שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק האורג · דף קו:
בגמ' הכא בצפור דרור עסקינן, פי' מתניתין דהכא דקתני צפור למגדל דוקא, אבל אכתי קאי הא דמשני מעיקרא הא בביבר מקורה וכו' ליישב רומיא דמתני' וברייתא דביצה. וא"ש הא דאמרינן בסמוך השתא דאתית להכי כלומר לחלק בין ביבר לביבר, א"כ אפשר נמי לחלק בין קטן לגדול כדי לתרץ מתניתין וברייתא דביצה כנ"ל. אבל במתני' דהכא י"ל דת"ק ס"ל כל הביברין שוין. ורשב"ג הוא דקאמר לא כל הביברין שוין והך ברייתא דביצה אה"נ לרשב"ג אזלא דקיי"ל כוותי' אכן רש"י פי' מתניתין דהכא בביבר קטן, והיינו ע"פ סוגיא דלקמן הלכה מכלל דפליגי דאפ"ל דרשב"ג אתי לפרושי דברי ת"ק. ויש לעיין בפי' הר"מ במשנה וכן הרע"ב למה לא הביאו מסקנת הגמ' דמתני' מיירי בצפור דרור דוקא, ואפשר שהבינו דכל צפור כך הוא. [דרכו להשמט בבית מזוית לזוית ומשו"ה כניסה לבית לא הוי צידתו. אע"ג דבנגעים (פי"ד מ"ה) משמע דאיכא ציפור שאינו דרור. התם דרור אחרינא היא כמ"ש במל"מ (פי"א מה' טו"צ ה"א) להוכיח מדברי התו"כ דבעינן שתהי' חי' ע"פ השדה חוץ לעיר. ולאו היינו דרור דהכא ע"ש]. אלא דבס"ד דגמ' ס"ל דכל עופות הוי בכלל צפור ומסיק דוקא צפור דדרור הוא ולא שאר עופות אך רש"י לא פי' כן. [וברמב"ם (פ"י מה"ש ה' י"ט) מבואר דגם בעופות דוקא למגדל ולא לבית וכבר תמה עליו בלח"מ שם. ועי' מ"ש בב"ח (סי' שט"ז) דלא קיי"ל כהאי שינויא דרבה ברי' דר"ה. אכן בשו"ע שם מחלק בין צפור דרור לשאר צפרים ע"ש]:
שם בגמ' בשעת הטל פטור. פי' רש"י שעיניהם מתעוורות והן כניצודין ועומדין ולכאורה קשה מ"ש מצבי סומא דלעיל דחייב. וצריכין לחלק דשם אינו ניצוד ועומד כיון דצבי בעל כח הוא. ואפי' הוא סומא ביכלתו להישמט כשירגיש וכדפירש"י לעיל. אבל חגבין כשנתעוורין אין יכולין לפרוח והן ניצודין ועומדין כנ"ל [ולמאי דהוי ס"ד דאלעזר בן מהבאי ארישא קאי הוי ס"ל דחגבין בשעת הטל הוי כמו צבי סומא דחייב]:
במשנה נעלו שניהם פטורין לא יכול אחד לנעול כו', אין מובן הא כבר תני חדא זימנא לעיל צ"ב:) ומאי קמ"ל תו הכא בצידה יותר מבשאר כל המלאכות [ובתויו"ט נדחק לומר דהדר תני לה משום סיפא ע"ש], ונ"ל דקמ"ל דאפי' היכא דעיקר הצידה לצוד הצבי בידיו יכול גם כל אחד לצודו, אלא דעכשיו כשצדין אותו להבית ע"י נעילת הדלתות שהן כבידין ואין אחד מהם יכול לנעלו מ"מ נקרא זה א"י וזה א"י, ואע"ג דלצוד גופו של צבי יכול כל אחד לבדו, מ"מ עכשיו דהצידה הוא באופן זה שא"י הוי זה א"י וזה א"י וחייב. וכעין זה כתבו התוס' לעיל (צ"ג.) ד"ה אמר מר לענין ז"י וזא"י, ועמ"ש לעיל דאפשר דבזה א"י וזה א"י פטור בכה"ג דכיון דא' יכול לאו אורחא היא לעשות בשנים]:
בגמ' אמר ריב"א א"ש הצד ארי בשבת אינו חייב עד שיכניסנו לגורזקי שלו, צ"ע היכא דאחד צד את הארי והשני הכניסו לגורזקי אם השני חייב משום שהוא גומר הצידה או נימא כיון דכבר ניצוד ע"י הראשון אע"ג דאינו חייב קודם שהכניסו לגורזקי ולא נגמר צידתו, מ"מ גם השני פטור והוי כמו שנים שעשאו דשניהם פטורין:
במשנה למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו, מדברי רש"י נ"ל דהא דקתני ונמצא צבי שמור הפי' הוא שכבר ניצוד הצבי מע"ש והי' הבית נעול וכשחוזר ובא בשבת לפתוח הדלת רשאי אח"כ לחזור ולנועלו, דנעילה ראשונה צידה היא ולא יותר דכבר חשוב הצבי ככל חפצים שבבית, וכ"מ מדברי התוס', אכן הרשב"א והר"ן פי' כגון דהצבי הוא ניצוד בסגירת הדלת בלא נעילה משו"ה מותר לנעול דאינו אלא מוסיף שמירה על שמירה ע"ש, משמע דבלאו הכי אסור וכ"נ מדברי התוס' יו"ט כאן, אכן המג"א (סי' שט"ז ס"ק י"א) השיג עליו דגם אם נפתח הדלת מותר לחזור ולנעול. ומשמע מדבריו שהבין ג"כ כוונת רש"י כנ"ל ע"ש):
בתוס' ד"ה ואין וכו' אין לפרש כו' ורש"י דפי' כיון דמוקצין הן להכי א"נ לפניהם מזונות כו' דהא תנן בפ"ב כו', ונ"ל פי' רש"י ולחלק דבביבר גדול כשיחפשו יוכלו למצוא מזונות ולא יחסר להם, ולהכי כיון שהם מוקצין אין נותנין להם מזונות בהעדפה כיון שימצאו מעצמן כדי צרכם, ואותם שאין מוקצין ובידו לשוחטם ביו"ט יכול להעדיף להן מזונות ולפטמה גם אם יוכלו למצוא מעצמם אבל כשהם בבית במקום שאין להם כלל מזונות אפי' אם הם מוקצים מ"מ יכול ליתן להם, ובהכי איירי הא דתנן לקמן דנותנין מים לפני אווזים ותרנגולין כו' אבל שיטת התוס' צ"ע: