אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק במה בהמה › דף נב.

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק במה בהמה · דף נב.

פרק במה בהמה

בגמ' אמר לי' חמור שעסקיו רעים כו'. נראה דסבר דיש טעם לאסור בזה משום מראית עין דיש לחוש דהרואים לא ידעו שעסקיו רעים. ולפ"ז איכא נ"מ בהא גם לחנניא בשמירה פחותה דלכו"ע אסור דאפי' באותן בהמות שהן בני תרבות דסגי להו בהכי יש לאסור ג"כ משום מ"ע. ואפשר לומר דלא דמי דבזה מעשיו מוכיחין עליו כיון שהולכין אחר מנהיגן בשמירה כזו מוכח ונראה שהן בני תרבות משא"כ חמור שעסקיו רעים בנטירותא יתירתא. שאין גלוי, ונראה תמיד שעסקיו רעים כדמשמע בעובדא דהכא שהי' סבור רבה בר"ה דמדעת קדמי'], וגם אם יצא בשמירה מעולה לא יוכל למרוד ולא יהי' ניכר שעסקיו רעים בלא שמירה זו ויסברו דגם נטירותא יתירתא מותר. גם כיון דלא נפשט הדין אי חיישינן למ"ע אין להחמיר מספק:

שם בגמ' רבינא אמר במורדת. לכאורה נראה דמאי דמספקא להו לאמוראי קמאי בחמור שעסקיו רעים פשיטא לי' לרבינא הכא. וכן איתא בשו"ע (סי' ש"ה ס"ד) דבהמה שעסקי' רעים מותרת לצאת בשמירה יתירה ע"ש. אבל צ"ע על הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו האיבעיא בחמור שעסקיו רעים. וגם מימרא דרבינא במורדת. והי' נראה לומר דדוקא לענין פסלות דמלאכה בפרה תירץ רבינא דכיון דמורדת היא הוי לצרכה ולא חשיב מלאכה. אבל לענין שביתת בהמתו בשבת עדיין הספק במקומו אי גזרו רבנן דהוי משאוי ולא פלוג רבנן בהכי משום גזירה. וכ"כ הפנ"י]. או משום מ"ע דהרואים לא ידעו שהיא משונה משאר הבהמות. אכן דברי הרי"ף אינם מיושבים עדיין למה השמיט האי דינא. וגם קשה לחלוק ע"ד הה"מ (פ"כ מה"ש ה' י"א) והג"א שפסקו להתיר ע"ש. וכ"כ הש"ג בשם הראבי"ה וכ"פ באו"ז אכן במאירי הביא יש חולקים ואוסרים]. ע"כ נלע"ד דהנה המהרש"א כ' דיש לחלק בין עסקיו רעים למורדת ע"ש. ולכאורה דבריו דחוקין. אבל נראה מוכח כדבריו מלשון הגמ' חמור שעסקיו רעים כגון זה. ונ"ל להוסיף ע"ד מהרש"א ז"ל דזה הי' פשוט לכו"ע דעסקיו רעים וכן מורדת ודאי שרי. אלא דלוי שאל לרבה בר"ה כדי לפייסו אי חמור שעסקיו רעים כמו זה חשוב בכלל מורד או לא. דודאי לא יתכן כלל לומר שיהי' מעשה כזה שהקדים ומיהר ללכת נקרא מורד. דהא ודאי לא ניתק האפסר בהליכתו בע"כ שלא מדעת לוי. דא"כ מה הי' צריך לפייס את רבה הלא ראה שבע"כ עשה כן. אלא ודאי הי' הולך כדרכו אלא שמיהר קצת לילך וכדומה. וזה ודאי לא נקרא מורד ועדיין סגי לי' באפסר כיון שלא ניתק האפסר. אלא לפייס דעתו דרבה שאל זאת. ומתוך שאלתו הבין דס"ל נטירותא יתירתא אסור משו"ה השיב לו דברי שמואל דהלכה כחנניא. אבל לעולם מורד ממש וכן עסקיו רעים באמת פשוט דמותר לכן השמיטו הרי"ף כנ"ל:

עוד נלע"ד דיש לעיין בגוף פלפול הגמ' דנטירותא יתירתא ומורדת מהיכי תיתי לאסור כיון דצריך עכשיו למושכו בזה. וגם גמל בחטם כיון דאין לו אפסר ומושכו בזה, א"כ צריך הוא לו למשיכתו ואיך יהי' נקרא משאוי. ולא עוד דאף נאקה באפסר קשה למה ליתסר אם אין לו חטם ומושכו באפסר דאי יש לו לגמל גם אפסר נראה דגם ב' אפסרים אסור. ע"כ אפשר לומר דבהכי לא איירי הגמ' כלל דאם צריך להנהיגה בזה ודאי הכל מותר. אלא כשהבהמה הולכת לעצמה בשדה וא"צ להנהיגה כלל בזה שנו במתני' החילוק במה בהמה יוצאה דמידי דאורחי' שרי. אבל גמל בחטם ומכ"ש נאקה באפסר כיון דלאו אורחי' בהכי ועכשיו א"צ כלל להנהיגה אסור כנ"ל. הגם שלא מצאתי לי חבר בזה מ"מ הנלע"ד כתבתי. ועפ"ז נתישב הכל דבחמור שעסקיו רעים ג"כ איבעיא להו דוקא כשהולך בשדה כמ"ש. וההיא דפרה ברצועה לשמור דפליגי ג"כ הפי' שנתלה בה הרצועה לשמור אבל עכשיו א"צ שמירה ויוצאת לעצמה ומשני רבינא שפיר במורדת דבשעה שמורדת ודאי חשוב לצורכה כיון שצריכה עכשיו לכך כנ"ל. ולפ"ז נראה לדינא דחמור שעסקיו רעים אסור לצאת בחטם כשאינו לצורך הנהגה. והה"מ דמתיר י"ל דוקא להנהיגה מתיר. ולהנהיגה לפע"ד הכל מותר כדכתיבנא וצ"ע בזה. והא דאוקים רבינא מתני' דפרה במורדת אע"ג דסתמא קתני י"ל דבסתמא פרה אדומה מורדת היא מפני שאין עושין בה מלאכה ומפטמין אותה במאכל ומשתה לפיכך מורדת. כמ"ש רש"י בב"ק (ל"ז.) מועד לשבתות לפי שבטל ממלאכה זחה דעתו עליו ע"ש. אכן ברמב"ם (פ"א מ"ה פרה ה"ז) כ' אם היתה מורדת כו' כשרה ע"ש משמע דבסתמא אינה בכלל מורדת ואפשר דס"ל כפי' הירושלמי שהביאו התוס' שם בב"ק ע"ש ולא כפי' רש"י הנ"ל):

ברש"י ד"ה יוצאה באפסר כו' ואתי לאתויי כו'. ויש להקשות דל"ל למימר משום ספיקא דאתי לאתויי טפי הו"ל למימר משום דהוי משאוי כיון דלא מינטרא בי' מאחר שחתנתקת לכאן ולכאן כו' ונופל לפעמים. מיהו מה שהקשה המהרש"א בגמ' אהא דאמרינן בהא דבעי ר"י כו' זימנין דרפי ונפיל ואתי לאתויי אמאי לא אמרי' משום דלא מינטרא בי' והוי משאוי. י"ל דאין הפי' שם דלפעמים נופל וא"י אימת אלא הכי פירושא שאין יכול להיות נקשר שם רק זמן מה ולבסוף נופל. א"כ שוב אין לומר דאסור מטעם משאוי דממ"נ שרי כיון דבאותו הזמן שיודעין שלא ינתק הוי שמירה מעליותא ולכשיפול לא שייך לאסור מטעם משאוי דהא נפל. וע"כ צ"ל הטעם משום דילמא אתי לאתויי. אבל בקשירה בעלמא בין קרני' דמשמע מדברי רש"י דמפני שהיא מתנתקת לפעמים נופל שפיר י"ל דהוי משאוי כיון דאינו משתמר בו. ועי' ברמב"ם (פ"כ מה"ש הי"א) שפוסק בהך בעיא דר"י לחומרא. וצ"ע דבשלמא אי הוי אמרי' הספק לאסור מטעם דהוי משאוי ניחא משום דהוי ספיקא דאורייתא. אבל לפי מה דאי' בגמ' לשון האיבעיא מטעם דילמא זימנין דרפי ונפיל ואתי לאתויי וכ"מ בדברי הרמב"ם שם א"כ לא הוי אלא ספיקא דרבנן וצריכין לפסוק לקולא:

בד"ה אסור דפרה מינטרא בלא אחיזה כו' וקסבר נטירותא יתירתא משאוי היא. וקשה מה דאמרי' תסתיים דשמואל כו' הלכה כחנניא. דהא לא דמי כלל דשאני התם כיון דעכ"פ צריך נטירה ומינטר בהכי אלא דהוי נטירותא יתירתא בהא חנניא מתיר. אבל הכא בפרה דא"צ נטירה כלל כמ"ש רש"י דמינטרא בלא אחיזה י"ל אף דשם לא הוי משאוי מ"מ כאן גם לחנניא הוי משאוי ואסור. דבאמת קשה להבין הסברא בנטירותא יתירתא אמאי הוי משאוי כרבנן דפליגי אחנניא הא עכ"פ עכשיו מינטר בהכי דאין לו שמירה אחרת וא"כ קשה כנ"ל דמה הדמיון לדהכא. אכן לפמ"ש לעיל דהא דפליגי רבנן וחנניא מיירי היכא שיש לו אפסר לבד מהחטם דבכה"ג בשני אפסרים הי' מותר לכו"ע אבל בחטם לבד האפסר כיון דהוי נטירותא יתירתא ס"ל לרבנן דאסור שפיר דמי לדהכא דגם שם מינטר בלאו הכי אך מדברי התוס' בד"ה אמר שמואל כו' משמע דס"ל דבשני אפסרין ג"כ אסור ושוב אינן יכולין לפרש כנ"ל א"כ שוב קשה כנ"ל:

בתוס' ד"ה אמר שמואל כו' פר"ח דהלכה כרב כו' מדמשני אביי ורבא ורבינא כו' ולפי מה שכתבתי לעיל דאע"ג דנטירותא יתירתא מותר מ"מ כאן בפרה דא"צ כלל לנטירה גרע טפי א"כ י"ל דאין ראי' של התוס' מוכרחת לפסוק דלא כחנניא דנטירותא יתירתא יהי' אסור. די"ל דפלוגתא דרב ושמואל התם דוקא בפרה דא"צ כלל לנטירה אבל היכא דצריכה נטירותא י"ל דמודה רב דהלכה כחנניא. [אע"ג דר"י דאמר תסתיים דשמואל כו' ע"כ לא ס"ל הכי מ"מ לאביי י"ל כן כמ"ש בדיבור הסמוך]. וקושי' הגמ' ממתני' דקשרה במוסרה היא ג"כ בפרה דא"צ נטירה וע"ז משני הני אמוראי אבל בעלמא דהלכה כחנניא:

בד"ה אדרבה כו' תימא לרשב"א מה ראי' מייתי כו' כבר כתבתי די"ל דהא דאמרי' בגמ' לעיל דנאקה באפסר לא תיבעי לך כו' לאו למעוטי גמל בחטם כל זה דברי שמואל. ומאי דאמרי' לא למעוטי נאקה באפסר סתמא דגמ' קאמר הכי. וממילא מיושב קושי' התוס' כאן דשפיר נשמע מדשמואל דאמר למעוטי גמל בחטם דס"ל כן דנטירותא יתירתא אסור ועל דרך פלפול י"ל דהנה לכאורה קשה בהא דאמרי' לעיל מאי לאו למעוטי גמל בחטם דאמאי לא אמרי' דאתי למעוטי פרה באפסר דהו"ל ג"כ נטירותא יתירתא וזה ניחא יותר למעוטי דהא מיירי מאפסר דחשיב ארבע בהמות דיוצאין באפסר משמע דבא למעוטי שאין אחרת יוצאה באפסר. ומהיכי תיתי לומר דבא למעוטי גמל בחטם דלא מיירי כלל בחטם. אכן י"ל דזה גופי' פי' הסוגיא דבין ר' יוסף ובין אביי ס"ל דשמואל ס"ל דהלכה כחנניא בנטירה יתירתא. אלא דאביי ס"ל דאף לחנניא י"ל דפרה באפסר אסור משום דא"צ לנטירה כלל ולפיכך גרע כנ"ל, אך ר"י מביא ראי' דשמואל ס"ל בנט"י דהלכה כחנניא ושוב י"ל דגם בכה"ג ס"ל דמותר, ואביי א"ל אדרבה תסתיים כו' מדלעיל מחליפין כו' מאי לאו למעוטי גמל בחטם והיינו מדאמר שמואל דאתי למעוטי גמל בחטם ולא קאמר למעוטי פרה באפסר כנ"ל. וע"כ. צ"ל משום דבפרה באפסר חנניא נמי מודה כסברא הנ"ל דאסור משום דא"צ לנטירה כלל. וממילא אין סברא לומר דאתי למעוטי הא משום דהא פשיטא דאסור. ומשו"ה מוכרח לומר למעוטי גמל בחטם. ושוב ממילא ע"כ אין ראי' כלל מהא דהלכה כחנניא דשמואל אמר לשמור מותר כיון דגם לחנניא פרה אסור ברצועה כיון דא"צ שמירה כנ"ל. ומיושב קושי' התוס' שפיר, ומיושב ג"כ הא דלכאורה קשה דאביי אמר אדרבה כו' הא ר' יוסף הביא ראי' מדאמר שמואל הלכה כחנניא ומה השיב אביי לראיה זו של ר"י ולפי הנ"ל א"ש דלאביי אין ראי' של ר' יוסף מחנניא ראי' כלל כנ"ל. והא דהשיב לו ר' יוסף סמי הא מקמי הא אע"ג דלפי דברי אביי ליכא הא אחריתא כלל ואין ראי' כלל מדאמר שמואל דהלכה כחנניא דאמר ג"כ הא דלשמר מותר כנ"ל. י"ל דבאמת ידע ר' יוסף דאיכא אמוראי שאמרו בפירוש משמי' דשמואל דמתיר אלא דאביי לא הבין עוד כוונת ר"י ומקשה לי' ומאי חזית דמסמית כו'. ולהכי קאמר לי' בהדיא דאשכחן כו' ור"ח בר אבין אמר בפי' כן דשמואל מתיר:

בד"ה קשרה כו' הומ"ל הא מני חנניא היא י"ל משום ההיא דקשרה במוסרה הוי סתם משנה בפרה (פ"ב מ"ג) והלכה כסתם משנה ומהיכי תיתי לומר דמתני' דפרקין דפרה ברצועה פליגא אסתמא דפרה ואוסר אפי' לשמור. עוד הקשו דבפ' הכונס משמע דמוסרה שמירה פחותה היא ותירצו דהיינו דוקא בשור משמע דקשיא להו דהכא מוכח דפרה א"צ שמירה כלל [וא"צ אפי' שמירה פחותה וכמ"ש הב"י (סי' ש"ה) בשם הגמ"י וכ"נ בדברי השו"ע שם (סעי' י"ז) דפרה א"צ שמירה ותי' דשור שאני. ויש לתמוה דלפ"ז אין בפרה דין חיוב בנזקין ובב"ק (ריש פ"ה) משנה מפורשת וכן פרה שנגחה את השור כו' מבואר דחייב בנזקי']. ותימא גדולה בעיני דלכאורה מיירי כל הסוגיא הכא דוקא במוליכה בדרך שא"צ להנהיגה ע"י חבל כיון שהוא משגיח עלי' והולכת כדרכה. אבל התם דאיירי במניח הבהמה בדיר ודאי גם פרה צריכה שמירה שלא תלך ותזיק. ובאמת קשה קצת אמאי לא משני בגמ' דהאי מתני' דקשרה בעלי' במוסרה איירי כשהניחה בדיר. ואפשר דס"ל להגמ' דדוקא מידי דצריך בכל עת שמוליכה לא הוי משאוי אבל בלא"ה אף דלפעמים כשמניחה בדיר וכדומה קושרין אותה עי"ז לא חשיב מידי דמינטר והוי משאוי. אך זה דוחק דהא משני במוליכה מעיר לעיר משמע דאע"ג שא"צ תמיד למוסרה אלא בכה"ג לא הוי משאוי. אבל עכ"פ לומר דבמניח פרה בלי שום שמירה בדיר יהי' פטור כשתזיק הוא דבר תימה. שוב ראיתי דאדרבה אי נימא דאין חילוק בין פרה לשור א"כ א"ש מאי דלא מוקמינן האי מתני' דקשרה במסורה מיירי במניחה בדיר דא"ה למה נקט מוסרה הא אין זה שמירה מעולה כקושית התוס' ולהכי מקשה הגמ' שפיר ודברי התוס' צ"ע. [ואפשר כוונת התוס' דכיון דמוסירה שמירה פחותה היא הוי משאוי כדלעיל בנאקה באפסר וע"ז תי' דבשור הוי שמירה פחותה אבל לא בפרה דסגי לה בהכי אבל שמירה דמוסרה מיהא בעיא. אך לדברי הגמ"י והשו"ע הנ"ל דפרה א"צ שמירה ע"כ צריכין לחלק כנ"ל דבעומדת בדיר צריכה שמירה):

עי' ברי"ף דפוסק כרבנן דנטירותא יתירתא אסור וצ"ע למה השמיט הא דאמרי' בגמ' דבמוליכה מעיר לעיר לא הוי משאוי וכן במורדת, [ועי' בהג"א שכ' להתיר במוליכה. מעיר לעיר או במורדת, אכן הרמב"ם (ה' פרה פ"א) לא הביא אלא אוקימתא דרבינא במורדת ע"ש בכ"מ משום דבתרא הוא, גם לא הביא הא דבעי ר"י בעז שתחב לה אפסר בזקנה, מיהו הא י"ל לפמ"ש המהרש"א דבעז א"צ נטירותא כמו פרה דא"י באפסר, ובעיא דר"י אינו אלא למ"ד נט"י מותר אבל למ"ד אסור גם עז באפסר בל"ז אסור משו"ה שפיר השמיטו הרי"ף דלדידן דלא קי"ל כחנניא דמתיר בנטירא יתירתא אין נ"מ בזה, [וגם הא דתני דב"מ בעז שחקק לה בין קרני' אסור מה"ט כמ"ש הרשב"א בשם הראב"ד דהאי דתני דב"מ ס"ל דנט"י מותר ומשו"ה לא הביא הרי"ף גם זה], אכן הרמב"ם (פ"כ מה"ש) הביא דתני דב"מ] ובעיא דר"י, וצ"ל דס"ל כמ"ש הה"מ שם שאין האפסר שמירה יתירה לעז שהרי מנתח הוא ומורד ע"ש [וכ"כ הרשב"א], ונראה דסבירא להו דבעז לא הוי אפסר נט"י דדרכי' דעז לקפוץ ולברוח כמו שעינינו רואות [וכמ"ש הנמוק"י (פ"ב דב"ק) דמשו"ה עז נקרא ברחא לפי שהיא קלה לברוח ע"ש], וצריך נטירותא טובא, וגם דברי הרי"ף עדיין אין מיושבין דאפי' אי ס"ל כמ"ש המהרש"א דעז באיסור הוי נט"י מ"מ נ"מ גם לדידן במוליכה מעיר לעיר או במורדת דבכה"ג לא הוי נט"י א"כ אכתי צריכין לידע אי לתחוב לה בזקנה ג"כ מותר או לא משום דזימנין דרפי ונפיל ואתי לאתויי:

ברש"י ד"ה טמאה כו' וממדין ילפינן דמנה כו' ואכולהו קאי תתחטאו אתם ושביכם, וקשה לפירושו דהא האי קרא דאתם ושביכם ע"כ לא קאי על כל מה שהביאו ממדין דא"כ מנ"ל לרבות דוקא תכשיטי אדם, דגם תכשיטי בהמה יש לרבות דטמאים דהא בודאי גם תכשיטי בהמה הי' בכלל השבי, ועי' לקמן (ס"ג:) בתוס' שהקשו ג"כ ע"ד רש"י ופי' משום דכתי' אצעדה וצמיד ובתר הכי כתי' ויקח כל כלי מעשה דקאי על כל הכלים שנלקחו, [ועי' בר"ש ורע"ב (פי"א דכלים מ"ח) מ"ש בשם ספרי זוטא מדכתי' וכל דבר אשר ל"י באש וגו', ועי' בתיו"ט (שם ר"פ י"ב) מ"ט לא מרבינן מהאי קרא גם תכשיטי בהמה]:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה