אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק במה מדליקין › דף כט:

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק במה מדליקין · דף כט:

דף כט.

במשנה לא יקוב אדם שפופרת כו' ופי' רש"י גזירה שמא יסתפק הימנו וכיון שהקצהו לנר כו' והכל טעם אחד ] דכיון שהקצהו לנר ביטלו לשם והוי כנר עצמו]. ובאמת לא הוי אלא גרם כיבוי שאינו אלא איסור דרבנן גם אם יסתפק ממנו. כיון דנפרד השפופרת מהנר מ"מ לפעמים גזרו גזירה לגזירה. מיהו הרא"ש בביצה (פ"ב סי' י"ז) מפרש דחיוב ממש איכא אם יסתפק ע"ש והובא כאן בתוס' רעק"א [וכ"מ בפסחים (י"א.) מהא דמקשינן התם דר"י אדר"י מרישא דמתני' דהכא דלא יקוב כו' ואי הוי איסור דרבנן י"ל דבדרבנן לא גזר ר"י]. וי"ל פי' דבריו דחיישינן שמא כשיסתפק מהשפופרת יסתפק גם מהשמן שבנר עצמו ובכה"ג ודאי איכא חיובא, ונראה להביא ראי' להרא"ש דברישא דמתני' נמי איכא חשש איסור דאורייתא. דהא בסיפא בקערה ודאי מכבה ממש הוא כיון דהפתילה הוא בתוך אותו כלי עצמו. וא"כ לא הי' צריך לומר צריכותא דסיפא משום דסד"א דכיון דמיפסק מודה ר"י כו'. בפשיטות הו"ל למימר דסד"א דר"י מודה ואוסר בסיפא משום דאיכא חשש איסור דאורייתא. וע"כ דגם ברישא איכא חשש מכבה ממש וכנ"ל. [אכן בס' תפארת שמואל שם משמע דגם להרא"ש אין כאן אלא איסור דרבנן]:

שם בגמ' ואפי' היא של חרס. אפשר לפרש דעל הנר קאי ולא על השפופרת דלישנא דמתני' משמע דאכתי איירי בהשפופרת של ביצה דלעיל. ומ"מ כשהנר התחתון של חרס מואס להסתפק גם מן השפופרת. ומכ"ש למ"ש לעיל לפרש שמא יסתפק גם מגוף הנר א"כ שפיר מהני כשהנר בלבד של חרס. אך לשון הגמ' ל"מ כן:

שם בגמ' ואי אשמעי' הנך תרתי כו' אבל קערה דמיפסקא כו'. קשה ל"ל למיתני הרישא לא ליתני אלא חרס וקערה ונדע דאפי' במאיס אסרו רבנן. ור"י דמתיר אפילו באינו מאיס נדע מסיפא דקערה [וכן הקשה בתוס' יו"ט]. וי"ל דאיכא נמי סברא דבסיפא בקערה מאיס ג"כ מטעם שהשמן הוא באותו כלי ששם הפתילה שואבת משא"כ ברישא דהשפופרת נפרד מהכלי. ולפ"ז קשה באמת דהו"ל למימר צריכותא זו דאי תני רישא ומציעתא אכתי סד"א דבקערה בסיפא דמאיס טפי וכנ"ל גם רבנן מודין דמותר וא"צ לומר רבותא דמיפסקא:

שם במשנה ר"י פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם. ובגמ' לחד תירוצא מוקים לה בשצריך להבהבה. ונראה דאין צ"ל הפי' כהבנת המפ' שלא נדלקה מעולם ועכשיו אינו מכבה אלא כדי שיוכל אח"כ להדליק בה. כמ"ש הטור (סי' רע"ח) וכ"מ במג"א שם]. אלא אפי' כשמכבה עתה מפני שחס על הפתילה ומ"מ אינו בכלל משאצ"ל. דזה אינו אלא היכא דלרצונו אם לא הי' דולק מעולם הוי ניחא לי' טפי כגון שהיתה כבר מהובהבת קודם שהדליקה. אבל כאן כיון דמעיקרא כשהדליקה ביום לא היתה מהובהבת א"כ שפיר הי' ניחא לי' בהדלקה זו שע"י הדלקה זו נעשית מהובהבת ומשום הכי שפיר חייב על הכיבוי. (כן י"ל לדעת רש"י לפמ"ש התוס' לקמן (צ"ד.) ד"ה ר"ש בשמו. אכן שם בתוס' חלקו ע"ז וס"ל דכל היכא שאין צריך למה שהוא עושה הוי בכלל מלאכה שאצל"ג ע"ש ולדבריהם פטור אם אינו צריך להכיבוי להבהב הפתילה כדי שיוכל להדליק אח"כ יפה ועי' בתוס' רעק"א שעמד בזה והניח בצ"ע]:

בתוס' ד"ה ה"ג כו' ול"ג ד"ה אסור דבפ' כ"ש כו' אפשר ליישב גירסא זו דמה"ט אסור טפי בגדולים דהו"ל ממש פסיק רישא דודאי עושה חריץ. משא"כ קטנים. [ומאן דמתיר אפי' בגדולים אע"ג דהוי, פ"ר משום דליכא אלא איסור דרבנן שהוא חופר כלאחר יד וכמ"ש התוס' בפסחים (כ"ה:) ד"ה לא. אכן ברש"י סוכה (לג:) מבואר דגם בגרירה אסור אי הוי פ"ר. וכבר נחלקו בזה התה"ד והמג"א (סי' שי"ד ס"ק ה') אי גם בדרבנן אסור פ"ר. א"כ י"ל לגירסא זו דהני אמוראי דהכא פליגי בהא]:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה