שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק ערבי פסחים
דף צט:
בגמ' מאי אריא ע"פ כו' קשה למ"ש התוס' דמתני' כולל גם ע"פ שני א"כ לא הוי בכלל עיו"ט וגם באמת יש לדון ולהתיר בע"פ שני דאין לחוש אם לא יאכל בלילה לתיאבון כיון דמצות פסח הוא לאכול על השובע. רק בפסח ראשון האיסור הוא משום חיוב מצה דמצוה לאכול לתיאבון (משום הידור מצוה כמ"ש הרשב"ם לעיל במשנה בד"ה לא יאכל דלא כמ"ש התוס' לקמן (ק"ז:) דאכילה גסה גרע מאכילה על השובע ע"ש]. אבל בפסח שני ליכא חיוב מצה מצד עצמו אלא בשביל הפסח וא"כ נאכל על השובע כמו הפסח. וכ"מ מדברי הרשב"ם ד"ה משום חיובא דמצה כו' וחיובא דמצה לילה הראשון חובה דכתי' בערב ת"מ משמע דמשום דמהאי קרא ילפינן חיוב מצה בלא הפסח להכי בעי לתיאבון אבל מקרא דעל מצות ומרורים דמשמע חיובא עם הפסח אין לחוש אם אין אוכל לתיאבון. וא"כ בפ"ש י"ל דמותר כנ"ל. עוד קשה די"ל דבע"ש ועיו"ט היכא שהוא סעודת מצוה כגון בשבת שלפני יו"ט מותר לאכול סעודה ג' מן המנחה ולמעלה ובע"פ משום מצה חמור טפי ואסור כנראה בזוה"ק (פ' אמור ד' צ"ה.) דדוקא בע"פ נדחה ס"ג דשבת ולא בשאר עיו"ט ע"ש]:
בתוס' ד"ה ע"פ כו' ערב ששוחטין בו פסחים קצת קשה דלפ"ז משמע דמשום פסח הוא וא"כ י"ל דבזמן דליכא פסח שרי (כנראה מדברי הרשב"ם לקמן (ק"ז:) וכעין מ"ש הבעה"מ לעיל ר"פ מקום שנהגו לענין איסור מלאכה בע"פ אחר חצות ע"ש] ובגמ' לקמן (ק"ז:) מסקינן דמשום מצה היא:
בד"ה עד שתחשך מקשים כו' פשיטא ועוד דגבי שבתות ויו"ט לא תני לי' כו' קשה לפי מ"ש התוס' בדיבור הקודם דבעוד יום ה"ט דאסור משום דאינו נזהר אז ואוכל כל שובעו. א"כ י"ל דה"ק לא יאכל עד שתחשך אבל משתחשך מותר לאכול אפי' מצה עשירה שא"י בה חובת מצה מ"מ בלילה נזהר שלא יאכל הרבה כדי שיאכל מצת מצוה לתיאבון ומשו"ה בשבת ויו"ט לא תני הכי דבשבת ויו"ט פשיטא דמשתחשך שרי דבמה שאוכל משתחשך מקיים בו המצוה דסעודת שבת וי"ט [כמ"ש במחה"ש (סי' רע"ד) דגם בפת הבא בכיסנין יוצא ידי סעודת שבת] אבל בפסח דאם אוכל מצה עשירה א"י בו חובת מצה סד"א דאסור קמ"ל כיון דבלילה הוא מותר כנ"ל:
דף ק.
בגמ' ולר"ה מי ניחא והאר"י כו' קשה דאימא אה"נ דמשו"ה פסק ר"י כר"י בע"פ וכרי"ו בע"ש משום דתנא דמתני' הכי ס"ל וכשינויא דר"ה ופוסק כסתם מתני'. וצ"ל דעכ"פ קשה אלישנא דר"ה דאמר בע"פ אפי' רי"ו מודה ומדר"י מוכח דרי"ו גופי' פליג אפי' בע"פ אלא דתנא דמתני' מכריע בע"פ דלא כרי"ו. ובזה י"ל מה שהקשה הרא"ש למה פסק הרי"ף כשמואל בהפסקה לגבי ר"י ותי' דס"ל לר"י כשינויא דר"פ ע"ש. ולמ"ש י"ל כנ"ל דסובר הרי"ף דבאמת ר"י לא מיירי בהפסקה אלא בהתחלה וסובר דפליגי ר"י ורי"ו אפי' בע"פ אלא דתנא דמתני' סובר כר"י בע"פ וכרי"ו בע"ש ומשו"ה פוסק ר"י הכי. והגמ' דמוקי לר"י בהפסקה הוא כדי לתרץ לר"ה דאמר דרי"ו מודה בע"פ דאסור להתחיל. אבל באמת י"ל דר"י פליג אר"ה כנ"ל ובהפסקה לא מיירי ר"י. אכן מלשון הרי"ף משמע דרי"ו מודה בהתחלה בע"פ באסור:
שם בגמ' מכלל דפליגי בהפסקה דתניא כו' לשבתות כו' תמוה דמהיכן מוכח מהכא דפליגי בהפסקת ע"פ וכמו שהקשו בתוס'. ועוד אי פליגי גם בע"פ היכי מכריע ר"י מדעתי' דנפשי' דלא ככל התנאים דלענין הפסקה ליכא ראי' ממתני' להחמיר בע"פ מבע"ש. לכן נראה לפרש דהאי מעשה שהיו מסובין הי' בע"פ. ורשב"ג סובר בע"ש וי"ט כרי"ו שלא להפסיק מ"מ בע"פ הי' חושש לדברי ר"י. וזה שא"ל רי"ו בכל יום אתה מחבב דברי לפני ר"י כו' היינו לענין הפסקה גופא אתה מחבב דברי בע"ש ויו"ט ועכשיו אתה כו' א"כ לא נפסיק כו' וכ"ז מדברי ר"י שאמר לרשב"ג. ול"ג א"ל א"כ לא נפסיק דמשמע דרשב"ג הודה לר"י. וכן משמע ברי"ף דל"ג א"ל. והשתא כיון דרשב"ג סובר בע"פ כר"י פוסק ר"י כוותי'. אכן לגירסת התוספתא בברכות (פ"ה) רצונך נפסיק לשבת ע"כ דבע"ש הי' ולא בע"פ. וכן מפורש בירושלמי שהיו מסובין בע"ש]:
בתוס' ד"ה מכלל כו' ומורי ר"י גרס דתניא ודייק מדאר"י דא"מ והיינו אפי' בעה"פ כו' דבע"ש שרי ר"י אפי' להתחיל ותמוה דמה בכך דשרי להתחיל מ"מ כשתחשך סד"א דצריך להפסיק כמ"ש מהרש"א. וי"ל כוונתם דלקמן כ' התוס' דבהתחילו בהיתר הוא דאין מפסיקין ולא בהתחילו באיסור. וי"ל דאפי' לר"י דשרי להתחיל לאחר מנחה מ"מ הוי כהתחילו באיסור אם התחיל באותו זמן דר' יהודה אוסר להתחיל לענין שצריך להפסיק משחשיכה. ובזה א"ש מ"ש הרי"ף והיכא דאתחיל מקמי ט' שעות כו'. ותמהו עליו דכיון דפסק כרי"ו אפי' לאחר ט' שעות נמי התחיל בהיתר הוי. ולהנ"ל ניחא דלענין הפסקה כו"ע מודו דכל שהתחיל אחר ט' שעות הוי כהתחיל באיסור ומפסיק. והשתא הכי דייק מדאמר ר"י סתם אין מפסיקין היינו בע"פ. ותיבת אפי' ט"ס הוא. דבע"פ דמודה ר"י דאסור להתחיל מן המנחה ולמעלה שפיר אמר סתם אין מפסיקין. וממילא ידעינן דקאי בהתחיל בהיתר דאי התחיל באיסור פשיטא דמפסיק דבכל רגע עביד איסורא אבל בע"ש היכי אמר סתם דא"מ כיון דשרי אפי' להתחיל לאחר מנחה ומ"מ מודה דבכה"ג מפסיק משחשיכה לא הו"ל למיסתם דא"מ. אלא ע"כ דבע"פ קאי:
בד"ה ר"י כו' ועוד כ' בה"ג דבע"ש אין להתחיל כו' דאפי' רי"ו לא קאמר כו' ונראה לפרש דבריו דסובר דכיון דמסקינן דהך ברייתא דתני בה סמוך למנחה היא עיקר. א"כ י"ל דמן המנחה ולמעלה אפי' רי"ו מודה דאסור ובסמוך למנחה למנחה הוא דפליג. והא דאר"י לעיל בברייתא דמן המנחה ולמעלה אוכל והולך עד שתחשך היינו שא"צ להפסיק ומשתחשך צריך להפסיק דכיון דגם לדידי' אסור להתחיל א"כ התחיל באיסור ובכה"ג לכו"ע מפסיקין] אבל להתחיל מודה דאסור מן המנחה ולמעלה. אכן הרא"ש הביא לשון בה"ג דמט' שעות ולמעלה אסור היינו סמוך למנחה:
בד"ה אלא כו' ואע"ג דבשל סופרים הלך אחר המיקל כו', יל"ד אמאי קרי לר"י מיקל לגבי שמואל הא שמואל נמי מיקל לגבי ר"י לענין ע"פ. דלר"י הלכה כר"י בע"פ ובעי עקירת שלחן אבל לשמואל נראה דגם בע"פ סגי בפורס מפה דלדידי' פריסת מפה חשוב כעקירת שלחן. אך לפמ"ש רשב"ם דגם לשמואל לא הוי פ"מ כעקירת שלחן וחומרא בעלמא הוא. א"כ י"ל דבע"פ גם שמואל מודה דלא סגי בפריסת מפה (ועי' בבעה"מ ובמלחמות מ"ש בזה]:
ועי' ברא"ש שהקשה לדעת הרי"ף דמחייב לברך המוציא מהא דאמרי' בירושלמי שאם הי' אוכל בעוד יום ומשך סעודתו עד שיקדש היום אינו אומר בפה"ג ע"ש. ונ"ל דהירושלמי לא מיירי שכבר קידש היום אלא שהוא רואה שימשך הסעודה עד שיקדש היום ומשו"ה מקדש מבעוד יום בכה"ג אין אומר בפרה"ג. דדוקא אם כבר קידש היום דאסור לאכול קודם קידוש שפיר הוי קידוש הפסק. אבל במקדש ביום דעדיין מותר לאכול לא הוי הקידוש הפסק וא"צ לברך בפה"נ ולא המוציא. אכן לפי גירסת הירושלמי בברכות (פ"א ה' ה') שאם הי' יושב ושותה וקידש עליו היום אינו אומר בפרה"ג משמע כדעת הרא"ש דאפי' כבר קידש היום אינו אומר בפה"ג]:
דף ק:
בגמ' אותם בנ"א כו' ידי יין לא יצאו כו'. עי' פי' רש"י ותוס' לענין ברכת פה"ג. ולולי דבריהם יש לפרש ידי יין היינו מצות ד' כוסות לא יצא. דאע"ג דסבר רב דיש קידוש שלא במקום סעודה מ"מ בד' כוסות מודה שתקנו אותן דרך חירות במקום סעודה. ור"י לקמן פליג דיצא גם ידי ד' כוסות משום דלדידי' שינוי מקום אינו מגרע שלא יקרא ע"י זה במקום סעודה. והיינו דאמרי' ואזדא ר"י לטעמי' דאמר שינוי מקום א"צ לברך אלמא דשינוי מקום לא הוי שינוי לדידי' ה"ה דיוצא ידי ד' כוסות. ולפי' זה א"ש מה דמייתי פלוגתא זו בפרקין בדיני ד' כוסות:
והנה התוס' והרא"ש כתבו דהלכה כשמואל אע"ג דר"י נמי ס"ל כרב כו'. ולכאורה אין זה מוכרח דר"י ס"ל כרב די"ל דלשיטת ר' יוחנן דבשינוי מקום א"צ לברך על היין מה"ט הוי שפיר במקום סעודה כמו דלא הוי הפסק לגבי ברכת היין. אבל לדידן דשינוי מקום צריך לברך מודה ר"י דאין קידוש אלא במקום סעודה. אכן נראה דשפיר דייקו התוס' דאי נימא כן א"כ גם לדידן לשיטת הרשב"ם דיין הוי דבר הטעון ברכה במקומו וגם בשינוי מקום א"צ לברך א"כ אמאי ידי קידוש לא יצאו. אלא ודאי דנהי דהפסק לא חשיב מ"מ כיון שאינו אוכל כאן לא הוי במקום סעודה. ואפשר דאם חוזר ואוכל במקום זה שפיר יוצא ידי קידוש לדעת רשב"ם הנ"ל אבל אם אוכל במקום אחר לא חשוב במקום סעודה וא"כ ע"כ ר"י ס"ל דא"צ קידוש במקום סעודה. ועפ"ז י"ל דעת ר"נ גאון שכ' הטעם דמקדשין בביהכנ"ס האידנא אע"ג דליכא אורחים ולא חשיב ברכה לבטלה משום דהמקדש ע"ד לאכול במ"א הוי במקום סעודה. ותמהו עליו דהא מדמקשה הגמ' לשמואל למה להו לקדושי בבי כנישתא מוכח דאפי' אם מקדש ע"מ לאכול במ"א לא מהני. אכן באמת בירושלמי איתא כן ולכן נדחק הר"ן לומר דגמ' דידן פליג על הירושלמי ע"ש. ולפע"ד נ"ל דמ"ש הירושלמי דאע"ג שאוכל במקום אחר אם הי' כן דעתו בשעת הקידוש הוי במקום סעודה לגבי הקידוש. היינו דוקא היכא דלא הוי שינוי מקום הפסק אבל במקום דהוי הפסק וצריך לברך שנית בפה"ג ממילא ע"כ צריך לקדש שנית ג"כ. רק דקאי בשיטת הרשב"ם דיין הוי דבר הטעון ברכה במקומו וא"כ לא הוי הפסק ומ"מ צריך להיות דעתו כן בשעת הקידוש כדי שיהי' נקרא במקום סעודה כמ"ש ודו"ק. וממילא מיושב הכל דהנה הרשב"ם הקשה כיון דביין לא הוי שינוי מקום הפסק למה מסיק הגמ' דברי ר"י בתיובתא ותי' דהוא מכח מימרא שני' דר"י דאמר סתם ע"ש. ולע"ד י"ל בפשיטות דאותן המקדשין בבהכנ"ס אין כולן שותין הכוס כמ"ש הרשב"ם והתוס' ואפי' אי טועמין מעט מ"מ שיעור שיהי' מחויב בברכה אחרונה ודאי אין טועמין וגם עלייהו אר"י ידי יין יצאו ומקשה הגמ' שפיר. וא"כ י"ל דכן הי' כוונת הר"נ גאון ז"ל דודאי ברכה לבטלה לא הוי דהמקדש עצמו ששותה כל הכוס ודעתו ג"כ לאכול בביתו שפיר לא חשיב שינוי מקום הפסק. ולא הקשו בגמ' על הקידוש דביהכנ"ס דהוי ברכה לבטלה ואסור אלא למה לי לקדושי משום דודאי עיקר הקידוש הוא להוציא מי שא"י לקדש והוא אינו שותה הכוס ולדידי' הוי שינוי מקום הפסק כנ"ל. אבל אה"נ המקדש ודעתו לאכול בביתו ושותה שיעור שפיר ס"ל נמי תלמודא דידן כהירושלמי דהוי במקום סעודה דהירושלמי בהכי איירי ע"ש. (ולא מטעם הגאונים שהביאו הטוש"ע (סי' רע"ג) דשתית הכוס הוי מקום סעודה אלא מטעם הנ"ל דבכה"ג לא הוי שינוי מקום הפסק]. והני עובדי דמייתי הגמ' דקידשו שנית כשהלכו ממקום למקום לא הי' דעתייהו לאכול במקום אחר:
דף קא.
בגמ' ולשמואל למה להו לקדושי בבי כנישתא. לולי דברי התוס' נ"ל דלרב ל"ק די"ל דמקדש בביהכ"נ בציבור **אבל קשה לפמ"ש הדגמ"ר באו"ח (סי' רע"א) להסתפק דהא דקיי"ל בכל המצות דאע"פ שיצא מוציא היינו דוקא להוציא אנשים אבל לא להוציא נשים שאינם בכלל ערבות ובצל"ח בברכות (כ':) פשיטא לי' הכי דאין האנשים ערבים לנשים ע"ש. א"כ היכי אמרי' הכא אליבא דרב דאע"ג דכבר יצא בקידוש שבבהכנ"ס הדר מקדש בביתו כדי להוציא בניו יב"ב כיון דאשתו בכלל ב"ב כמ"ש רש"י שם (כ"ד.) וכ"מ בחלה (פ"ד מי"א) ע"ש בר"ש. ולגבי דידה ל"א אע"פ שיצא מוציא. וע"כ צ"ל כמ"ש בתוס' רעק"א במגילה (פ"ב מ"ד) דבמצות דנשים חייבות גם הם בכלל ערבות ושייך בהו דינא דאם יצא מוציא. או כנראה מדברי האוה"ח (ריש פ' נצבים) דנשים אינם ערבים לאנשים אבל אנשים ערבים להם. אכן בס' מוצל מאש (סי' י"ב) מסיק כשיטת הצל"ח ולדבריהם קשה כנ"ל וצ"ע:** משום ברוב עם הדרת מלך [והא עדיף טפי מלקדש כ"א לעצמו כדאמרי ב"ה בברכות (נ"ג.) גבי ברכת האור במו"ש] ואע"ג דאח"כ מקדש בביתו מ"מ כיון דשם קידוש עלי' הוי הידור אבל לשמואל דלאו קידוש הוא כלל לא הוי הידור:
שם בגמ' זימנין סגיאין כו' והדר מקדש. משמע דלכתחילה עשה כן שקידש באיגרא והדר מקדש כי נחית. ולכאורה אסור לעשות כן דאפי' אם נאמר דלא הוי ברכה לבטלה מה שמקדש שלא במקום סעודה כיון דעכ"פ מהני הקידוש שלא במקום סעודה להתיר לו לשתות הכוס לדעת השר מקוצי שהביא המרדכי] מ"מ גורם ברכה שא"צ לקדש שנית. וצ"ל דקידש מקודם להוציא אחרים האוכלים שם והדר מקדש לעצמו. ויותר נראה דלא קידש רק פ"א. וה"ק והדר מקדש דאע"ג שהי' לו הכל מוכן למעלה מ"מ לא
קידש כיון שלא הי' בדעתו לאכול שם עד דנחית מאיגרא ואח"כ מקדש:
שם בגמ' כחומרי דרב כו' כקולי דרב לא עביד. לכאורה הא דרב הוי ג"כ חומרא דלדידי' אם קידש שלא במקום סעודה אסור לקדש שנית כיון דכבר יצא חובתו ורבה עביד כשמואל דמתיר לקדש שנית וא"כ הוי חומרי דרב ולא עביד כוותי'. וצ"ל דבאמת לא סבר רבא כשמואל לגמרי דמצריך לקדש שנית אלא לכתחילה חש לדבריו ולפ"ז מ"ש התוס' דהלכה כשמואל משום דר"ה ורבה ואביי סברי כוותי'. אין ראי' מרבה אלא לכתחילה דחש לדברי שמואל אבל להצריך לקדש שנית עביד כחומרי דרב. [אכן לפמ"ש התוס' בעירובין (צ"ג:) דמה דהוי לפעמים קולא לא חשיב מחומרי דרב א"ש]. עוד קשה דילמא רב נמי מודה היכא דלא הי' בדעתו בשעת קידוש לאכול במקום אחר לא הוי קידוש רק באותם שמקדשין בביהכנ"ס דדעתם מיד לאכול בביתם הוא דמהני כמ"ש התוס' לחלק בהכי. וא"כ אין ראי' דאיהו הוא דחש שמא לא יאכלו כלל כשיכבה הנר כמ"ש רש"י ובכה"ג גם רב מודה. אך לפי' התוס' שהיו אוכלים בלא נר אלא דחשש שמא לא יהי' להם שם יין אפשר כיון דה"נ הי' דעתם לאכול בביתם ואפ"ה אמר רבה דאין יוצאין ידי קידוש ע"כ דלא ס"ל כרב:
דף קא:
בגמ' אבל דברים הטעונים כו' מ"ט לקיבעא קמא הדר. והקשו רשב"ם ותוס' דא"כ אמאי איתותב ר"י דמיירי ביין שהוא טעון ברכה לאחריהן במקומן ע"ש ולפמ"ש לעיל לפרש ידי יין יצאו ידי ד' כוסות. דלכו"ע צריך במקום סעודה רק דאזדא ר"י לטעמי' דשינוי מקום חשוב במקום סעודה. א"כ מוכח מדר"י דלא הוי שינוי מקום הפסק כלל דלענין במקום סעודה אין נ"מ במה דלקיבעא קמא הדר. גם י"ל דר"י קאמר ידי יין יצאו משמע אפי' אותן שלא שתו כשיעור דא"צ כלל לברך אחרי':
דף קב.
בגמ' א"ל ר"י ה"ה כו' לכאורה קשה א"כ למה מסיק הגמ' לעיל לר"י בתיובתא כיון דלר"י פליגי הני תנאי אפי' במידי דלא בעי ברכה במקומן א"כ ס"ל לר"י כת"ק והאי ברייתא דלעיל אתיא כר"י (וכן הקשה הגרעק"א]. וי"ל דבאמת בפלוגתא דת"ק ור"י דהכא מיירי רק בחזרו לאכול במקום הראשון. והגם דמשמעות כל הסוגיא הוא דאין לחלק בהא כמ"ש ג"כ התוס' בד"ה תניא. היינו דוקא לדידן דשינוי מקום הוי הפסק רק במידי דבעי ברכה במקומן לקיבעא קמא הדר בזה ס"ל להגמ' דשוב אפי' באוכל במקום אחר מ"מ א"צ לברך. אבל לר"י דפליגי בעיקר הדין אי שינוי מקום הוי הפסק ממילא כיון דהכא פליגי רק בחזר למקומו הראשון שפיר י"ל דדוקא בזה פליגי אי הוי הפסק במה שהלך בינתים למקום אחר. אבל באוכל במקום אחר לכו"ע צריך לברך כההיא ברייתא דלעיל שינוי מקום צריך לברך ואיך יוכל לדחות ברייתא הנ"ל במידי דלא מפורש שיחלקו הני תנאי בהכי כנ"ל:
בתוס' ד"ה ועקרו רגליהם כו' מכאן משמע שאם שכח להתפלל כו'. יש לעיין בכוונתם אי מיירי דוקא שהתפלל באמצע סעודה דכה"ג בשינוי מקום א"צ לברך ובאו לומר דאפי' התפלל ג"כ א"צ לברך דאמרי' גם בזה לקיבעא קמא הדר. א"כ אפ"ל דברי ה"ר יו"ט די"ל דהוא פוסק כרב ששת וכמ"ש הרי"ף דאפי' בדברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן שינוי מקום צריך לברך. דהא הראי' שהביא הרי"ט הוא מבהמ"ז ושם לא שייך לקיבעא קמא הדר דהא כבר בירך לאחרי'. א"כ ע"כ איירי הרי"ט בדברים שא"צ ברכה לאחריהן במקומן או אליבא דר"ש כנ"ל. ואי כוונת התוס' להוכיח מכאן דתפלה לעולם לא הוי הפסק. א"י כוונתם די"ל דתפלה דינה ממש כשינוי מקום ותליא נמי בין מידי דבעי ברכה לאחרי' במקומן וכמ"ש:
דף קו:
בתוס' ד"ה הנוטל ידיו כו' וקשה דהא רב גופי' אמר נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כו'. לכאורה קשה דילמא דוקא במתנה מהני והכא קאמר הנוטל ידיו משמע ששכח לקדש ונטל ידיו ולא הי' דעתו שיפסיק בהקידוש בין הנטילה להאכילה. אך י"ל דמ"מ הקשו שפיר דא"כ מה מייתי הגמ' ראי' מדזימנין הוי מקדש אריפתא מוכח דנוטל ידיו מקדש דילמא שאני התם דהוי כמתנה עליהם כיון דדעתו הי' לקדש על הפת אלא ודאי דלא מחלקי בהכי:
בד"ה מקדש אריפתא וקשה לר"ת כו' והוי כמו גביל לתורא כו'. לא זכיתי להבין דבריהם בזה דמאיזו טעם הי' נראה להם לחלק דבין המוציא להאכילה לא הוי קידוש הפסק משום דהוי כמו גביל לתורא ובין הנטילה להאכילה הוי הפסק. דה"נ שייך הטעם דהוי כמו גביל לתורא כיון דא"י לאכול בלי קידוש. דגם אם נזכר בין הנטילה להמוציא שלא נתן לבהמה לאכול נראה דרשאי לומר גביל לתורא. ואי נמי פשיטא להו לתוס' דצריך. לברך המוציא ולומר אח"כ גביל לתורא א"כ ה"ה הכא למה הנוטל ידיו לא יקדש יברך המוציא ויקדש אח"כ. אכן משמעות לשונם נראה דס"ל דאי מקדש אריפתא אז חשוב הקידוש כמו גביל לתורא הואיל ושייך טפי הקידוש להפת משא"כ במקדש על היין. אך סברא ברירא לא ידעתי לזה (וגם בס' קרבן נתנאל נדחק בביאור דברי התוס' בזה ע"ש]:
בד"ה טעם וא"ת למאי דפי' לעיל איך יקדש שוב בביתו. משמעות לשונם נראה דקשיא להו דאיך יוכל לקדש אח"כ. ולכן ביאר המהרש"א ז"ל כוונתם דכיון דלר"י דאמר אף ידי יין יצאו ע"כ מיירי בדשתו ממילא גם לשמואל דס"ל דידי קידוש לא יצאו מיירי נמי אפי' בשתו בבהכ"נ ולכן הניח בקושיא דמנ"ל הא דילמא לשמואל אה"נ דמקדש למחר כדאמרינן הכא טעם לא יקדש ע"ש. אבל אפ"ל דקושייתם קאי לסוגיא דלעיל דפרכינן לרב ל"ל לקדושי בביתי' ומשני כדי להוציא בניו וב"ב. ע"ש. א"כ משמע דלשמואל שפיר מקדשין לגרמייהו וע"ז הקשו שפיר. מיהו למ"ד דיצאו ידי קידוש ומקדשין אח"כ להוציא ב"ב. נראה דלא קשיא להו דאפי' למ"ד טעם אינו מקדש מ"מ יכול להוציא אחרים שלא טעמו כעין הא דאמרינן לעיל בקידש שלא במקום סעודה דמ"מ יכול להוציא אורחין האוכלין שם:
סוף הספר