אור ברסלב
שפת אמת על שבת פרק במה אשה › דף סה:

שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק במה אשה · דף סה:

דף סה.

בגמ' סבר שלא ירבו הנוטפין על הזוחלין. עי' בר"ן שהביא שיטת הראשונים דהא דריבוי נוטפין פסול דוקא במקום שלא הי' שם הנהר מקודם. ומביא ראי' מן המשנה דמקואות (פ"א מ"ז) במעיין שמימיו מועטין ורבו עליו מים שאובין דינו כמקוה לטהר באשבורן ודינו כמעיין לטהר בכ"ש ורישא וסיפא סותרין. ופי' דינו כמקוה במקום שנתרחב ודינו כמעיין במקום המעיין ע"ש. ותמוה לחלק המשנה במה שעיקר חסר מן הספר. ולע"ד פי' המשנה כפשוטו דנהי דהיכי דרבו נוטפין אינו מטהר אלא באשבורן כדאמרינן הכא היינו דוקא לענין דין נוטפין וזוחלין לטהר בזחילה. אבל לענין פסול שאובין כיון דאין שאובין פוסלין אלא כשלא הי' מ' סאה. אבל מקוה טהורה אפי' נפל שאובין כמה וכמה לתוכה כשירה א"כ פסול שאובין דוקא קודם שהוכשר לטבול שם א"כ מעיין דמטהר בכ"ש שוב אינו נפסל ע"י ריבוי שאובין דמעיין כ"ש כמו מ' סאה במקוה. א"כ המשנה כפשטא. וכן הרמב"ם והרע"ב שם הבינו המשנה כפשטא ע"ש, מיהו הדין שכ' הר"ן יוכל להיות אמת מסברא דבמקום הנהר לעולם טובלין אך הראי' תמוה, ויש להסביר דברי הראשונים הנ"ל דהא כל החילוק בין מעיין וזוחלין דמטהרין בזחילה ונוטפין דצריך אשבורן היינו משום דבנוטפין עיקר מקום קביעתם היא מקום הקביצה שנתאספו ועומדים שם והיינו אשבורן. אבל הזוחלין אדרבא עיקר מקומם היא הזחילה וזהו מקום קביעתם ולכן גם אם נתרבו נוטפין אינו אסור אלא באותו מקום הרוחב שנתפשט יותר ממה שהי' מקודם אבל במקום קביעותם אין קפידא אף שנתרבו הנוטפין. ואין להקשות לשיטה זו אמאי עביד להו אבוה דשמואל לבנתי' מקואות ביומי ניסן והלא יכלו לטבול במקום הזחילה שהי' כבר. די"ל דטירחא רבה היא וקשה לטבול באמצע הנהר בעת התגברות המים. אך מ"ש עוד הר"ן להוכיח דאשבורן מטהר אף במעיין דאל"כ מה הועיל אבוה דשמואל דעביד להו מקואות והא שמא רבו זוחלין על הנוטפין ואינו מטהר באשבורן, אינו מובן די"ל דטבלו ג"כ בנהר רק משום שמא רבו נוטפין על הזוחלין עביד להו מקואות ג"כ לטבול גם בהם וממ"נ סלקא להו טבילה:

בתוס' ד"ה דאמר שמואל כו' וי"ל כדאמר במס' תענית שאין טפח יורד מלמעלה כו'. וקשה דמ"מ בעובדא דאבוה דשמואל דהכא דעביד לבנתי' מקואות ביומי ניסן דאיכא למיחש בריבוי הנהרות מהפשרת שלגים אמאי יהי' מותר דהא בעת ירידת השלג בהרים בודאי לא נתרבה בהנהרות. וגם אח"כ בהפשרתו אין הטעם מספיק דהא לא אמרי' התם בתענית אלא דאין טפח יורד מלמעלה כו' אבל לא כשהאדם שופך קיתון מים שיתרבה ע"י זה. וצ"ל דהא דהביאו משם הוא רק לסמך ועיקר כוונתם ממעשים בכל יום דחזינן דכפי ריבוי המים כן המקור והמעיין ג"כ מתרבה ומתחזק יותר וזה אין נ"מ ע"י מה נתרבה אם ע"י גשמים או מהפשרת שלגים. וכן מוכיח לשון הגהות אשר"י שכ' כדאמר שאין לך טפח כו' כמו שמלחלחים הקרקע כמו כן הנהרות גדילים ע"י כך ע"ש:

בד"ה הקיטע כו' והרב פורת פי' דקיטע י"ל סמך כו' עושה לו קב להראות כמו שיש לו רגל. ויש לתמוה דא"כ היכי אמרינן ביבמות (ק"ב:) דלר"מ חלצה בקב הקיטע חליצתה כשרה. והלא קב הקיטע דהכא אינו סנדל כלל לפירושו ואינו עשוי לתשמיש הילוך רק שיטעו בנ"א שיש לו רגל. גם קשה הסוגיא דיומא שהביאו התוס' דאמרינן בהדיא דלענין יוה"כ לכו"ע הוי מנעל ואסור:

תוכן העניינים

שפת אמת על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה