שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק אור לארבעה עשר · דף ב.
במשנה כ"מ שאין מכניסין בו חמץ א"צ בדיקה, יש לעיין אי דוקא בדיקה א"צ כיון דס' דרבנן הוא אבל ביטול צריך או דגם ביטול א"צ אם אין לו מקום שמכניסין בו חמץ. ולדעת התוס' דחיוב הבדיקה הוא משום דילמא אתי למיכל ודאי י"ל דלא תיקנו לבדוק אלא במקום שמכניסין בו חמץ דהוי קרוב לודאי כמ"ש האחרונים אבל אם עדיין לא ביטל דהוי ס' דאורייתא עכ"פ מחויב לבטל, אבל לרש"י ור"ן ז"ל דתקנת הבדיקה הי' אף למי שאינו מבטל כראוי א"כ מדלא הצריכו בדיקה במקום שאין מכניסין חמץ משמע דגם משום ספיקא דב"י אין לחוש, והטעם י"ל כמ"ש התוס' לקמן ר"פ כ"ש דכל שא"י היכן הוא אינו עובר בב"י וב"י א"כ דוקא במקום שמכניסין בו חמץ צריך ביטול מה"ת משום דהוי מצוי כיון דשכיח שם חמץ אבל במקום שא"מ הוי כמו חמץ שא"י ואינו עובר עליו, ולכאורה איכא קצת הוכחה לזה מהא דתנן ובמה אמרו ב' שורות במרתף כו'. ומאי קושיא הלא י"ל דמיירי כשלא ביטל והגיע זמן איסורו. דא"י לבטל עוד דכה"ג בדיקה בעי ****לכאורה י"ל דאם לא ביטל והגיע זמן איסורו צריך לפנות כל המרתף ולבדוק ולא סגי בדיקת ב' שורות כמ"ש המג"א (סי' תל"ג ס"ק י"ז) לדעת הסמ"ק בחמץ שנפלה עליו מפולת דחייב לפקח הגל ולבערו אם לא ביטל קודם זמן איסורו אבל ז"א לפמ"ש הח"י שם דדוקא בחמץ ידוע ס"ל להסמ"ק הני משום דהוי כמטמין אבל בחמץ שא"י ליכא משום בל יטמין. וגם לפמ"ש זקני הפנ"י לקמן ר"פ כ"ש דגם בחמץ שא"י איכא בל יטמין וצריך בדיקה מה"ת מ"מ במרתף שאין מכניסין בו חמץ דלא שכיח שיהי' בו חמץ פשיטא דלא הוי כמטמין וא"צ לבדוק כל המרתף:** ומדלא משני הכי משמע דאפי' אם לא ביטל א"צ בדיקה. אך הוכחה זו יש לדחות ולומר דקושטא דמילתא ועדיפא מיני' משני. וגם לקמן (ח'.) בחור שבין אדם לחבירו דקתני דבודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטל בלבו לכאורה נראה דלהלן ממה שידו מגעת נקרא מקום שאין מכניסין בו חמץ ואפי' הכי ביטול מיהא צריך. אך י"ל דהתם שכיח טפי ליפול החמץ להלן [כמ"ש הב"ח והמג"א (סי' תל"ג) דחיישינן שנתגלגל החמץ ברחוק ע"ש] אלא דלא חייבוהו לבדוק יותר כיון דלהלן ממה שידו מגעת ליכא למיחש דילמא אתי למיכל מיני' אבל מ"מ גרע ממקום שאין מכניסין. אכן מהא דתנן לקמן (ט.) במשנה אין חוששין שמא גיררה חולדה כו' דא"כ אין לדבר סוף הי' נראה דביטול עכ"פ צריך כיון דל"ש טעמא דאין לד"ס וכמו כן בכ"מ שא"מ בו חמץ שייך חששא דשמא גררה חולדה. גם בתוס' שם הקשו דמאי קמ"ל הא כבר תנינן דכ"מ שא"מ בו חמץ א"צ בדיקה ע"ש. ואי נימא דגם ביטול א"צ מחשש דגרירת חולדה הוי להו לשנויי דממתני' דהכא דקתני א"צ בדיקה הו"א דביטול מיהא צריך קמ"ל דאין חוששין כלל ואף ביטול א"צ. ומדלא תירצו הכי משמע דס"ל דביטול באמת צריך מדקתני טעמא דאין לד"ס [כיון דלביטול לא שייך האי טעמא כנ"ל] וא"כ גם בכ"מ שאין מכניסין חמץ צריך ביטול מה"ט דשמא גיררה חולדה. מיהו לפ"ז צ"ע בהא דמקשה הגמ' לקמן (ו':) אהא דאר"י הבודק צריך שיבטל מ"ט והלא י"ל הטעם משום דאין בודקין בחורין אלא במקום שדרך להכניס שם חמץ אבל יותר מכדי שידו מגעת א"צ דהוי במקום שאין מכניסין וא"כ שפיר צריך ביטול כנ"ל. שוב ראיתי לקמן בסוגיא דאין חוששין בתוס' ד"ה כדי דגם בלא ביטל אין חוששין לגרירת חולדה ממילא מוכח ממה שהקשו התוס' דכבר תני ברישא דכ"מ שא"מ כו' דס"ל דגם הכא בלא ביטל מיירי. אבל מ"מ י"ל דדוקא לענין דיעבד (כגון דכבר הגיע זמן איסור ולא ביטל] בזה הקילו אבל לכתחילה אפשר דצריך ביטול. [ועי' לקמן באו"ח בתוס' ד"ה אין חוששין מ"ש בזה. אכן בר"ן כאן מבואר דאם אין לו חמץ ידוע וגם מקומות שרגיל למצוא בהן חמץ לא חלה עליו מצות השבתה וא"צ אפי' ביטול ע"ש]:
שם במשנה ובמה אמרו ב' שורות במרתף מקום שמכניסין בו חמץ. פי' רש"י שמסתפק ממנו יין לשולחנו. ולכאורה לשון המשנה לא משמע דבשביל זה יהי' נקרא מכניסין בו חמץ דפשט הלשון משמע שידוע שהכניס בו חמץ בודאי. ונהי דלדינא אמת כפי' רש"י כדאי' לקמן (ח'.) בגמ' דאוצרות יין שמסתפק מהן צריכין בדיקה מ"מ פשט המשנה משמע דמיירי במרתף שאינו מיוחד ליין בלבד אלא שמכניסין בו נמי חמץ. וקצת משמע כן מהא דפרכינן בגמ' לקמן שם ואוצרות יין א"צ בדיקה והתניא אין צריכין בדיקה ומשני במסתפק. ולכאורה תמוה כיון דמפורש במשנה דא"צ בדיקה אלא במרתף כו' ואי מכניסין בו היינו מסתפק כפירש"י א"כ מה חידש הגמ'. וע"כ צ"ל דלשון אוצרות משמע דהמקום מיוחד רק ליין ושמן אבל מרתף אינו מיוחד לכך ומכניסין בו ממש חמץ. ולפ"ז הי' אפ"ל עוד דהיכא דמסתפק ממנו צריך לבדוק כל השורות כדלקמן באוצרות יין דצריכין בדיקה לא חילקו כלל בין השורות משום דכיון דלפעמים מחפש בין החביות ופת בפיו שייך לחוש בכל המרתף. אבל במתני' דמיירי דאין מסתפק ממנו בשעת אכילה רק משום דבמרתף זה מכניסין חמץ בזוית אחת חוששין שנגרר ע"י סיבה למקום היין להכי לא החמירו אלא בשורות החיצונות. מיהו לקמן בגמ' (ח':) אמרינן מרתף מאן דכר שמי' ה"ק ואוצרות יין ושמן נמי א"צ בדיקה ובמה אמרו ב' שורות במרתף שמכניסין בו ובמסתפק. והרי זה מפורש כפירש"י דבמסתפק נמי פליגי ב"ש וב"ה כמה שורות צריך לבדוק. אבל מ"ש בפי' מכניסין עדיין במקומי אני עומד דהלא הגמ' הוסיף שמכניסין ובמסתפק ול"ל הני תרתי. ולכן נראה לפרש משום דהוסיף הגמ' לבאר דמיירי ביין ושמן. וע"ז אמרו שמכניסין היינו בשמן דבשמן אפי' מסתפק א"צ בדיקה כדאמרינן בגמ' דבשמן יש קבע לאכילה וביין סגי רק מסתפק. וא"כ א"ש הפי' שכתבתי לעיל:
בגמ' מיתיבי וכאור בוקר יזרח שמש כו'. פשוט נראה דלס"ד דגמ' לא ס"ל האי דרשא דצדיקים לע"ל רק כפשטא דקרא שהבטיח הקב"ה שיהי' בריתו של דוד בטוח כמו אור היום (וכעין זה פי' רש"י והרד"ק בשמואל ע"ש]. ולפ"ז חשיבות היום הוא בתיבות יזרח שמש וא"כ בוקר אור הכל שם היום. והכי פי' וכמו שהשמש זורח ביום שנקרא בוקר ואור כמו כן בריתו של דוד קיים. אבל לבתר דמסיק דיזרח שמש היא הנמשל א"כ אור הוא המשל כאורו של בוקר כנ"ל. ורש"י לא פי' כן. ולמסקנא נראה דפי' כאור היא כמו כחצות כעלות פי' שלעתיד כאור בוקר יהי' מיד אור גדול בזריחת שמש:
שם בגמ' למאיר בא קרא יום פי' כשמתחיל האור לבוא בעולם כי השמש מאיר אלא דכ"ז שאינה יוצאת מעובי הרקיע הזריחה מעט עד הנץ החמה שיוצאת לחוץ מעובי הרקיע. וכיון שביאת האור בעולם אף שלא נגמר הילוכה נקרא יום א"כ שקיעת החמה דהיינו חזרת השמש נקרא לילה, ולפ"ז קשה דהא קיי"ל דעד צאת הכוכבים יום הוא. ומשני קרי' רחמנא לנהורא ופקדי' כו'. ונראה הפי' ויקרא לאור יום שחיבר האור ליום. כי קריאה הוא התחברות ודביקות כמו וקרא זה אל זה לשון חיבה והתקרבות כמו כן הפי' ויקרא לאור יום שחיבר אור ליום. אבל מלשון רש"י נראה שבזה שקרא הש"י לאור לבוא לפניו ביום ממילא ממשלתו אז וכן בלילה קרא לחושך. ובקריאה זאת פקד להם לממשלתם:
בתוס' ד"ה אור לי"ד כו' וקשה לר"י כיון דצריך ביטול כו' ומקשין המפרשים למה צריכין לזה בלא"ה קשה שפיר כיון דמה"ת סגי בביטול למה הצריכו חכמים בדיקה. ואי הוי ס"ל כמ"ש הר"ן דיש לחוש שמא לא יבטל בלב שלם. א"כ מאי קשיא להו מהא דהבודק צריך שיבטל דהא י"ל דמה שיכולים לתקן מתקנים אבל לסמוך על הביטול לבד אין סומכין. וי"ל ע"ד פלפול למ"ש התוס' לקמן (ד':) דביכול מטעם הפקר ואע"ג דהפקר צריך ג' מדאורייתא א"צ. וא"כ לכאורה י"ל כיון דמדרבנן לא מהני הביטול שפיר הצריכו בדיקה. להכי הקדימו דע"כ לענין ביטול חמץ לא תיקנו דהא הבודק צריך שיבטל והעמידוהו לענין זה אדאורייתא א"כ ל"ל בדיקה. עוד י"ל דהא הר"י דחה פרש"י ופי' משום דילמא אתי למיכל מיני' ולכאורה י"ל דגם רש"י מודה לזה דהתקנה הי' משום הכי. אלא מיהא כיון דמה"ט תיקנו בדיקה ושוב אין מבטלין ממילא מוכרח גם הבדיקה כדי שלא יעבור בב"י ולכן הוסיף הר"י להקשות על רש"י דגם עתה מבטלין אחר הבדיקה וא"כ אין הבדיקה כלל שלא יעבור בב"י:
ולתרץ שיטת רש"י ז"ל י"ל ע"פ שיטת הפוסקים דלחמץ ידוע לא מהני ביטול. יש לפרש הענין ע"פ פרש"י לקמן (ד:) בהא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מדכתיב תשביתו ופירושו תבטלון ע"ש. דמשמע דאינו מטעם הפקר [וכ"נ מדברי המרדכי לקמן דלא כמ"ש הר"ן דגם לרש"י הוא משום הפקר]. וא"כ י"ל דתשביתו מצוה בפ"ע הוא ואינו עצה שלא לעבור על בל יראה ובל ימצא. שהרי התורה אמרה לא ימצא חמץ והאיך נאמר תשביתו תבטלון כיון דעדיין החמץ מצוי בביתו [ויכול לבערו. רק היכא שא"י לבערו כגון בתלמיד היושב לפני רבו ובהולך לשחוט את פסחו דלקמן סגי בביטול כמ"ש הכ"מ (פ"ב מה' חו"מ ה"ב) לדעת הרמב"ם ע"ש] לכן י"ל כיון דסד"א מה"ת לקולא לכמה פוסקים וא"כ בל יראה ליכא מה"ת כשא"י אם נמצא חמץ בבית. ומ"מ אמרה תורה כאן תשביתו תבטלון אפי' שא"י לו מחמץ. וא"כ מיושב הכל דמה"ת בביטול סגי על הספק. אבל חכמים דאמרו סד"א לחומרא שפיר הצריכו בדיקה דשמא יש חמץ ועובר בבל יראה ככל סד"א דמדרבנן אזלינן לחומרא. אכן לקמן (ו') גבי המוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו הכלי דפי' רש"י ז"ל מיהו בב"י לא עבר דביטלו בלבו מאתמול, לא משמע כן ומבואר דאע"ג דמצאו ביו"ט אינו עובר בב"י היכא דביטלו מאתמול. והגם די"ל שם הטעם משום דהמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר עליו. ומ"ש רש"י משום דביטלו מאתמול היינו משום דאי לא ביטלו חיישינן דאינו משההו כדי לבערו זה דוחק. וגם פשט לשון הגמ' בביטול בעלמא סגי לא משמע הכי. וגם להרבה פוס' סד"א מה"ת לחומרא [ולדידהו ע"כ צ"ל דביטול מהני נמי לענין ב"י. וכ"מ ברש"י לקמן (ד') ד"ה חובת הדר] לכן נ"ל קצת פי' רש"י ז"ל דכמו דחיישינן שימצא גלוסקא יפה ויהי' חס עלה לדעת רש"י ז"ל לקמן (ו':). כמו כן י"ל דאף שביטלו בלבו מ"מ יש לחוש שיהי' חס עלי' אח"כ ויהי' חזרה לביטול הראשון. ומחשבה ודיבור מוציא מידי מחשבה ודיבור ולכך הצריכו בדיקה. וממילא מועיל הביטול שלא יועיל המחשבה שהוא חס עליו להיות חזרה מביטול הראשון. כיון דביטול הראשון הי' מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שהרי בדק כל הנמצא כנ"ל. אבל בלי בדיקה י"ל כנ"ל דכשימצא ויחוס עליו יתבטל ביטול הראשון כנ"ל, שוב ראיתי שגם הרע"ב פ' כן דחיישינן שמא ימלך על ביטולו ע"ש. אכן האו"ח הביא בשם ס' ב"א שהקשה דלפ"ז היכי אמרי' דהבודק צריך שיבטל משום דחיישינן שימצא גלוסקא יפה ויחוס עלי' דא"כ גם הביטול לא מהני ע"ש. ולהנ"ל א"ש דאחר הבדיקה לא מהני מחשבתו לחזור מהביטול כנ"ל]:
בא"ד וכ"מ לקמן דבעי רבא ככר בשמי קורה כו' זימנין דנפל ואתי למיכלי' כו' ואפ"ל לשיטת רש"י דאדרבה משם משמע דעיקר הבדיקה אינו משום דאתי למיכל דא"כ הו"ל למימר בקצור זימנין דנפל אלא ודאי דעיקר הבדיקה הוא מחשש בל יראה. וע"ז פשיטא להגמ' דבספיקא דלא שכיח לא חיישינן כמו במקום שא"מ בו חמץ דא"צ בדיקה. ולכן מבעיא להו בככר ידוע דמ"מ נחייבי' להורידו [אע"ג דכיון שהוא בשמי קורה י"ל דהוי כחמץ שנפלה עליו מפולת דסגי בביטול מ"מ צריך להורידו משום חשש אכילה דחמיר טפי וגם לשון הגמ' מדאורייתא בביטול בעלמא סגי מסייע לרש"י דטעם בדיקה וביטול א' הוא. דלשיטת התוס' דהם ב' דברים לא א"ש הלשון בביטול בעלמא סגי כיון דביטול אין ענין לתקן החשש דאתי למיכל. והו"ל למימר מדאורייתא א"צ בדיקה או בביטול סגי. ולשון ביטול בעלמא משמע דמה"ת מספיק הביטול לבל יראה וחכמים החמירו לבדוק ג"כ משום בל יראה:
בא"ד ולא דמי צבו"ח וערלה וכלאים דאיסורן נוהג לעולם, ואיני מבין טעם החילוק דהא אין ניכר בפרי שהוא ערלה או כלאים וא"כ לא בדיל מן פרי זו, גם תמהני על דבריהם ז"ל מנ"ל דכל איסורי הנאה א"צ ביעור. וגם פשט המשנה סוף תמורה דחשיב כל א"ה הנקברין והנשרפין משמע דבעי קבורה מה"ט גופי' דלמא אתי למיכלינהו. וכ"מ ברמב"ם (בפ"ט מה' מ"א ה"א) שכ' בבו"ח וקוברין אותו וכן בערלה וכלאים ושורפן ע"ש. אבל בדיקה לא שייך בהני איסורים דהוי כמו במקום שאין מכניסין בו חמץ. וצ"ל בדוחק כוונת התוס' דמ"מ לפי שעה אין איסור להשהותם בבית אבל גם זה צ"ע מנ"ל. ותו דהכא שאני דיכול לעשות שלא יבוא האיסור בביתו כשיבער קודם פסח וכמו כן התם י"ל דאסור ליקח לביתו הני איסורים:
בד"ה ונאור בוקר פי' ר"ת היינו עד חצי היום כדמוכח פ' תמיד נשחט כו'. תמוה דליתא התם אלא דבין הערבים מתחיל מן אחר שש אבל בוקר נראה דלא הוי רק עד ד' שעות כזמן התמיד של שחר (למאי דקיי"ל כר"י בברכות (כ"ז.) דזמן תפלת השחר עד ד' שעות מטעם הנ"ל ע"ש]:
בד"ה הנודר מן האור. מיהו היכא דלשון ב"א אינו כלשון המקרא כו'. ואכתי אינו מובן מ"מ מה משמיענו הכתוב כיון דתלוי בלשון ב"א נחזי אנן איך לשון ב"א באורן של כוכבים. (]וכן הקשה האו"ח. אך ביבמות (ע"א) הוסיפו התוס' דהכא מיירי היכא שאין הלשון ידוע ע"ש וכן פי' התוס' בע"ז (כ"ז.) ד"ה אלמא]. ולולי דבריהם נראה לפרש דנ"מ היכא דפי' בנדרו שלא יהנה מאור שנקרא בתורה אור ואז נאסר באורן של כוכבים: