שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק מי שהי'
בגמ' אר"נ מנא אמינא לה כו' מכלל דאי בעי עביד קשה דלמ"ד לקמן איזה דרך רחוקה כל שא"י ליכנס בשעת שחיטה שפיר י"ל דאי בעי עביד שע"י סוסים ופרדים הי' יכול ג"כ לבוא בשעת שחיטה [ולכאורה צ"ל דר"נ ס"ל כר"י דאיזו ד"ר כל שא"י ליכנס בשעת אכילה. אבל מדברי התוס' ד"ה ור"נ משמע דיותר נראה דר"נ לא ס"ל הכי ע"ש א"כ קשה כנ"ל]:
שם בגמ' אמר רב אשי מתני' נמי דיקא כו' שגג ונאנס בני כרת נינהו כו' לכאורה מאי קושיא אה"נ כיון דבקרא לא כתיב אלא טמא ודרך רחוקה י"ל דדוקא טמא וד"ר פטורין מכרת אבל שגג ונאנס אם לא עשו השני חייבין כרת. ובאמת גם הרע"ב פי' כן במשנה דאלו חייבין שגג ונאנס אם לא עשו גם בשני ע"ש. ויתכן לומר דאה"נ מה"ט ר"נ לא חש לדר"א ולכן שפיר אמר מנא אמינא לה. דלפי' הפשוט קשה מאי דאמרינן בסמוך לעולם אמזיד לחודי' ובדין כו' דא"כ עכ"פ אין הכרח לפרש כדר"נ. לכן נ"ל דהך לעולם אמזיד לחודי' כו' רב אשי הוא דקאמר לה לתרץ דברי ר"נ גם אם נאמר דשגג ונאנס פטור כנ"ל אבל באמת ר"נ עצמו לא ס"ל כן וכדכתיבנא. דבאמת רבי ס"ל הכי לקמן (צ"ג:) דשגג בראשון והזיד בשני חייב וצ"ע תמיהת רב אשי בזה ועי' ברמב"ם (פ"ה מה' ק"פ ה"ב) ובלח"מ שם ובבה"ז בסוף מנחות מ"ש בזה]:
ברש"י ד"ה ור"נ כו' ותימה לי אמאי לא אמר ר"נ מנא אמינא לה מכאן מדקתני א"כ כו' לכאורה טפי הו"ל לרש"י להקשות על רב ששת גופי' איך יתרץ מה דתנן במתניתין א"כ למה נאמר דרך רחוקה וכדאמרינן בגמ' בהדיא על הברייתא דאתיא כמ"ד הורצה. ובתוס' לקמן ד"ה דאי בעי נדחקו בזה. ולע"ד נראה דלמ"ש התוס' ד"ה ה"ג דלמ"ד אין שוחטין יש לדמות דרך רחוקה לטמא בז' או לטמא שרץ. רק לטמא מת בששי ס"ל לר"נ דאין הדמיון יפה ובזה פליג ר"ש וס"ל דאפ"ה מדמי להו רע"ק במה מצינו ע"ש. וא"כ י"ל דלמ"ד אין שוחטין א"צ היקשא. ואפי' לא הוי כתי' אלא טמא לחוד הוי ידעינן דה"ה דרך רחוקה כסברא הנ"ל. וא"כ שפיר מיותר דרך רחוקה. ולהכי קושיא ליכא על ר"ש די"ל דתנא דמתני' ס"ל אין שוחטין וא"כ שפיר דרך רחוקה מיותר. והברייתא לקמן ס"ל שוחטין כו' להכי מוקי הגמ' כמ"ד הורצה להיות מיושב אפי' למ"ד שוחטין אבל המשנה י"ל דס"ל אין שוחטין כנ"ל, ולהכי מקשה רש"י. רק דעכ"פ יש מזה ראי' לר"נ דיש לחלק בין למ"ד שוחטין לאין שוחטין וממילא אין להוכיח מדרע"ק דהוא ס"ל אין שוחטין:
בתוס' ד"ה אלו פטורין כו' א"כ אמאי פטור מכרת כיון דיכול לטבול דהתניא כו' לכאורה י"ל דהא דתניא לעיל דחייב כרת אינו אלא במי שהי' יכול להיטהר קודם ע"פ באופן שלא יהי' טבול יום ג"כ בפסח. אבל כאן בשביעי שלו דגם כשיטהר יהי' עוד טבול יום וזהו אינו נקרא טהור גמור לכן פטור מכרת גם כשאינו טובל. אך מדברי התוס' נראה שאין זה כלל סברא לחייבו במה שהי' יכול להקדים אתמול להיטהר [וכ"נ מדברי הרמב"ם (פ"ו מה' ק"פ ה"ו) דקודם י"ד בניסן לא רמי עלי' חיובא כל כך לטהר עצמו בשביל הבאת הפסח ע"ש]:
דף צג.
בגמ' ור"נ אמר לך כו' יש לפרש דר"נ נמי דס"ל שו"ז על ט"ש מ"מ טמא דקרא מיירי בז' שלו דנהי דיש לו תקנה אי שוחטין עליו מ"מ פטרו רחמנא מכרת וכמו כן דרך רחוקה נהי דהורצה מ"מ פטרו רחמנא מכרת רק למ"ד אין שוחטין א"כ דרך רחוקה נמי דומיא דטמא דלא הורצה. וא"כ לרע"ק צ"ל דס"ל דמדאורייתא אין שוחטין על ט"ש. אבל ר"נ נמי מצי סבר דקרא מיירי בטמא בשביעי כדדייק ר"י ולא יכלו לעשות ביום ההוא אלא דס"ל דמ"מ הורצה דשוחטין עליו מדאורייתא ומצי סבר נמי דמדרבנן אין שוחטין כלל כמ"ש מזה לעיל (צ':) ע"ש:
דף צג:
במשנה נקוד על ה' כו' י"ל הרמז שאין הדרך רחוקה מצדה רק שהוא רחוק ואינו נכנס בעזרה כדאי' בירושלמי כאן דכיון דהכתב רבה על הנקודה מסלקין את הנקודה ודרשי' איש רחוק ולא הדרך רחוקה ע"ש. אכן הרע"ב פי' באופן אחר ע"ש]:
בגמ' אמר עולא מן המודיעים לירושלים ט"ו מיל וקשה דהו"ל למימר מן המודיעים לעזרה דעיקר הטעם הוא שא"י ליכנס לעזרה. ואפשר דמודיעים הי' מצד הקרוב למקדש דמקום הר הבית הי' מצד אחד סמוך לסוף העיר כדי לשרוף את הנשרפים מחוץ למחנה. ולפ"ז כמדתה לכל רוח היא ט"ו מיל לעזרה אבל לא לירושלים דברוחות אחרות הי' הר הבית רחוק הרבה מסוף העיר. מיהו לר"י דלא הוי ד"ר אלא כל שא"י ליכנס בשעת אכילה וכיון דבאכילה רק בירושלים תליא מילתא דהא נאכל בכל העיר והוי כמדתה לכל רוח בשוה כדי שיוכל לכנוס תוך העיר דהא ודאי כיון דר"י ס"ל דאע"ג שאינו יכול לכנוס בשעת שחיטה כיון שיכול לאכול מוטל עליו לעשות שליח לשחיטה א"כ כל שיוכל לבוא לקצה העיר בעוד שהוא זמן אכילה צריך הוא לעשות שליח שיביא לו כזית לקצה העיר כנ"ל:
שם בגמ' אמר מר כו' ה' מילין מנלן כו'. לכאורה צ"ל דלא היו בקיאין אימת עמוד השחר דאי לא"ה מעצמו נוכל לידע שאם מהלך אדם עשרה פרסאות ביום מע"ה עד הנץ הוא ה' מילין. אך י"ל דבאמת כל הכלל דמהלך אדם ביום הוא י' פרסאות נלמד מזה דכיון דמע"ה עד הנה"ח ה' מילין ממילא לפי החשבון עולה י' פרסאות ביום. אך לקמן משמע כפי' הראשון כיון דבאמת מסקינן להא דעולא בתיובתא א"כ לא היו בקיאין כמה מעה"ש עד הנץ:
שם בגמ' והא טמא שרץ כו' וקאמרת שוחטין כו'. לכאורה מכאן סתירה למ"ש לעיל (בעמוד הקודם) לפרש דר"נ ס"ל דשו"ז על טמא שרץ ומ"מ הוא נדחה לשני. דלפ"ז לא מקשה הגמ' הכא מידי. וגם קשה הא דמשני עולא דאין דרך רחוקה לטמא. אכן עדיין דברינו נכונים בשיטת ר"נ דס"ל דאם שו"ז על מי שהי' בד"ר הורצה א"כ תרוייהו שוה דכמו בדרך רחוקה דהורצה ומ"מ רחמנא חס עלי' ה"ה טמא מת בז' וטמא שרץ דאע"ג דשוחטין עליהם והורצה מ"מ רחמנא חס עלי'. אך לר"ש דס"ל דלא הורצה א"כ כל הנדחין לשני הם רק אותן דלא הורצה דהכי משמע לשון הגמ' לעיל דר"ש ס"ל דדרשא דרע"ק היא אפי' אי ס"ל דשו"ז על טמא שרץ דלא מיירי קרא בטמא בשביעי אלא בטמא בששי דלא הורצה ולהכי נדחה וה"ה דרך רחוקה. אבל ר"נ ס"ל דאפי' למ"ד דשו"ז על ט"ש נמי קרא מיירי בשביעי כדדייקינן מדכתי' ביום ההוא ומ"מ נדחה לשני אע"ג דהורצה וה"ה דרך רחוקה כמ"ש לעיל. ולפ"ז סוגיא דהכא אזלא לר"ש דס"ל דלא הורצה דהכי קיי"ל. וכן נמי סוגיא דלעיל דפ' אלו דברים (ס"ט:) דמוכח נמי דלמ"ד שו"ז על ט"ש אינו נדחה לשני ע"ש הכל אליבא דהלכתא כר"ש דלא הורצה. אבל לר"נ דהורצה שפיר אמינא דנדחה לשני כמ"ש:
דף צד.
בגמ' וא"י ליכנס מפני גמלים וקרונות המעכבים כו' פי' רש"י והי' מביא בניו וב"ב עליהן ולפירושו קשה דא"כ פשיטא דכיון שיכול בעצמו ליכנס שאין זה אונס. ולולי דבריו י"ל דמיירי כשמעכבין בפניו ואין מניחין אותו לילך מ"מ קמ"ל דחייב דהיינו נאנס דלעיל ריש פרקין וכשאין עושה בשני חייב כרת (וכן פי' הר"ח] וכ"מ ברמב"ם (פ"ה מה' ק"פ ה"ט). אכן יש לעיין בהא דאמרי' דאע"ג שיכול לבוא בסוסים ופרדים מ"מ פטור. היכא דבא אי חייב כרת כשלא עשה הפסח די"ל דכיון שקודם שבא הי' פטור ונדחה לפסח שני בלי חיוב כרת אפי' כשבא ג"כ פטור:
בתוס' ד"ה כל כו' הך פליגא כו' דא"כ לא הי' להיות ברקיע אלא ג' כוכבים כו' דבריהם צריכים ביאור דהא יש הרבה מאוד אויר חלק דהיינו במרחק שבין הארץ לשמים דהעולם הוא כמו כדור ממש והארץ באמצע ושפיר י"ל דאיכא הרבה כוכבים. ועוד יש לתמוה דהא איכא בעוה"ז גן ועדן וגיהנם שהם כמה מאות ואלפים כפלים נגד העולם כדאי' שהעולם א' מס' בגן וגן כו'. אכן לשיטת התוס' קשה ג"כ אהא דאמרי' דכל הישוב בין עגלה לעקרב דשאר מזלות נגד מה הם:
דף צד:
בגמ' בטמאים הלך אחר רוב העומדים בעזרה. נראה דהיינו דוקא אם השאר אינם נכנסים כלל אבל אם נכנסים אח"כ חושבין גם אותם. דע"כ לומר כן דהא הפסח נשחט בג' כתות וכי נחשב כל כתה בפ"ע לרוב ציבור. אכן לפמ"ש לעיל להסתפק דאותם שהיו מתחילה בדרך רחוקה פטורין אפי' אם נתקרבו אח"כ צ"ע אם יש לחשוב אותם הנכנסים אח"כ. ועי' בכ"מ (פ"ז מה' ק"פ ה"ו) מ"ש בשם הירושלמי]:
ברש"י ד"ה וכן כו' לאורכו ש"ע כו' אלמא עולם מהלך ה' מאות שנה כו' אבל אין להקשות אהא דאמר רבא דסומכא דרקיעא אלפא פרסי וכאן קתני דעוביו של רקיע מהלך ה' מאות שנה די"ל דהחמה אינה הולכת כל עובי הרקיע רק מעט ויצאת בחזרה מיד והכי גמירא לי' לרבא. דהא דאמרי' לעיל חדא גמרא וחדא סברא לאו רבא גופי' אמר הכי אלא סתמא דגמ']:
בתוס' ה"ה ואין ד"ר לטמא קצת תימה כשהוא עומד חוץ לעזרה כו' קשה דמנ"ל בפשיטות דאיירי שהוא עומד בחוץ הלא י"ל דמיירי שעומד בעזרה ואתיא כמ"ד דערל אינו כטמא ומותר לכנוס לעזרה. אבל לשיטת התוס' הי' נראה לפרש מה דתמוה טובא הא דאמר רבא תנאי היא דהא גם למ"ד חוץ לאכילתו ג"כ. קשה דנימא לי' קום עייל ולכאורה י"ל דמחלוקת התנאים אליבא דר"א תליא בפלוגתא דעולא ור"י לעיל אליבא דרע"ק אי תלוי בשעת שחיטה או בשעת אכילה. דמ"ד חוץ לעשייתו סבר כעולא דתלוי בשעת שחיטה ומ"ד חוץ לאכילתו סבר כר"י דתלוי בשעת אכילה. א"כ י"ל דהברייתא דערל ענוש כרת איירי שנימול קודם שעת אכילה ולהכי חייב כרת כיון דבשעת אכילה שהוא העיקר הי' נימול ולא אכל הפסח. אבל דוחק הוא לפרש כן דברי הברייתא דמיירי שמל עצמו אח"כ. אכן לפי' התוס' מיושב שפיר דהנה י"ל דלא ניחא להתוס' לפרש דאיירי בעומד בעזרה משום דבכה"ג ליכא למ"ד דלא נימא לי' קום מהול. דדוקא כשאינו בעזרה לא אמרי' לו' קום עייל משום דבשעת החיוב הוא בדרך רחוקה ונפטר מחיוב פסח אבל בערל דגם בלא חיוב מצות פסח חייב למול עצמו לא נפטר נמי מחיוב פסח והו"ל לענין זה כאילו כבר נימול. וגם המקשה לא הי' מקשה כלל ע"ז דלא נימא לי' קום מהול ולכן ס"ל להתוס' דסוגיא דהכא ס"ל דערל אסור לכנוס א"כ ע"כ עומד בחוץ. ופריך הגמ' שפיר דכיון דבידו שלא לכנוס אפי' כשימול למה יתחייב כרת. והשתא לפ"ז מיושב בפשיטות טפי הא דמוקי הגמ' הך ברייתא כמ"ד חוץ לאכילתו דא"כ כל שהוא בירושלים ויכול לאכול אפי' אם בשעת שחיטה אינו יכול לכנוס לעזרה דהוא ערל מ"מ חייב דהא לדידי' לא תליא מילתא בעזרה רק בירושלים שהיא מקום אכילה:
דף צה.
במשנה מה בין פסח כו' בבל יראה כו' מכאן משמע כשיטת רש"י דגם בע"פ איכא לאו דבל יראה דלשון המשנה משמע דאיירי כאן בע"פ בדינים הנוהגים בזמן הקרבת הפסח ובזמן אכילתו. (וכיון דבהלל קתני באכילתו וכאן בב"י תנן סתמא משמע דגם בזמן עשי' עובר בב"י:
שם במשנה הראשון טעון הלל באכילתו והשני כו' נראה דבכלל זה גם סיפור יציאת מצרים דנראה דליתא בשני (ל"מ היכא דסיפר בראשון בשעת אכילת מצה אלא אפי' אם לא סיפר בראשון נראה דפטור לדעת הרמב"ם (פ"ז מה' חו"מ) דחיוב סיפור יצ"מ בליל פסח נפיק מדכתי' זכור את היום הזה כו' דמשמע ביום היציאה. אכן למ"ש המהר"ל בגבורות (פ"ב) י"ל דבפ"ש נמי חייב]:
בגמ' ת"ר ככל כו' מצוה שעל גופו מנין כו' הא דהשבתת שאור לא הוי מצות שעל גופו אע"ג דכתי' ל"ת על חמץ כו' י"ל דכיון דבדיעבד הפסח כשר אף שהי' לו חמץ לא מיקרי מצוה שבגופו, אך לפ"ז צ"ל דאם אכל כזית פסח בלי מצה ומרור גם מצות פסח לא יצא דהא זה קרי לי' מצוה שבגופו וז"א דאין מצה ומרור מעכבין כמ"ש התוס' בזבחים (נ"ו:) ד"ה הפסח והרמב"ם (פ"ח מה' ק"פ ה"ב). אכן מדברי הר"א אבן עזרא (פ' בא) שכ' דמשו"ה לא הקריבו במדבר כל מ' שנה משום שלא הי' להם מצות משמע דמעכבין אבל במכילתא שם מפורש כמ"ש התוס' והרמב"ם ע"ש]:
שם בגמ' איסי ב"י האי עצם מאי עביד לי' וקשה הא מיעשו אותו לא מוכח רק מידי דעשי' דמה דצריך לעשות בראשון צריך לעשות גם בשני אבל לרבות האיסורין הנוהגין בראשון בשב וא"ת מנ"ל. דהא לקמן איצטריך קרא בפ"ע לרבות הלאוין. אך י"ל דהא לקמן אמרי' דמלא ישאירו מרבינן לאו הניתק לעשה א"כ כיון דמרבינן לאו הניתק לעשה מכ"ש ל"ת מעליא דנוהגים בשני רק לקמן צריך תרי קראי ללאו וללאו הניתק כדי למעט גם אותן הלאוין שאין נוהגין בשני. דאע"ג דאיכא קרא למעט לאוין הנל"ע אכתי לא הוי ידעינן למעט אותם הלאוין שאינם נל"ע דחמירי טפי. אבל לרבות אותם הלאוין שאינם נל"ע שפיר אתי בק"ו מן הלאוין הנל"ע ולא בעי קרא. ובזה מתורץ ברווחא מה שהקשו רש"י ותוס' דלאיסי ל"ל הלאו דלא ישאירו די"ל דאצטריך לרבות לאו דנא שאינו נל"ע מכח ק"ו כנ"ל. דלדידי' ליכא למילף מלאו דעצם כיון דאצטריך לרבות עצם שי"ב מוח ואינו מיותר]:
בתוס' ד"ה מיבעי לי' כו' וקשה לרשב"א כו' ובפסח ראשון נפקא לי' משום דלא גרע מפ"ש וכן כ' הרמב"ם (פ"ב מה' ק"פ ה"ב) דלכתחלה משתדלין שלא יעשה ביחיד. והכ"מ שם נראה שהבין ג"כ כנ"ל דמכאן ילפינן דגם בראשון דינא הכי. אבל לא הביא דברי התוס' אלו. אך לע"ד תמוה ללמוד מכאן דהכא נראה לפרש דכל הקרבן אין עושין ביחיד דהיינו אם לא נשאר מכל ישראל רק טמא א' [שלא עשה את הראשון אינו עושה את השני] וכ"מ מלשון רש"י. אבל כשיש כמה פסחים שפיר אפי' יחיד יכול להקריב בשני וכ"ש בראשון למאן דס"ל לעיל דשוחטין על היחיד. מיהו הרמב"ם נראה דמשמע לי' דכמו דילפינן כאן מיעשו כמו כן בפסח א' דכתי' יעשו נמי ילפינן דלכתחילה מהדרין שיהי' רבים:
בד"ה לא כו' וקשה לר"י כו' והא לאו שקדמו עשה הוא כו' וי"ל דעיקר הענין בלאו שקדמו עשה הוא דוקא היכא שקיום העשה מוטל עליו גם קודם שעובר הלאו ויכול לקיימה באותו אופן המוטל עליו אחר עבירת הלאו. כמו בשילוח טמאים דהעשה הי' מיד לשלוח הטמאים תיכף כשצוה השי"ת העשה והל"ת גם קודם שעבר ונכנס. אבל הכא העשה דבבית אחד היא רק אחר שעבר הלאו והוציא אבל קודם לכן לא הי' עליו העשה בקום ועשה. ונהי דכשאינו מוציא מקיים ג"כ הלאו הבא מכלל העשה מ"מ עיקר מעשה העשה בידים עדיין לא בא לכן לא מיקרי קדמו עשה:
בד"ה בפרטי' כאן משמע כו' דלא יראה הוי נל"ע וי"ל דבפסח ראשון שפיר י"ל דב"י לא הוי ניתק לעשה והטעם משום דקדמו עשה דתשביתו הוא קודם לזמן הלאו, משא"כ בפ"ש די"ל טעם דניתק לעשה פטור משום דע"י שעבר הל"ת עי"ז מקיים עשה לכן אינו לוקה על הל"ת. אבל היכא שהי' יכול לקיים העשה אף בלי עבירת הלאו לוקה על הלאו כיון דעבר על הלאו בחנם. כמו הכא דהי' צריך לקיים מיד העשה דתשביתו קודם שעבר א"כ כשעבר אח"כ על הל"ת לא מיקרי ניתק לעשה. אבל בפסח שני דנתמעט מעשה דתשביתו כדאמרי' בפרטי' מאי ממעט השבתת שאור א"כ נהי דע"כ עדיין נשאר העשה לענין כשעבר שיצטרך להשביתו כמ"ש רש"י דבל יראה לעולם בעמוד והשבת קאי. דנראה דהי' קשה לרש"י ג"כ דהכא בפסח שני ליכא עשה דתשביתו. ולהכי פי' דכיון דבראשון כתי' תשביתו ממילא גילתה תורה דבל יראה לעולם בעמוד והשבת. ולהכי אפי' בשני דתשביתו ליכא מ"מ הוי ניתק לעשה אבל אי לאו דכתי' תשביתו בפסח ראשון לא הי' אמרינן מסברא עמוד והשבת. וא"כ מיושב שפיר כנ"ל דנהי דבראשון לא הוי ניתק לעשה כיון דקדמו עשה ושייך קיום העשה בלי עבירת הלאו. מ"מ בשני דליכא עשה אי הי' לאו דבל יראה הוי שפיר ניתק לעשה כנ"ל:
דף צה:
בגמ' מה"מ כו' לילה המקודש לחג כו' יל"ד דהא האי קרא הכי קאמר דלעתיד בימי המשיח יהי' יו"ט כאותו הלילה של פסח א"כ שפיר צריך להגדיל הדבר כליל התקדש חג וא"כ היכי אמרי' דאתי למעט פ"ש. ונ"ל משום דבלילה אין אומרים הלל כדאי' במגילה (כ':) רק בפסח משום דכתי' השיר כו' כליל כו' א"כ אין יכולים לרבות רק ליל המקודש לחג. וזה ג"כ כוונת הגמ' לקמן לילה קא ממעט כו' וכן תירוץ השני דאפשר ישראל שוחטין את פסחיהן כו' דלכאורה הטעם הזה שייך גם בלילה דאפשר ישראל אוכלין את פסחיהן כו' אך י"ל כנ"ל משום דבלילה אין זמן אמירת הלל. מיהו י"ל ג"כ דמשו"ה אין אומרים הלל באכילה אע"ג דאיכא טעם הנ"ל. משום שכבר אמרו ביום בעת עשי' לא שייך כ"כ סברא הנ"ל דאפשר כו':
שם בגמ' ת"ר זבין וזבות כו' יכול יהו חייבין כו' ת"ל כו' יל"ד דכיון דנתמעטו מכרת מנ"ל דלכתחילה אסור (לר"י במכות (י"ד.) דיליף אזהרת אכילת קדשים בטומאה מכרת ע"ש וכן הקשה הצל"ח]. מיהו בהא דדריש ר"א לפטור מביאת מקדש אין להקשות דכיון דנתמעטו דלא בעי שילוח א"כ נימא דאף לכתחילה מותרין. ז"א דע"כ לא דמי זב ומצורע לטמא מת דזב משתלח ממחנה לוי' ומצורע משתלח ממחנה ישראל וט"מ לא. ומהאי קרא ליכא למילף להתיר אלא מה שהותר בטמא מת וע"כ רק מכרת אימעוט ואפשר דגם לכתחילה היכא דיודע שלא יוכל לצאת מירושלים מותר לשהות במחנה שכינה ג"כ. אבל רש"י לעיל (ס"ז:) פי' דלכתחילה לא אישתרי משום דגלי רחמנא בטמא לנפש דאין צבור נדחין הא בשאר טומאות נדחין, ולפ"ז מוכח דגם באכילה אסורין דאל"כ יכולין לשלוח פסחיהן לעזרה להקריב והם יאכלוהו. אבל דבריו צ"ע דהא שפיר י"ל דאי הוי רוב ציבור טמאי מתים גם הם אינם נדחין והא דגלי קרא דבשאר טומאות נדחין היינו דוקא אם רוב ציבור טמאין בשאר טומאות]:
שם בגמ' בעי ר"י כו' ונכנסו להיכל כו' מפי' רש"י ותוס' נראה דלכתחילה פשיטא דאסור. אבל לולי דבריהם הי' נראה לפרש דגם אלכתחילה בעי להתיר [כגון שנכנס להשתחוות דלא הוי ביאה ריקנית כמ"ש התוס' יו"ט בתמיד (פ"ז מ"א) דאל"כ אסור לכנוס להיכל שלא לצורך]:
בתוס' ד"ה פסח תימה לרשב"א כו' הא לא מרבינן מככל חוקת הפסח מצוה שאינו על גופו י"ל דדוקא הדברים הנאמרים בפסח ראשון קודם שנאמרה כלל מצות פ"ש צריך קרא דככל חוקת הפסח לרבויי גם בשני. אבל לינה דכתיב במשנה תורה סתם אצל זביחת פסח שפיר י"ל דנוהג נמי בשני ול"צ קרא לרבויי כלל:
דף צו.
בתוס' ד"ה אותו קשה לריב"א כו' ואין פסח שני נאכל בחפזון כו' וי"ל דאי נימא דבפסח דורות בעי חפזון לא מסתבר למעט פסח שני כיון דבמצות שעל גופו הנוהגים באכילתו שוים הם. [משא"כ ביקור שהוא קודם זמן הפסח שפיר אמרי' דהזה אתי למעט פ"ש מביקור]:
דף צו:
בתוס' ד"ה קודם וטעמא דדחי' בידים כו' יש להקשות למ"ד ביומא (ס"ד.) דמצוה בראשון דלדידי' כיון דהדין דצריך להקריב הא' הו"ל דיחוי ממילא לא בידים (דדיחוי בידים אינו אלא היכא דהי' יכול להקריבו והקריב השני אבל לא בכה"ג דצריך להקריב את הראשון]. וצ"ל דרב דס"ל דאין בע"ח נדחין ס"ל דמתני' דהכא אתיא כמ"ד דאיזה מהן שירצה יקריב [ואע"ג דרב ס"ל התם ביומא דמצוה בראשון מ"מ י"ל דמתני' דהכא לא ס"ל הכי. ובפרט למ"ש הכ"מ (פ"ד מה' ק"פ ה"ו) דאע"ג דרב ס"ל בשעירי יוה"כ דמצוה בראשון מודה כאן בפסח דאיזו שירצה יקריב ודאי א"ש]:
דף צח.
במשנה הפסח שנתערב בזבחים כו' פי' רש"י דאם לאחה"פ נסתאבו יביא בדמי היפה שלמים. משמע דא"י להביא בדמי יפה פסח לשנה הבאה. אע"ג דלעיל (פ"ט.) משמע דיכולין להביא פסח מן המותר פסח. י"ל דאחרים שאינם הבעלים רשאין להביא פסח מן המותר אבל הבעלים עצמן א"י להביא מזה פסח. דכיון דנתחייבו להקריב שלמים מן המותר א"י להקריבו לפסח משום דקי"ל דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין:
שם בגמ' נתערב בבכורות כו' והקשו [התוס' ביומא (כ"ט:) דכיון דפסח זמנו אחר התמיד האיך יקריבו כולם אחר התמיד ויעברו אעשה דהשלמה. אכן י"ל דבאמת מקריבין אותן קודם התמיד דלהקריב הפסח קודם תמיד ליכא איסורא. אלא דלכתחילה זמנו אחר התמיד משום דכתי' בפסח בערב ובה"ע כדאי' לעיל (נ"ט.) והכא הא עדיפא מלהקריב אחר התמיד לעבור אעשה. והא דתנן אם חבורת כהנים יאכלו לאו דוקא דאפי' אם היו ישראלים יכולין למשוך ידיהם ממנו ויתנוהו לחבורת כהנים [ואפי' לר' יהודה דס"ל לקמן (צ"ט.) דבעינן שיהא א' מבני חבורה הראשונה קיים אם הי' א' מבנ"ח כהן יכולים הישראלים למשוך ממנו ולהמנות עליו חבורת כהנים] אבל יל"ד למה לי' למיתני נתערב בבכור. ואם הי' חבורת כהנים ניתני נתערב במעשר וליתני סתם יאכלו דמעשר נאכל לכל אדם:
ברש"י ד"ה וש"מ יש דיחוי בדמים כו' ותמיהא לי אמאי גרע ממותר הפסח שראוי לפסח כו'. וי"ל דשאני מותר פסח כיון דהוא ראוי לפסח שני ממילא לא אידחי כלל משם פסח משא"כ במקדיש נקיבה דאידחי לגמרי. ולעיל (צו:) בפסח שנמצא קודם שחיטת השני אע"ג דלא שייך האי סברא דהרי הוא נמי ראוי לפסח שני ואפי' הכי אית בי' דיחוי י"ל דהתם גרע דאידחי בידים כמ"ש התוס' שם משא"כ במותר פסח כנ"ל:
דף צח:
בתוס' ד"ה ופטורין ל"ד להא דאמר לעיל כו'. עי' במהרש"א שנתקשה אמאי לא דמי לדלעיל. וי"ל דה"ק דלא דמי דהכא לא שייך לחלק בין קודם זריקה לאחר זריקה. דאם לפני זריקה שכחו איזה נשחט ראשון עדיפא טפי דבכה"ג יכולין לאכול עמו משלו דאפי' אי שלהן נשחט ראשון מותרין לאכול עמו משום דעקירה בטעות היא דאילו ידעו בשעת שחיטה שיארע ספק בשלהם ולא יוכלו לאכול לא משלהם ולא משלו לא היו נמשכין משלו. וא"כ ע"כ מתני' מיירי שנולד הספק אחר הזריקה. [דא"י לאכול משלו אע"ג דהוי עקירה בטעות כיון דהזריקה הי' בהכשר כמ"ש התוס' בכריתות (י"ג:) דאחר שנשחטו ונזרקו כהלכתן תו לא מהני שאלה ע"ש. ועי' לעיל (פ"ח:) מ"ש בביאור דברי תוס' דהכא]: