שפת אמת על ערכין· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שמיני
דף כז.
במשנה המקדיש שדהו בזמן שאין היובל נוהג כו'. כ' בתוס' אבל בזמן שהיובל נוהג אין ריוח להקדש דנפדה לפי זרעו כו' חמשים כסף כו'. מיהו נראה ודאי דאם אחרים פודין אותו כגון שאין הבעלים יכולין לפדותו או שאין רוצין לשיטת הרמב"ם (פ"ה מה' ערכין) דבזמן היובל אין כופין. ואם אחרים פודין בודאי מי שנותן יותר נותנין לו אם מעלין אותו יותר מחמשים. וגדולה מזו נלע"ד דאפי' בפחות משיעור זה מוכרין אותו כשאין נמצא מי שיתן חמשים דשיעור זה נתנה תורה לבעלים דהוא גואל בחמשים ואפי' אחרים נותנין הרבה. ואפשר נמי דהוא אינו יכול לגאול בפחות. אבל לאחרים יוכל הגזבר למכור אף בפחות כן דעתי נוטה. והא דתנן לעיל דיש רטושין ורטושי רטושין אין לתמוה דאטו לא הי' מי שיפדה באיסר או בפרוטה. י"ל דמשכחת בהקדישה מפני רעתה. או דידע הגיזבר דאם ימתין ימצא גואל ביותר. אבל באין נמצא קונים רשאי למכור בפחות כנ"ל. [עמ"ש לעיל ד' י"ד בזה]:
שם בגמ' בפודין בדבר שאין בחומשו שו"פ קמיפלגי. צ"ע למ"ד דאין פודין רק שיהי' בחומשו שו"פ. אי דוקא בבעלים אבל אחר פודה בכל גווני. או אפי' אחרים א"י לפדותו. ולזה הדעת נוטה:
בתוס' ד"ה מאי אומרין כופין וא"ת מ"ש הכא דצריך כפי' כו'. הנה היכא דליכא מי שיפדנה י"ל הטעם דכיון דהקדישו לבדק הבית צריך לראות שיהא ממנה איזה צורך לב"ה וכיון דאין מי לקנותה לא קיים נדרו. הגם דאפשר בל יחל לא עבר אחר שמסרו אל הגיזבר מ"מ צריך לקיים נדרו לצאת ממנה דבר לבדק הבית ולהכי כופין לפדותה. אך כשנמצא גואלים דמ"מ כופין אותו להקדים ולומר בכמה רוצה לפדות ע"ז צריך טעם. וע"ז גם תי' התוס' אינו מספיק וצ"ע:
שם במשנה הבעלים אומרים בכ' וכל אדם אומרים בכ' הבעלים קודמים כו'. ובאחרים לא נתבאר הדין כה"ג דאם אחד אמר בעשרים ובאו אחרים ואמרו ג"כ בעשרים דאפשר הראשון קודם א"כ לשון המשנה לאו דוקא' דבעלים אמרו מקודם רק שמיד הי' גם אחרים דאמרו בכ'. ולהכי מטעמא דחומש בעלים קודמין אבל אם הי' בזה אח"ז בלא"ה הראשון קודם. ואפשר אין הדין כן ולא שייך בזה קדימה ולמי שירצה הגזבר ימכור או יפילו גורל. ודעתי נוטה יותר דהראשון קודם:
שם הבעלים נותנין כו'. הטעם נראה כיון דאין יכולים להחליטו לאחר משום הפסד דהקדש וצריכין הבעלים לקבלו ממילא אם לא יוסיף מה שהוסיפו אחרים הוי כמו גזל כיון דבאמת שוה יותר. ומעות החומש אינו מן הפדיון. ויש לעיין בדין החומש אם הבעלים יודעין באמת ששוה יותר רק משום שיודעין שמוסיפים חומש ע"כ ירצו למעט בהשומא כשאין קונין אחרים אי רשאים לעשות כן. דאפשר המצוה ליתן החומש מלבד מה שהקרקע שוה אליו באמת. ולזה הדעת נוטה:
דף כח.
במשנה שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו. קצת קשה דהא שדה מקנתו שלו הוא עד היובל ולמ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי למה לא יוכל להחרים עד היובל. ועיקר הטעם מפורש לעיל דגמר מקרא מה בהמה שיש לו רשות למוכרה לעולם כו'. אבל טעם המשנה צ"ע:
דף כח.
בגמ' וגמר לכהן לכהן מגזל הגר כו'. צ"ל דנתקבל הגז"ש מגזל הגר דאל"כ בשתי הלחם נמי כתי' לכהן ושם כל המשמרות שוין. וצ"ע כיון דילפינן מגזל הגר אי נימא ג"כ דאין רשאין לחלוק שדה תחת שדה. דבגזל הגר הכי הוא דדומה לאשם ומנחות דאין חולקין מנחה נגד מנחה. כדאי' בב"ק ק"י:] רק יהי' לכל כהן קצת חלק באותו השדה. וקצת לא משמע כן מהא דאמרינן בכהן שהקדיש שדה חרמו משמע דשייך שדה לכהן אחד:
שם בגמ' כמ"ד לא מקשינן. לפ"ז ר"ח בר אבין פוסק כר"ש דלא מקשינן וצ"ע על הרמב"ם (פ"ו מה"ע) דפוסק כר"י משום דר"י ור"ש הלכה כר"י כמ"ש הכ"מ שם]. כיון דאמורא פוסק כר"ש ובכה"ג ליתא להאי כללא כדאי' בעירובין (מ"ו:) ודלמא היכא דאיתמר איתמר כו' ע"ש]:
במשנה שור זה עולה כו'. נראה דלהכי נקט עולה ובכור אבל שלמים דממון בעלים ויכול הוא למוכרו ג"כ לריה"ג כדאי' בפסחים (צ') ע"ש] הוי שלו ממש ונותן דמי כולו ובפרט שהבשר נאכל לבעלים לכן נותן דמי כולו. [והא דאי' בבכורות (נ"ג:) דאפי' לריה"ג א"י לשנות קדשים קלים לקדושה אחרת. היינו להקריבו לשם קרבן אחר. אבל להתחייב ליתן דמיו להקדש י"ל דלא גרע ממכירה ומה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים. ועי' במל"מ (כ"ו מה' ערכין ה' י"ב) שנסתפק בזה]:
דף כט.
בגמ' אין ע"ע נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר ע"ש היובל יעבוד עמך. קצת קשה דבאינך כמו שדה אחוזה ובתי ערי חומה הפי' דדינים שחידשה תורה בהם אין נוהגין בזמן שאין היובל נוהג אבל מ"מ יכול למכור שדה אחוזה ובית ובע"ע אין נוהג כלל **בנמוק"י יבמות (מ"ו.) מבואר דהא דאין ע"ע נוהג כו' ההיא לענין לצאת בשש ובסימנים ולהתירו בשפחה אבל קנוי הוא לשעבודו להצריכו גט וכ"כ הריטב"א שם ובקידושין (ע"ב.) אכן זקני הגה"ח מהרי"ד ז"ל תמה ע"ד מהא דפרכינן בגיטין (ס"ה.) אמה העברי' בזה"ז מי איכא והא אין ע"ע נוהג כו'. וכן יש לתמוה עליהם ממה דפרכינן בב"מ (י"ב:) האי שפחה היכי דמי אי דאייתי שתי שערות מאי בעיא גבי' ולדבריה' משכחת בזמן שאין היובל נוהג דלא נפקא בסימנים. אלא ע"כ דבזמן שאין היובל נוהג א"י למכור עצמו כלל בע"ע כנ"ל ודברי הריטבא והנמו"י צע"ג. ובל"ז דבריה' תמוהים כיון דא"נ הדינים המפורשים בכתוב פשוט דגם ועוד אין נוהג. ושוב ממילא א"י אבי' למוכר' כדאי' בקידושין (י"ב.) כל היכא דל"מ מיעד לא הוי זביני' זבינא:** וא"י למכור עצמו בע"ע. וצ"ל הטעם דמכירת עצמו לע"ע להיות גופו קנוי הוא ג"כ חידוש שחידשה התורה דהא אסור למכור עצמו בע"ע. ולכן כשאין היובל נוהג בטל זה החידוש וממילא א"י למכור עצמו כלל:
שם בגמ' אין גר תושב נוהג כו'. פרש"י דאין מצוה להחיותו וצ"ע הטעם. ויותר הי' נראה לפרש דגר תושב נמי צריך להתחזק בקבלת ז' מצות שיקבל ע"פ ב"ד. כדאי' בע"ז (ס"ד:) ע"ש] ובאין היובל נוהג אין ב"ד מגיירין אותו להיות עליו דין גר תושב. וכ"מ מלשון הרמב"ם (פ"י מה' ע"ז) שכ' אין מקבלין גר תושב ע"ש:
שם לא קשיא הא במקרקע הא במטלטלין וקשה לר"י לעיל דמקיש מטלטלין לקרקע גם מטלטלין לא ינהגו אלא בזהמ"ק. ומיהו עולא אפשר דס"ל כר"ש. אבל הרמב"ם דפוסק כר"י דמקיש ופי' דמטלטלין יכולין להחרים גם בזה"ז צ"ע הטעם:
שם ורבנן אל תקדיש מיבעי לי' ללאו כו'. לכאורה קשה מנ"ל להגמ' דרבנן לא ס"ל הך דר' ישמעאל הלא י"ל דבבכור דכ' אל, יקדיש הו"א דשאני משאר קדשים ואפי' הקדש עילוי לא יקדיש להכי קאמר תקדיש. ואי דא"כ ל"ל קרא דחרם ק"ק לה' י"ל דמרבי אפי' ק"ק. ונראה דבאמת האי לאו דאל תקדיש הוא בכל הקדשים אע"ג דנכתב בבכור מ"מ ה"ה בכל הקדשים. וכ"כ הרמב"ם. וא"כ כיון דגלי קרא בכל הקדשים דמ"מ הקדש עילוי איכא ה"ה נמי בבכור. וא"כ תקדיש ל"ל לרבנן כנ"ל: