שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק האשה · דף צ:
בגמ' ואין שו"ז על טמא שרץ נראה להסביר הטעם דטבו"י ומחו"כ עדיפי מט"ש משום שכבר התחילו בטהרתם בטבילה וכדומה. אבל טמא שרץ שלא התחיל כלל עוד לעשות דבר בטהרתו לכן אין שו"ז עליו:
שם בגמ' וכדרב שמעי' דאמר חזקה אין ב"ד של כהנים כו' קצת קשה דכאן דצריכין הכהנים לעבור אעשה דהשלמה בהבאת כפרתו כמ"ש רש"י לעיל במתני' א"כ הגם דרשאין לעבור (כמ"ש התוס' בשבת (ד'.) ד"ה וכי דכיון דלא פשע אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך ע"ש] מ"מ כל כהן ידחה על חבירו ועכ"פ חזקה דכהנים לא שייך כאן. גם קשה דאפי' אי נימא כר"ש מ"מ למאן דלית לי' ברירה אפי' בתולה בדעת אחרים מה מהני האי טעמא. אכן י"ל דהכא אליבא דרב אזלינן ולטעמי' אזיל דס"ל יש ברירה כדאי' בב"ב (ק"ז.) דס"ל האחין שחלקו יורשין הן ע"ש]:
שם בגמ' אלא לרב מדאורייתא נמי לא חזי דכתי' כו' לכאורה נראה דלפ"ז הדרינן מהני טעמי דאמרי' לעיל משום דילמא פשע ובמחו"כ נמי א"צ לאוקמא דוקא במסרינהו לב"ד של כהנים. אך רש"י לקמן ד"ה ה"נ מסתברא פי' גם במסקנא כך וכבר קדמני לתמוה כן בתוס' רעק"א ע"ש. אכן יתכן לומר דכוונת הגמ' הוא להוכיח מדכתי' ביום ההוא דגם אם יכולין לשחוט ולזרוק על ט"ש מ"מ כל עוד שלא שו"ז מיקרי לא חזי ונדחה לפסח שני ואינו חייב כרת [ואע"ג דלעיל (ס"ט:) מבואר דלמ"ד דשו"ז על ט"ש פשיטא דחייב כרת עי' מ"ש לקמן (צ"ג:) לתרץ סוגיא הנ"ל]. וראי' לדברי דלעיל (פ'.) במחצה טהורין ומחצה טמאין אמר עולא דמשלחין א' מהם לד"ר ומהני להיות נקרא רוב ציבור אע"ג דמ"ד דשו"ז על ט"ש ס"ל לקמן (צ"ג.) כמ"ד דגם בד"ר דאם שו"ז עליו הורצה וכ"ש למ"ד דחוץ מאסקופת עזרה הוי ד"ר וא"כ נמצא דאע"ג דיכול לשחוט ולזרוק עליו מ"מ מיקרי לא חזיא מדאורייתא לענין דפטור מכרת ולענין דמיקרי רוב ציבור טמאים ואין נדחין. וכן לרב התם דאמר דמטמאין א' מהם בשרץ לכאורה קשה מה מהני מה שמטמאין בשרץ כיון דבידו לילך ולטבול רק כנ"ל דהגם שיטבול והגם שישחטו ויזרקו עליו אח"כ מ"מ שעה זו שהוא עדיין טמא מיקרי לא חזי ושוב אין ציבור נדחין ולכן א"ש דלענין אם רשאין לשחוט ולזרוק עליו אכתי שייך לאסור מדרבנן שמא יפשע. וכן צ"ל במחו"כ דמיירי בדמסרינהו ליד כהנים. ובזה י"ל מה שהקשו התוס' לעיל (פ'. ד"ה עקר) דאיזו תקנה איכא לר"נ דאמר מאן ציית לך כו' וס"ל נמי דשו"ז על ט"ש. ולמ"ש א"ש דגם הוא ס"ל מה דדרשי הכא ביום ההוא לא יכלו כו' ולהכי יכולין לטמאותו בשרץ דכל עוד שלא שו"ז עליו מיקרי לא חזי. ובזה א"ש לשון הגמ' כאן מדאורייתא נמי לא חזי היינו דגם מדרבנן לא חזי מטעם שמא יפשע דלעיל לענין שלא לשחוט עליו לכתחלה וכמ"ש:
בתוס' ד"ה שחל כו' מדכתי' ולא יכלו כו' הא למחר יכולין לעשות ולשחוט הן עצמם צ"ע דהא טמא במוקדשין יכול לשחוט בסכין ארוכה וזריקה לעולם הוא רק בכהנים [ואע"ג דטמא במוקדשין לכתחילה לא ישחוט כדאי' בריש חולין היינו מדרבנן גזירה שמא יגע בבשר אבל מדאורייתא יכול לשחוט כמבואר בזבחים (ל"ב.). ודוחק לומר דר"י ס"ל כשמעון התימני בזבחים שם דפליג אהא ע"ש]: