שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק אלו עוברין · דף מט.
בגמ' תניא ראב"צ אומר כו' ובא זונין כו' וביערנו משמע דמביא ראי' מאבוה כשיטתי' במשנה דחולין בזמנן. [וכ"נ מדברי הר"ן לעיל סו"פ קמא שכ' דמעובדא דראב"צ מוכח דהלכה דחולין בזמנן משום דמעשה רב ע"ש]. אך לכאורה מה ראי' מכאן דהא לכו"ע איכא ג"כ ביעור בזמנו ממה שמשייר מאכילתו בשבת והי' נראה להביא מכאן ראי' לדעת הפוס' שהביא הר"ן שם דמאי דמבערין לפני השבת בלא שיור הוא. ואפשר דלשון הגיע עת לבער משמע דעיקר הביעור הוא בשבת]:
שם בגמ' כל סעודה שאינה של מצוה אין ת"ח כו' כגון מאי כו' וקשה אמאי לא כפשוטו מסעודת רשות ממש, ואפשר דלא ס"ל לאסור סעודת רשות משום דע"כ צריך הוא לאכול ומשום שאוכלין הרבה בני אדם אין איסור יותר אלא בסעודה של מצוה ואינה מצוה כדמסיק שאין המצוה כראוי גרע טפי. מיהו מדמייתי בתר הכי ת"ח שמרבה סעודתו בכ"מ משמע כפשוטו דכל סעודת רשות אסור. ולפ"ז צ"ל דכגון לאו דוקא רק דבא לומר דכגון זו נמי לא מיקרי סעודה של מצוה כנ"ל וכ"מ מדברי המאירי כאן ומדברי הרמב"ם באבות (פ"ד מ"ו). אך מהא דאי' בחולין (צ"ה:) דרב לא אכל מסעודת רשות משמע כמ"ש הכ"מ (פ"ה מה' דיעות ה"ב) לפרש דברי הרמב"ם שם דאין ראוי לת"ח לאכול בסעודת רשות רק מדרך המוסר אבל איסור ליכא אלא בהני דאמרי' הכא בגמ' ע"ש. ולמאי דפי' רש"י בחולין שם דהא דרב ל"א בסה"ר מיירי בבת ת"ח לע"ה משמע דבסעודת רשות דעלמא אין להחמיר כלל. אבל דבריו צ"ע דא"כ מאי רבותא דרב דבכה"ג כל ת"ח אין רשאי ליהנות ממנה]:
בתוס' ד"ה אם כו' וקשה לר"י א"כ הו"ל למימר וכמדתו לכל רוח כדלקמן כו' מן המודיעים ולחוץ וי"ל דהתם רבותא קמ"ל דהו"א דתלוי הכל כפי הריחוק מן העזרה כדס"ל לאינך תנאי התם דאמרי מאסקופת העזרה א"כ יהי' השיעור להאי תנא בכל רוח כמן המודיעים לעזרה ובאמת אינו כן רק כמדתה ממש עד העיר כן בכל צד של העיר כדפירש"י ובגמ' שם השיעור חמשה עשר מילין מירושלים. והוי שפיר רבותא [הא דקתני וכמדתה לכל רוח לידע דהשיעור הוא עד העיר דאי עד העזרה אין השיעור שוה לכל רוח די"ל דהבא מן המודיעים לירושלים קרוב יותר לעזרה מן הבא משאר הרוחות או איפכא דשאר הרוחות קרובין יותר לעזרה]. משא"כ הכא דפי' רש"י מכפר צופים רואין בהמ"ק עצמו א"כ אין טעם לחלק בין כפר זה לכפר אחר וממילא ידעינן דכמדתה לכל רוח כנ"ל:
בד"ה ושורפו כו' וקשה לר"י אי דאורייתא הוא כו' וי"ל דמה"ת יכול לשורפה בכ"מ כו', ולדבריהם בבשר ק"ק אה"נ דאין חילוק אם עבר צופים או לא והרי משנתינו סתמא תנן. לכן אפ"ל פירש"י דעיקר פי' הכתוב בקודש באש תשרף הוא דכשהבשר בקודש צריך לשורפו שם ואסור להוציאו לחוץ מפני דקדושתו עליו כמו קודם שנפסל וקמ"ל קרא דכשהיא בפנים שורפו שם. אבל כל שהיא עתה בחוץ מה"ת א"צ להביאו לפנים כדי לשורפו שם ולכן א"ש דכאן הוי רק דרבנן כשאיננו עכשיו בפנים. ובהדיא פי' רש"י לקמן (סוף ע"ב) דחזרתו מדרבנן הוא ע"ש:
בד"ה וחכמים כו' אומר ריב"א דמפרש בירושלמי דבחמץ כיון דאית לי' תקנה מדאורייתא בביטול לא החמירו ולכאורה) קשה לדבריהם לעיל דגם בשר קודש לענין לחזור מדרבנן הוא א"כ אין בו חומר טפי מחמץ אחר הביטול. ואפ"ל כוונתם בדוחק דלענין חמץ כיון דסגי בביטול בחשיבות תליא מילתא לכך פחות מכביצה דלא חשיב גם חכמים הקילו בו טפי אבל בקדשים לא תליא בחשיבות וצ"ע. מיהו קשה למ"ש הפוס' הטעם דרבנן הצריכו ביעור ולא סגי בביטול משום דחיישי דילמא אתי למיכל מיני' א"כ מ"ט לא חייבו לחזור בפחות מכביצה. וצ"ל דפחות מביצה אינו חשוב בעיניו ולא שכיח כ"כ שיבוא לאכלו: