שפת אמת על ערכין· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק תשיעי
דף כט:
במשנה אינו מותר לגאול בפחות מב' שנים. ומסיק הגמ' דאיסורא נמי איכא. ויש לעיין אי לפי"ז גם למכור לכתחילה רק על שנה אחת אסור או דוקא במכירה חלוטה אסור לגואלה תוך ב' שנים. אבל למכור על שנה אחת רשאי. וכן הדעת נוטה:
שם היתה שנת שדפון וירקון כו'. כ' תוס' מגמ' דב"מ דדוקא שדפון לכל העולם דומיא דשנת שביעית. וקצת קשה דא"כ למה תני בסיפא דמתני' נרה או הובירה ליפלגי וליתני בדידה בד"א בשדפון לכל העולם. [גם הרמב"ם (פי"א מה' יובל) הביא סתם כלשון המשנה ולא חילק. וכבר הקשה עליו בלח"מ (פ"ח מה' שכירות) ע"ש מ"ש בדברי התוס' דהכא]:
שם בגמ' רב אמר מכורה ויוצאה. אפשר לומר דלרב אם מכרה ביובל על ס' שנים דכה"ג אין קרקע יוצאת ביובל כדאיתא בב"מ (ע"ט.) א"כ ה"נ ביובל הוי מכירה. והא דאמר רב ויוצאה מיירי במכירה חלוטה. ולשמואל גם כה"ג לא מהני כיון דביובל אין לו רשות למכור (ומ"ש המנ"ח (מצוה של"ט) דגם לשמואל מהני מכירה לזמן דבהא ליכא ק"ו ע"ש. אין דבריו מוכרחין. כיון דיובל מפקיע המכירה מכבר ק"ו שהיובל מעכב עכשיו לחול המכירה מחדש] וא"צ לדחוק כמ"ש רש"י דאי נימא לשמואל מעות אין חוזרין אין נ"מ בין רב ושמואל במכירת קרקע זו. ולמ"ש טובא נ"מ:
שם מיתיבי כו' א"ל רב כו'. ק"ק לרב למה לכתחילה לא ימכור ביובל עצמו. ודוחק לפרש דעצה טובה קמ"ל דמשמעות הברייתא דאסור למכור. ואפשר משום דלא תהי' ב' שנים ביד הלוקח. אך צ"ע בזה הטעם כיון דמסיק הגמ' דהכא לא נחית לאכילה משמע דלית בי' איסור זה:
דף ל.
בגמ' מכרה במאתים והכסיפה ועמדה על מנה כו'. הא ודאי אם בשעת המכירה עצמה לא הי' שוה רק מנה. ומ"מ מכרה במאתים שהי' נצרך להלוקח שדה ונתן יותר מכדי דמי' מ"מ ודאי מחשבין לפי מאתים. רק הכא בהכסיפה שאני וא"כ אין זה כלל לחשוב לעולם לפי מה ששוה בשעת הגאולה רק אם הי' המכירה לפי השיווי אז. אבל למשל אם מכרה שוה ק"נ במאתים והכסיפה ושוה ק' יש לחשוב לפי ערך היינו ק"נ. כיון דהוסיף בשעת המכירה נ' על השיווי. או עכ"פ קל"ז היינו רביע הוספה על השיווי כנ"ל:
דף ל:
בגמ' לסוף מוכר מטלטליו שנאמר בשנת היובל כו' וכי תמכרו כו' הגם שלא נזכר בכתוב שעובר על השמיטה רק משום דכ' ממכר או קנה תרתי איתנהו דהעובר מוכר מטלטליו והשומר השמיטה זוכה לקנות מטלטלין:
שם בגמ' לסוף שלוה ברבית. הגם דכתי' אל תקח מאתו כו' מ"מ הוא רוצה ללות ברבית מתוך הדחק וגם שאסור בודאי הולך ללות ברבית מעכו"ם:
שם בגמ' פרט למצוי שלא ימכור ברחוק כו'. וצ"ע אי נמצא בידו מעות הגם דכתי' כי ימוך מ"מ אפי' ביש לו מעות ומוכר מכירתו מכירה כמ"ש הרמב"ם (פי"א מה' יובל ה' ג') ולמה לא נמעט גם זה דבמעות שנמצא בידו מכבר א"י לגאול. ואפשר דאה"נ וזה אימעוט מתחילת הפרשה כי ימוך דדוקא במוכר מחמת דוחק ואח"כ השיגה ידו הרשה לו התורה לגאול אבל בהי' לו מקודם א"י לגאול וצ"ע לדינא:
דף לא.
בגמ' תני חדא אינו לוה וגואל כו'. תוס' פי' לענין בתי ע"ח וכן מפורש בקידושין וכן פסק הרמב"ם (פי"ב מה' יובל) כחכמים דאינו לוה וגואל כו'. אך כ' שם הרמב"ם דמוכר נכסיו וגואל משמע דיכול למכור ברחוק ולגאול בקרוב. וא"י מ"ט לחלק ביניהם והכ"מ לא ביאר ע"ז:
דף לא:
בגמ' רבא אמר דכ"ע צד אחד ברבית אסור כו' לפרש"י צ"ע דיחלוק רבא על ר' יוחנן ופי' התוס' תמוה ביותר דודאי בתי ע"ח גואל ואינו מנכה כלום. ולע"ד נראה לפרש דבאמת לשון הברייתא לוקח אוכל פירות אסור לא משמע כלל דיהי' רבית קציצה. ולכן נראה דרבא פי' דלכ"ע צד א' ברבית אסור מדרבנן עכ"פ. ופליגי בע"מ להחזיר דלת"ק דס"ל דצר א' ברבית הוי רבית דאורייתא ולהכי אפי' ע"מ להחזיר אסור מדרבנן. ור"י ס"ל צד א' ברבית אסור רק מדרבנן ולהכי בע"מ להחזיר מותר אפי' מדרבנן. והשתא א"ש תי' ר"י הא ר"י דצד א' מה"ת מותר והוי כעין רבית ואינו רבית מה"ת. וכיון דרחמנא התירו בבתי ע"ח לא אסרו חכמים. והא רבנן דצד א' ברבית מדאורייתא הוי רבית גמורה והתורה התירתו כנ"ל נכון:
שם בגמ' אלא לר"י מ"ט כו' מה מכר ראשון לשני כו' יש לעיין היכא דהוחלט בית בע"ח ללוקח ואח"כ מכרו לאחר. אם גם בו נוהג דין מוכר בית בע"ח לכ"ע. א"כ מ"ט דר"י הלא כל המוכר בית מוכר כל זכותו אעפ"כ אמרה תורה דיב"ח יכול לגאול. לכן נראה יותר דס"ל לר"י דדוקא בבית אחוזתו שייך דין בתי ע"ח. אבל לא בקנהו מאחר אע"ג דהוחלט אצלו אין בו דין זה. וא"כ צ"ע אליבא דר"א אי חולק ע"ז וס"ל דל"ד בית אחוזתו. א"כ אדמיפלגי במכר ראשון לשני תוך י"ב ליפלגי במוכר אחר שנחלט בידו. ולכן נראה דגם ר"א מודה בזה דאין דין בית ע"ח רק, בבית אחוזתו ומ"מ הכא דהוחלט אחר מכירתו ס"ל לר"א דלא מכר כל זכותו. רק דכיון דעומד הוא שיגאלנו הבעלים תוך יב"ח ומסתמא מכרו רק ע"ז הזמן וכשהחליטו הבעלים זוכה הוא בהחלטת הבית. אך ק"ק לפ"ז לא יצטרך כלל לשלם להלוקח שני. אך לק"מ דהא אם הבעלים פודים מקבל הלוקח שני המעות. והשתא שלא פדאוהו יכול הוא לפדותו בזה המעות:
שם בגמ' ולחלטי' הקדש כו'. לכאורה אין מובן קושיא זו כיון דכל הקדש יש לו פדיון מה נ"מ דמהי' נחלט להקדש מ"מ גואל לעולם דהא גאולה זו בודאי בשוי' הוא. וי"ל דהנה במכר בית במנה ואח"כ נתיקר מ"מ גואל במנה כמו בשעת מכירה. וא"כ נראה דה"ה מתנה לדידן דגואל כל י"ב חודש בודאי הוא בשוי' שהי' בשעת המתנה לא כפי היוקר דאח"כ. וא"כ הכא בהקדש דגואל לעולם ג"כ הוא לפי השוי' דשעת הקדשו. וע"ז מקשה דלחלטי' הקדש וכשיבוא לגאול אחר יב"ח יהי' כפי שוי' דהשתא. ומלשון הרמב"ם (פי"ב משמיטה ויובל) למדתי עוד תי'. דאי הי' נחלט להקדש נהי דמן ההקדש הי' גואל ג"כ מ"מ היכא דגאלו אחר מן ההקדש הי' זמן פדיון הבעלים רק יב"ח משהקדישה. אבל עתה דאין נחלט להקדש וגאלו אחר חושבין יב"ח מזמן פדיון האחר. וע"ז מקשה ולחלטי' הקדש וגם אם יגאלנו אחר מן ההקדש אחר יב"ח שוב לא יוכלו בעלים הראשונים לגאול מן האחר כנ"ל נכון:
ויש לעיין בקונה בית בע"ח והקדישו קודם יב"ח וכשבא יב"ח לא גאלו הבעלים מה דין בית זה. אי נימא כיון דלא שייך לקונה אותו שהרי כשבא הזמן הוא ביד הקדש והקדש אינו נחלט. א"כ ביד בעלים ראשונים לגאול לעולם. או נימא דנהי דלהקדש בעצמו אינו נחלט מ"מ הכא כיון דלמקדיש הי' נחלט א"כ מה מכר ראשון לשני כל זכותו וזכה ההקדש כל זכותו ושפיר נחלט להקדש וצ"ע:
שם בגמ' לא יצא ביובל למה לי. קצת קשה דלעיל (כ"ט.) למדו מזה דאין בתי ע"ח נוהג בזמן שאין יובל נוהג:
דף לב.
בגמ' אשר לו חומה אע"פ שאין לו עכשיו כו' היינו אפי' בשעה שמוכר אין לו חומה רק הי' לו כבר. וק"ק מנ"ל למידרש הכי דילמא הפי' אע"פ שאין לו עכשיו כשמגיע השנה דע"ז כתי' וקם הבית א' לו חומה והי' לו קודם לכן היינו בשעת מכירה. אבל אם גם בשעת מכירה אין לו חומה מנ"ל. וצ"ל דהא מילתא דפשיטא הוא דהא כתי' ימכור בית כו' חומה והי' לו חומה בשעת מכירה א"צ לרבות דאפי' אין לו בשעת פדיון. א"כ קרא דלוא חומה מרבה אפי' אי גם בשעת מכירה לא הי' חומה רק מכבר הי' לו חומה כנ"ל:
תוס' ד"ה מדאיצטריך כו' וא"ת הא דתנן כו'. צ"ע בקושיא זו דהא בפשיטות מיושב דלעולם לא מיירי בע"כ וגם אינו מוחל לה רק רוצה שתקיים התנאי. ואם חזרת דמים הוי חזרה מהני שהרי מקבל מידה הדמים. אבל אם לא הוי חזרה לא נתקיים התנאי והוא אינו מוחל התנאי. מקבל הדמים ורוצה גוף האיצטלא ביותר. וזה פשוט. [וכן תי' הרשב"א בגיטין (ע"ד:) ע"ש]:
דף לב:
בגמ' מצאו אלו וקדשים אבל ראשונים בטלו כו' לכאורה נראה דמצאו אלו שהי' חומתן עדיין קיימת ומ"מ צריכי קדושה כיון דקדושה ראשונה בטלה. אבל ראשונים פירוש שנפלו חומתן לא מהני תו קדושת עזרא דצריך להיות מוקף חומה מימות יהושע דוקא. (וקצת משמע כן מדברי הראב"ד בתו"כ פ' בהר. גם (בפי"ב מה' שמיטה). אכן ברמב"ם שם מבואר דעזרא קידש המוקפין באותו העת]. ולהכי נמי אמרינן לקמן דבביאה שני' קדשו בתי ע"ח משום דלא קידשו לע"ל צריכי לאקדושינהו. אבל אי קדשו לע"ל לא שייך שיקדש עזרא ערי חומה שנעשה להם חומה אחר יהושע דלזה לא מהני קידוש עזרא כלל:
שם חד מינייהו ר"א בר"י אמרה כדתניא אע"פ שאין לו עכשיו כו'. קשה לי מנ"ל דס"ל דקידשה לעתיד לבוא. בלא"ה נמי א"ש הדרש על קודם החורבן דעדיין הקדושה קיימת ואפי' החומה נפלה מ"מ אפי' אין לו עכשיו והיתה לו קודם לכן הוי בתי ע"ח אבל לעולם אחר החורבן לא מיירי ר"א בר"י וצ"ע בריטב"א במגילה (י':) פי' דדייק מלשון שאין לו עכשיו ולא קאמר שאין לו באותה שעה. ע"ש ובכ"מ (פי"ב מה' שמיטה) מ"ש לדעת הרמב"ם דפסק ל"ק לע"ל ופסק כר"א בר"י].
דף לג.
במשנה נגאלין מיד וכל יב"ח כבתים. הא דהוסיף כל יב"ח היינו דכל יב"ח נגאלין בלי גרעון דצריך להחזיר כל המעות כדין בית בבתי ע"ח. אבל אח"כ עד היובל גואל בגרעון כסף. אבל הא מספקא לי אי נגאל בשנה שני' דאפשר בשנה שני' אין לו גאולה ממנ"פ **בפסקי תוס' כ' גואל מיד ואחר שנה, וכ"כ להדיא הר"ש בתו"כ פ' בהר (פרשה ד' פ"ן). ובחינוך, (מצוה ש"מ) כ' דגואל אפי' אחר שנה כדין שדות ע"ש. ואינו מובן דהרי שדות אינם נגאלין אלא אחר שתי שנים ואולי ט"ס הוא וצ"ב אחר שתים וצ"ע:** אי כבית בע"ח דנית לי' הא איחלט ל'. ואי כשדה אחוזה הא אין גואלין פחות משתי שנים. והא דשנה ראשונה נגאלת משום צד בית ע"ח. אבל בשנה שני' לא דכה"ג בעי קרא אח"כ בסמוך לענין הקדש שגאלו אחר. או במוכר בית ובא יובל בשנה שני' ומרבינן לה מקרא דביובל יצא אבל הכא דליכא קרא אפשר דאינו נגאל וצ"ע והנה לקמן בגמ' פליגי דר"ה קדריש מקרא דביובל יצא לענין גואל מן ההקדש ובא יובל ור"פ לדברי ר' אושעיא דריש לענין מכר ופגע היובל בשנה שני' והרמב"ם פוסק כר"ה וכ' הלח"מ (בפ"ה מערכין) דלר"ה דאין לנו קרא בפגע היובל ביד הלוקח נראה דצריך השלמה. וכ' דהרמב"ם (פי"ב משמיטה) דסתם וכ' כדין השדות ממילא משמע דצריך השלמה בכל שדה אחוזה ע"ש. והשתא לדבריו גם הכא כ' הרמב"ם דאחר יב"ח יגאל כדין השדות ג"כ פירושו מן שתי שנים והלאה כדין שדה אחוזה ועדיין צ"ע. וגם דין הלח"מ לא ברירא לי די"ל דר"ה לא פליג אדר"פ בזה. (וכן כ' הר"ש בתו"כ שם דר"ה מודה לר"א] דביובל יצא כולל הכל בין בגאלו א' מן ההקדש ובא יובל ובין מכר ובא יובל בשנה שני' הכל ביובל יצא:
ברש"י ד"ה לכהנים בשנה ראשונה לא אצטריך וביובל יצא דכי מדמית לי' לבתי ע"ח אכתי לא איחלט לי' ונפיק ביובל דהא יש לו כח יפה שבשדות. איני מבין דבריו ז"ל דבתי ע"ח תוך יב"ח אינו יוצא אפי' ביובל רק בתשלומי המעות והכא נפיק ביובל בחנם. וגם מה שהוסיף רש"י כח יפה שבשדות איני מבין דבשדות ביובל לכהנים נפקי וצ"ע:
בד"ה וגואלו לעולם ואפי' גאלה אחר גואלה מידו כו'. א"י מנ"ל לרש"י זה די"ל כמו בכל הקדש דביד בעלים לגאול ומ"מ אם גאלו אחרים הוי שלהם. ה"ה הכא רק דביובל גזה"כ הוא דחוזר לבעלים מן הגואל אבל קודם יובל מנ"ל וכן משמעות הרמב"ם פ"ה מערכין ע"ש. מיהו נראה דאליבא דר' אושעיא מודה רש"י דאינו גואלו מיד הגואל דכללא כייל ונתן הכסף וקם לו:
דף לג:
בגמ' מה ת"ל אשר אין להם חומה אע"פ שיש להם כו'. ק"ק דהדרש היפוך המקרא. ואפשר דהוי כמו מיעוט אחר מיעוט לרבות דבתי משמע בלי חומה וחזר וכתב אין להם חומה לרבות. אבל בתו"כ הגי' להיפוך מה ת"ל בתי החצרים אע"פ שיש להם חומה ע"ש. וזה נכון יותר דתרי מילי קאמר קרא בתי חצרים או אשר אין להם חומה. וכעין זה כ' בק"א שם בתו"כ]:
שם בגמ' אלא לוי מנלן דכתי' ואשר יגאל מן הלוים. פי' דוקא שהמוכר הוא מן הלוים ולשון רש"י בכאן תמוה דפי' מקצת הלוים וא"י כוונתו ואולי ט"ס הוא וקאי אבתר הכי דממעט ממזר:
והנה צ"ע לחכמים מ"ט הלא כ' מן הלוים. ומצאתי בראב"ד בתו"כ שכ' דחכמים דרשו מן הלוים אפי' מקצת לוי. וישראל שירש מאבי אמו לוי הוי קצת מן הלוים ע"ש. ומלבד שזה דוחק שיהי' נקרא קצת מן הלוים ע"י האם. רק דיש ג"כ נ"מ לדינא דלפ"ז אם ישראל ממש יקנה מן ערי הלוים כגון בית בבתי ע"ח מערי לוים ואח"כ ימכרנו או אפי' שיקנה שדה אחוזה מערי לוים והמוכר לא יגאלנו. והוא ימכרנו לאחר לא יהי' דין ערי לוים בזה הלוקח השני. וסתם כללא דחכמים לא משמע הכי. וכן הרמב"ם סתם וכ' דהכל תלוי במקום ולא בהמוכר מי הוא וצ"ע [אכן קצת ל"מ כן מהא דאי' בתו"כ להגיד מה גרם ופי' הר"ש לכך הרבה כו' ורוצה שתתקיים אחוזתם ע"ש]:
שם בגמ' דכ"ע כו' מנה"מ אר"א דאמר קרא כו' לא ימכר כו'. וצ"ע לחכמים דאפי' בערי ישראל מ"ט. והי' נראה לומר דהאי דרשא רק לר"א דס"ל דערי לוים דוקא צריך קרא. אבל לחכמים הכל מטעם כבוד וישוב א"י כדפרש"י במשנה דזה נוי לעיר. אבל הרמב"ם כ' (בפי"ג משמיטה ויובל) ג"כ זה הדרש וסיים ע"ז וה"ה כל ערי ישראל. ואין לזה טעם דקרא בלוים כתיב. ואולי כוונתו דחכמים עשו כל א"י כדין ערי לוים. וצ"ע:
ובעיקר הדין ג"כ יש לעיין דבערי לוים נראה דא"י לשנות כלל דאותן אלף אמה מגרש צריכין להיות לעולם כך וכמו כן שדה. אבל בערי ישראל אפשר דכשרוצין להרחיב העיר ולתת לה מגרש כבראשונה ולהרחיב כמו כן השדות אפשר דמותר דהא תנן מוסיפין על העיר והעזרות וצ"ע בזה:
שם בגמ' והתניא ערים הללו אין עושין כו'. וס"ל לגמ' דכיון דאין עושין כרכין גם כל מוקף חומה בכלל. מיהו צ"ע מנ"ל דגם כל ערי לוים אין עושין כרכין אפשר דוקא ערי מקלט אבל ערי לוים נהי דגם הם קולטין מ"מ מנ"ל דאסורין להיות מוקף ואולי כוונת הגמ' משום דכתי' ועליהם תתנו מ"ב עיר משמע דמ"ב עירות הם כמו השש ערי מקלט. [ועי' ברמב"ם (פ"ח מה' רוצח) ובמל"מ מ"ש בזה]:
שם בגמ' אר"כ כאן שהוקף ולבסוף ישב כו'. לכאורה תמוה דכיון דאסור לעשותן מוקף בודאי גם לעשות היקף אח"כ אסור וגם במל"מ שם בה' רוצח הניח בקושיא. אבל נראה דכונת ר' כהנא הי' ג"כ כדמסיק הגמ' אח"כ דאע"ג דלמסתרינהו קיימו מ"מ אי מכרו קודם שסתרו כו'. וקושי' הגמ' הן למסתרינהו קיימי קאי גם אתי' דר' כהנא ומיירי שלוי א' הקיף חומה באיסור:
דף לד.
בגמ' א"ר אשי איצטריך כו' ולפ"ז לא שייך האי דינא כלל עכשיו רק בשעת שנתישבו הלוים. ויש לתמוה על הרמב"ם שהביא הדין בפשיטות דאם מכרו בבתי ע"ח שלהם כו' הלא אין להם ערי חומה. מיהו לתי' קמא דתוס' ד"ה הן דסוגיא זו אזלא למ"ד דהי' לו חומה לא מהני א"כ לדידן דקי"ל דגם אם הי' לו חומה אע"פ שאין לו עכשיו דינו כע"ח שפיר שייך גם אחר שסתרו האי דינא. מיהו תי' התוס' דוחק דמה מקשה הש"ס ותי' בדוחק כיון דברייתא זו מצי אתיא כמ"ד דהי' לו חומה הוי מוקף דהכי קיי"ל. והא ליכא פסוק מיותר על בתי ע"ח רק גאולת עולם תהי' וקאי אשדות. רק ברייתא זו דהביא גם לענין בתי ע"ח ומצי אתיא כר"א דהי' לו חומה סגי וצ"ע:
שם בגמ' מי דמי קדשיו כו' ברשותו. ק"ק למה דחה הגמ' דברי רמי ב"ח הא שפיר י"ל דבזה קאמר הברייתא בשל אחרים אני זוכה. פי' כמו דמצינו בקדשים דכיון דיש לכל כהן חלק. לכן אי מקריב בעצמו הכל שלו. ה"ה בחרמים כיון דבאחרים יש לו חלק כשבעצמו החרים הכל שלו. מיהו י"ל דע"כ ל"ד דהתם אפי' אם אין המשמר שלו מ"מ קרבנו שלו א"כ טעם אחר יש:
סליק מסכת ערכין בס"ד.
סוף הספר