שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק האורג · דף קה.
במשנה ואחת על האריג. וכמה שיעור אריג נראה דתליא ג"כ בפלוגתא דר"א ורבנן דלר"א בג' נקרא אריג ולרבנן בב'. [אכן בירושלמי פליגי בהא ואיכא מ"ד דגם בשנים נקרא אריג לר"א ע"ש]:
שם והקורע ע"מ לתפור ב' תפירות וכמה שיעור הקריעה לא נתבאר. וי"ל דצריך להיות ג"כ קריעת ב' תפירות דאל"ה ליכא שיעורא. ומ"מ בעי נמי ע"מ לתפור ב"ת דע"מ תפירה אחת נהי דלא חשיב תו מקלקל ע"ז אמרו במשנה דבסמוך דשיעורו כמתקן פי' שיהי' ע"מ לתקן כשיעור. דאע"ג די"ל הפי' שיהי' הקלקול כשיעור המתקן ולעולם התיקון סגי בכל שהיא אך א"כ יקשה פשיטא וכן מוכח להדיא בתוס' לעיל (ל"א:) דבעי להיות ע"מ לתקן כשיעור. ומ"מ אפשר דגוף הקריעה א"צ להיות כשיעור אך הסברא נראה כמ"ש דתרוייהו בעי כשיעור וצ"ע בפוסקים:
בגמ' סתמא כר"א סתמא כרבנן. איני יודע ביאור דברי הגמ' בזה. [היכי הוי סתמא כיון שהובא ג"כ דברי החולק בהאי ברייתא גופא]. שוב ראיתי שכבר קדמני בחי' הר"ן שהקשה כן והניח בצ"ע, וכדומה שי"ל שבגוף הברייתות לא הי' כתוב וחכ"א וכן ר"א אומר. אלא דאח"כ הוסיפו זאת משום דבאמת איכא פלוגתא בהכי וצ"ע להגי' מסברא:
שם בגמ' והתופר כו' הא תניא באבות מלאכות כו'. לכאורה המ"ל דמשו"ה קתני נמי הכא במתני' לומר דבזה מודה ר"א דגם על התפור אינו חייב בפחות מב' תפירות. ומדלא משני הכי נראה דפשיטא לגמ' דר"א גם בהא פליג ומחייב על התפור בתפירה אחת. וכן נראה משמעות הגמ' לעיל (קד:) גבי אות אחת סמוך לכתב דר"א לאו דוקא באריג ס"ל הכי: