אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק מקום שנהגו › דף נב.

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק מקום שנהגו · דף נב.

דף נא:

בגמ' ולית לי' לר"י הא דתנן נותנין כו' פי' רש"י כיון דמתיר ר"י משום דליכא מחלוקת כיון דיכול לומר לו צא והבא לך אף אתה א"כ למה ההולך ממקום שאין עושין כו' הא גם שם ליכא מחלוקת. ותמהני ע"ז דמה ענין חומרי מקום שיצא לח"מ שהלך ודאי חומרי מקום שיצא מדינא אסור אפי' בלי מחלוקת משום דקיבלו עליהם איסור זה ואיכא בהם משום וא"ת תורת אמך] אבל חומרי המקום שהלך תליא שפיר במחלוקת. דהא לאביי לעיל ע"כ הכי הוא דאל ישנה מפני מחלוקת הוא טעם לחומרי מקום שהלך א"כ לרבא נמי י"ל דר"י ס"ל כאביי. ולאביי נמי לא קשה מחכמים די"ל דחכמים ור"י פליגי בהכי אי שייך בזה מחלוקת דר"י אמר צא והבא אבל חכמים ס"ל דבהא נמי שייך מחלוקת. ולולי פירש"י הי' נראה דלא משמע לגמ' לפרש צא והבא לך דעי"ז ליכא מחלוקת ולהכי קשה שפיר:

שם בגמ' אלא אמר רב אשי כו' ובהנהו אוקימתות דלעיל נראה דהלכה לקולא כיון דר"י מחמיר ממילא הלכה כחכמים. ואפשר דהרמב"ם בפי' המשניות דכ' דאין הלכה כר"י מפרש מתני' כאוקימתא דאביי דלאוקימתא דרב אשי אתי ר"י כר"ג והלכה כר"ג ור' יהודה. מיהו לפי' התוס' בשם ר"נ גאון דר"י ס"ל כר' יהושע אין הלכה כר"י דקיי"ל כר"ג אך הרמב"ם במס' שביעית לא הביא פי' ר"נ גאון גם הר"ש שם השיג על פי' ר"נ גאון שהביאו התוס' כאן. דמ"ש התוס' דהכי אמרינן בירושלמי היינו דר"נ גאון מפרש כן בירושלמי אבל לפי פירש"י ור"ת טפי יש לפרש דברי הירושלמי כמ"ש הר"ש שם (בפ"ט דשביעית). אך בכ"מ (פ"ז מה' שמיטה הי"ב) נראה שהבין דר"י דמתניתין חולק את"ק בהא דחומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם ולכך כ' דהלכה כת"ק אבל זה היא ס"ד דגמ' הכא ודחינן לה ולית לי' לר"י כו':

ודרך אגב ראיתי בתוי"ט בשביעית (פ"ט מ"ה) שתמה על הרע"ב דפוסק הלכה כר"ג א"כ אין הטעם אוסר ובשביעית (פ"ז מ"ז) פסק דפירות שביעית לאחר הביעור אוסרין בנו"ט ע"ש. ולדידי לק"מ דודאי כשכבר נאסרו הפירות בעינייהו משום דכבר כלו אוסרין אח"כ בנו"ט. משא"כ הכא הבליעה הי' בעוד שלא כלו. ועכשו שכלה מוציא מהם המינים שכלו ותו אין המינים שלא כלו בולעין אלא דנימא דעל הבלוע שיש בהם מכבר יחול עליהם שם איסור בהא פליגי הכא ובזה קי"ל כר"ג דאין איסור חל על הבלוע. וכעין זה מחלקין בנ"ט בר נ"ט דאין איסור חל על טעם קלוש משא"כ כשכבר נאסר כנ"ל פשוט:

שם בגמ' רבינא אמר בפלוגתא דהני תנאי פי' רש"י דר"י ס"ל כרשב"ג א"כ מסתמא הלכה כסתם משנה דלא כרשב"ג דברייתא. אבל ר"ח פי' דת"ק דמתני' ס"ל נמי כרשב"ג אלא דר"י חולק את"ק דברייתא וס"ל דאין אוכלין על פירות שבצוער אלא דאם אומרין לו צא והבא ממקום שאתה בו וא"י להביא אסור ע"ש. ולפ"ז הלכה כרשב"ג וי"ל ג"כ דת"ק דרשב"ג לא פליג עליו כלל. ובאמת לפירש"י קשה להבין הטעם דר"י צא והבא לך [דהא רשב"ג ס"ל דמבין הכיפין נמי יכול להביא] ולפר"ח ניחא טפי:

בתוס' ד"ה ממקום כו' תימה לר"י והלא אסור לשנות מפני המחלוקת כו', ונראה דס"ל לתוס' דהא דתנן הכא דחייב לבער הוא כפשוטו דצריך ממש להוציא הפירות [כדין הביעור שהביאו התוס' לקמן ד"ה מתבערין ובכה"ג ניכר השינוי ממנהג המקום ומשו"ה שפיר הקשו דאסור לשנות מפני המחלוקת]. אכן לולי דבריהם הי' נראה דרק לאכול מן השמור אסור אבל רשאי להניחן עד שיחזור למקומו ויאכלם שם [כמנהג מקומן] דמה"ט מתקיף רב אשי אטו גבא דחמרא קלטינהו. וכ"נ מלשון רש"י שם דעיקר האיסור הוא שלא יאכל במקום הזה שכלו אבל אם יהי' הדין דצריך להוציאן ולבערן שפיר י"ל דכבר חל עליהם האיסור ומה קמתמה רב אשי ואי נימא כן א"כ לא שייך מחלוקת דמה שאינו אוכל פירותיו ולוקח מן השוק י"ל כמו דאמרינן במלאכה כמה בטלני איכא בשוקי כנ"ל, ואולי גם התוס' לא הקשו אלא לאביי דפליג על רב אשי וס"ל דחל עליהם מצות ביעור לגמרי דלא כנ"ל] ואין להאריך. ומ"ש התוס' בתי' השני לשונם אין מובן אבל עיקר החילוק נראה דדוקא במנהג שלפי מנהג מקום זה אסור לכל המקומות ולשיטת המקילין ס"ל דמותר בכל המקומות שייך מחלוקת אבל בפירות שביעית דהכל יודעין דכשכלו נאסר לא שייך מחלוקת כנ"ל:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה