שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק במה טומנין · דף מח.
בגמ' רבה ור"ז כו' דאנח כוזא דמיא. פירש"י והכוזא היתה מלאה צונן. וא"י מנ"ל הא דיותר הי' אפשר לפרש שהיתה מלאה חמין ואנחי' אפומא דקומקומא להעמיד ולהוסיף הבל כמשמעות לשון הגמ' התם אוקומי קא מוקים הכא אולודי קא מוליד. ולפי' רש"י למה לא אמר בהדיא התם חם הכא צונן. ולקמן (נ"א:) בברייתא לא בשביל שיחמו אלא שיהיו משומרין. משמע נמי דמיירי בחמין [ומניחו לשמור חומו ואפ"ה קתני רישא לא בשביל שיחמו כמ"ש בשו"ע (סי' שי"ח ס"ו) דאם אין היס"ב אסור להניח ע"ש] מיהו רש"י פי' גם התם שיחמו היינו שהעליון צונן ע"ש. [ואין לומר דס"ל לרש"י כדעת הפוסקים שהביא הרמ"א (שם סעיף ט"ו) דאם הוא חם כ"ז שלא נצטנן לגמרי אין בו משום בישול ע"ש. דלעיל (י"ח:) משמע מדברי רש"י דאפי' בעודו רותח ומגיס בו הוי בישול וכמ"ש שם הרא"ש]. עוד אפ"ל דבכוזא חם איירי ואפי' הכי אסר רבה משום דמדמי לי' למיחם ע"ג קדירה דאסור לקמן לחד גירסא ע"ש בסוף פרקין. כיון דאין חמימות שני הכלים בשוה אסור וה"ה כוזא ע"ג קומקום כנ"ל. וז"ש הכא מוליד פי' שנשתנה החמימות גם הי' נראה לפרש הכא האי עובדא בחול. דלמסקנא י"ל הטעם משום דדומה למטמין בדבר המוסיף הבל וגם בע"ש אסור ויתיישב קושי' תוס' אחרות. [אכן התוס' לשיטתם דס"ל דהיכי דלמעלה מגולה לא הוי הטמנה א"כ ליכא למימר הכי]:
שם בגמ' אמר לי' השתא חזית. לא מסתבר לומר שהניח העבד לסחוט דהו"ל להזהירו מתחלה קודם שיסחוט, וצ"ל דחזי' דרצה לסחוט ודקא מעצר לי' לאו דוקא. אי נמי י"ל שעיכב הסודר עד מוצאי שבת ובלילה עצרי':
שם בגמ' אמר לי' וכי מפני כו' עומד ומפקיר קופה של מוכין כו' פי' רש"י שדמי' יקרים. משמע מדבריו הא זגין ועשבים וכדומה שפיר אמרינן דמבטל ותורת כלי עליהן ומותר לטלטלן אף בסתם. ולכאורה קשה מ"ש מאבן שע"פ החבית לקמן פ' נוטל (קמ"ב:) דאמרינן דנעשה בסיס ומשמע לקמן (קכ"ה:) לרבה א"ר אמי אר"י] דאף שהניחו לצורך החבית [כיון דלא עביד מעשה אסור ונימא ג"כ דתורת כלי עליו הואיל ואינו חשיב בטל לחבית. וי"ל דדוקא בהטמנה דאורחא דמילתא להכין דבר אחד להטמין בו תמיד לכך מבטל לי'. אבל הנחת אבן לא חשיב כלל ומה שמזדמן לו לשעה נוטל. לכך לא מבטל כנ"ל. מיהו בפוסקים לא מצינו שחילקו כלל בין מוכין לשאר דבר:
שם בגמרא לא קשיא הא בחדתא הא בעתיקי. פי' רש"י משום דהשתא עביד לי' מנא. ובעתיקי לא חשיב מתקן. וכ' במאירי הטעם הואיל ולאו מעשה אומן הוא והדיוט יכול להחזירו לכך לאו מתקן הוא. אכן לולי פירש"י ז"ל י"ל דאסור בחדתי משום דמוכין מוקצין הן למלאכה כמ"ש רש"י בסמוך דעומדין לעשות מהן לבדין ואינן מיוחדין לשכיבה. אבל בעתיקי כבר תורת כלי עליהן ע"י הכר. ולפ"ז בעתיקי אף להניחן בכר אחר מותר. אבל רש"י לשיטתי' מדייק וכתב להחזיר מוכין שנפלו מן הכר לתוכן ע"ש משמע דלכר אחר אסור:
בתוס' ד"ה דזיתים מסקי הבלא, תירצו המנהג שמטמינים ונותנין ע"ג כירה משום דלא שייך הטמנה בכירה חמה ולא גזרו איסור להניח, ולפ"ז ע"ג גחלים שפיר אסור כמו שהתחילו התוס' בראש הדיבור, אבל לשיטת רבינו ברוך הי' אפשר דגם ע"ג גחלים מותר משום דהולכין וכבין תמיד, אך מדלא כ' התוס' אבל ר"ב פי' כו' משמע דלא פליג בגחלים, והנה לכאורה לפי תי' הראשון מיושבין דברי רש"י ר"פ כירה מ"ש לא יתן עד שיגרוף משום דמוסיף הבל, ותמהו בתוס' הא גם אחר גריפה מוסיף הוא, אבל להנ"ל א"ש דכשהיא גרוף לא גזרו משום דלא שייך בי' הטמנה כנ"ל, ובנותן את האפר נמי התירו משום דע"י זה הם כבין והולכין יותר מבגחלים גרידא ולא שייך בהו הטמנה וגריעי מרמץ], אכן באמת תוס' שפיר מקשין על רש"י שם משום דס"ל דדוקא להטמין ולהניח ע"ג הני דמוסיף הבל אסור, אף דהטמנה גופא הי' בדבר שאינו מוסיף. אבל בהנחה עצמה לא מיקרי הטמנה כלל כיון דלמעלה מגולה, ולכך לא הקשו אלא על המנהג שמשמינין ומניחין, אבל רש"י עצמו י"ל דס"ל דהכל הטמנה מיקרי וממילא לק"מ מ"ש תוס' שם על רש"י כנ"ל נכון:
בד"ה מ"ש ממיחם, קשה לר"י דבברייתא גופה כו' וי"ל דהתם פי' שיחמו עד שיהי' יס"ב, אבל הכא לעולם אין המים שבכוזא נעשין רותחין כל כך אלא שמוסיפין הבל ומתחממין מעט, והוי ס"ל לר"ז דדיוקא דרישא עיקר שיחמו שיהי' יס"ב אסור ואי לאו הכי שרי, ולרבה דיוקא דסיפא עיקר אלא שיהיו משומרין אבל כל היכי דמוסיף הבל אפי' אינו יס"ב אסור כנ"ל:
בא"ד תימא דהיכי דמי כו', ולמ"ש לעיל בגמ' דמיירי בכוזא דמים חמין י"ל דלעולם אין היד ס"ב מ"מ במוסיף הבל גזרו אטו הטמנה, משא"כ בצונן דרשאין להטמין את הצונן, ובלא"ה נמי אי בחמין מיירי א"ש ביס"ב ג"כ דאין בישול אחר בישול כ"ז שלא נצטנן:
בא"ד ונראה לרשב"א כו', לכאו' אכתי לא נתיישב הך דמיחם דיש לחוש ג"כ שיתן מים צוננין מועטין, אכן מתוך דברי מהרש"א נתיישב זה דאין גוזרין הא אטו הא אלא היכי דעדיין יש חשש כגון במדורה דאיכא למיחש שיניחנה עד שיהי' יד סולדת בה וכן הכא, אבל במיחם כשכבר יש חמין מועטין ליכא גזירה, אכן לפ"ז קשה לי למה הניחו תוס' בדוחק לשון לא בשביל שיחמו, הלא י"ל הכל ולומר דבמדורה דלא יבא לחלל שבת כמ"ש התוס' בחילוק הראשון לכן שם מותר אף שבאותו פעם א"ו יוכל עוד להיות יד סולדת, אבל היכא דלא נראה לאדם כחילול שבת אז גוזרין כשיוכל עוד להיות יד סולדת כמו הכא, אבל הא אטו הא גם בכה"ג אין גוזרין כההוא דמיחם, א"כ יתיישב הכל ודוק כי קצרתי: