכוורת משום דמחיצות לתוכן עשויות] ונמצא דאינו גבוה מי'. ועי' בחי' הר"ן פי' חדש בשם הראב"ד:

ועי' בהג"א כאן ובב"י (סי' שמ"ט) דעת ר"ת דכל שיעור ד' על ד' הוא עם האלכסון דהיינו ה' טפחים וג' חומשין. ונראה דלדיעה זו כוורת לאו דוקא דה"ה תוכו מרובעת ואפשר דלא ס"ל כלל דכוורת היא עגולה (אך בדברי הרא"ש בעירובין (פ"ד סי' י"ג) מבואר דמשו"ה לא אמר אביי כאן רחבה ד' משום דמסתמא כוורת עגולה היא כו' ע"ש] ואדרבה קצת מסתבר כן דאל"כ למה נקט הכא החשבון דריבוע ועיגול כיון דעיקר מימרא דאביי לא בא אלא להשמיענו דפטור משום שאין זורקין רשויות אבל לדעת ר"ת הנ"ל א"ש דאין חילוק בין ריבוע לעיגול. ומ"מ נראה פשוט דלר"ת גם בעגול דיו בה' וג' חומשין כיון דעיקר הטעם לר"ת בשיעור מקום ד' על ד' הוא שיהי' בכל מקום ד' על ד' ואפי' אם יהפכנו לאלכסונו יהי' בו ד' על ד' מרובעין במקום זה ג"כ. והא לא משכחת לה עד שיהי' בו שיעור אלכסון בכל צד והיינו ה' וג"ח על ה' וג"ח. וממילא ה"ה בעיגול דיו בשיעור זה. וזה ברור ופשוט וכן הוא מפורש בהג"א דלר"ת כן הוא בין בעיגול בין בריבוע לאפוקי ממ"ש בס' פ"י דבעגול בעי יותר עד שיהי' שיעור לרבע ד' עם האלכסון ע"ש:

*) שם בגמ' זמנין משני לי' כו'. י"ל דלכך אמר ב' פירושים כדי ליישב הברייתא אליבא דכו"ע דלתי' קמא דאיירי בכרמלית א"כ ע"כ אתיא דלא כרבי דלדידי' אפי' הניח בבור למטה מי' הוי עירוב כיון דמרה"י לכרמלית מפיק אינו אלא שבות ולא גזרו עלי' ביה"ש להכי הדר משני דמצי אתי נמי אליבא דרבי ולפרש כפשטא דאיירי ברה"ר ממש:

שם בגמ' חד בימות החמה וחד בימוה"ג אפשר לפרש דדוקא בימות החמה מטעם דעבידי אינשי לקרורי נפשייהו ובימות הגשמים מטעם דאגב דמטנפי מקרי ונחית אבל בימי ניסן ותשרי [אע"ג דלקמן (מג:) משמע דבניסן ותשרי איכא חמה ואיכא גשמים. מ"מ החום והגשמים שבהם אינו אלא מעט דליתניהו להני טעמי לא הוי רה"ר, והי' מיושב בזה קושי' התוס' ד"ה ואי. מיהו בכ"מ בש"ס ימות החמה כולל כל הקיץ וכן ימות הגשמים כולל כל החורף ולתרץ מה שהקשו התוס' נ"ל דאי לא הוי אלא צריכותא חדא הו"ל למתניתין למיתני בהדיא בימות החמה או בימות הגשמים ולא להאריך ולשנות בבא שלימה להכי עביד ב' צריכותות:

בתוס' ד"ה לא מחייב עד דעקר. תימא כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה דבריהם סותרין דמעיקרא הקשו פשיטא ואח"כ פקפקו בגוף הדין וחתרו למצוא טעם לחלק בין מגרר כו'. ונראה דהמשך דבריהם כך הוא דאי לא הוי אורחא להוליכו באופן זה וודאי הוי מילתא דפשיטא ול"ד לגרירה דהוי כדרך. להכי תי' דאיירי אפי' היכא דדרך להוליך בענין זה ומחלקי בין הך דהכא להתם. ובהא י"ל דרש"י נמי מצי ס"ל הכי אלא דפי' הסוגיא היכא דלא הוי כדרך ומשו"ה פי' רש"י טעם הפשוט דלא הוי עקירה כלל. אכן בל"ז נראה דלשיטת רש"י לק"מ ממגרר דרש"י סובר דהגבהה דגניבה בעי ג' טפחים כמ"ש רש"י בקידושין (כו.) גבי הגבהת קנין] וא"כ י"ל דמגרר היינו דעביד עקירה בפחות מג' דמ"מ חיוב גניבה ליכא בהגבהה זו משא"כ בלי עקירה כלל פטור גם במגרר אבל תוס' לשיטתייהו אזלי [שם בקידושין דפחות מג' טפחים הוי נמי הגבהה לקנות] הקשו שפיר כנ"ל:

בא"ד לכתף דאמרי' לעיל דחייב כו'. נראה ביאור דבריהם דהכא פטור כיון דנח בינתים ואע"ג דהנחה זו לכתף היא מ"מ לא דמי לדלעיל. אך הטעם צ"ע באמת מ"ש מהנחת אדם לכתף או הנחת חפץ לכתף. גם לא נתבאר לדבריהם במגרר ונח בינתיים לכתף מה דינו. ועי' בחי' הרמב"ן מביא תי' התוס' בסגנון אחר ושכ"כ הרמב"ם ע"ש:

בד"ה לימא כו' הקשו מהך דעומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר כו'. ולפע"ד י"ל דהתם נמי כיון דקיי"ל דידו של אדם אינו לא כרה"ר ולא כרה"י היכא שאין היד במקום הגוף. א"כ הוי ממש כהעבירו דרך מקום פטור וא"ש כפשוטו ודוק. אך רש"י ז"ל עצמו לא פי' כן שם בעירובין וע"ש דמתרץ תמיהת התוס' דאיירי בגבוה י' ע"ש. אבל הא קשיא לי למאי דמשני הכא נח התם לא נח א"כ הוא דמחייב רבא איירי דוקא במהלך עם החפץ דלאו כעומד דמי. אבל בעומד ומעביר החפץ ד"א דרך למעלה מי' פטור. א"כ אכתי קשה מה מדמי הגמ' בעירובין הך דעומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר להך דרבא הלא התם עומד הוא. ולפי' הריא"ז בש"ג ותוס' רי"ד דמפרשין נח היינו שנח החפץ ממש על האסקופה. וכן למ"ש הראב"ד (בפי"ב משבת) דצריך להיות נח מעט בתוך ידו עכ"פ ע"ש. יש ליישב דאוקי הך דעירובין שלא הי' נח כלל. אבל למשמעות לשון רש"י הכא נח במקום פטור ביד העומד על האסקופה משמע דא"צ הנחה כלל ועיקר החילוק הוא בין מהלך לעומד א"כ קשה טובא וצ"ע. ולפי' הר"ח שהביאו התוס' צ"ל עיקר התירוץ לחלק בין עומד ונח במקום פטור בין נח בתוך ד"א דהוי מקום חיוב לאינש דעלמא. וכ"מ במהרש"א. א"כ עיקר התי' חסר מן הספר:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה