שפת אמת על ערכין· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק ששי · דף כג.
וכה"ג אין נזקקין לקבל עדותן כנ"ל:
בגמ' במאי קמיפלגי כו' ואלא הא דאר"ה כו'. קשה הלשון דמשמע דלהאי טעמא דקמפלגי בהא מקשה אדר"ה והלא בודאי עכ"פ ר"א ס"ל דאדם עושה קנוניא. דרק בדר"י איכא למימר כמה טעמים אבל ר"א ודאי ס"ל דעושה קנוניא. וגם לקמן לפי גי' הישנה דכ"ע ל"פ דאין אדם עושה קנוניא רק בס' ברכת הזבח מגי' דאדם עושה כו'. אבל פשט הגמ' נראה כג' ראשונה דהא בא לתרץ דברי ר"ה בתי' אחר ממעיקרא. ע"כ נלע"ד לפרש דבאמת קשה מה מדמי הגמ' הך דר"ה לדהכא דהתם הוי ממש גזילה מן ההקדש ואין אדם עושה קנוניא בשקר וגזילה על ההקדש. אבל הכא נראה דאי מגרש לה אפי' דעתו להחזירה מ"מ מדינא יש לאשה לגבות מן ההקדש דסוף סוף מגורשת ומותרת לכל העולם וביד כ"א למאן לחזור ולהתקדש ונהי דעשו ביניהם הבטחה שיחזור לקדשה מ"מ מדינא תגבה. וכן משמע נמי במה דיהיב אביי עצה לברי' דמשה בר עצרי לגרשה. ואדרבא קשה לס"ד דבזה אין אדם עושה קנוניא כיון דדינא הוא. ע"כ נ"ל דבס"ד דאמר דפליגי אי אדם עושה קנוניא הוי ס"ל דמן הדין הוי גזילה מן ההקדש כל שיש ערמה בהגירושין וחשוב קנוניא על הקדש ולהכי מקשה לפ"ז ואלא דר"ה כו' כתנאי אמרה ומסיק הגמ' דלכ"ע אין אדם עושה קנוניא. והכא לאו קנוניא הוא דמדינא מפיק מן ההקדש ופליגי ביש שאלה:
שם בגמ' אלא הכא בשאלה דהקדש קמיפלגי כו'. הרמב"ם (פ"ז מה"ע) הביא בהך דינא כר"א. ותמוה דהא אנן פסקינן דיש שאלה להקדש [כמ"ש עליו הר"ן פ' אלמנה נזונית]. והי' אפשר לומר דהיכי דמסרו לגיזבר תו לית לי' שאלה כמו תרומה כשבאה ליד כהן א"כ ברייתא מיירי בשלא מסרו עדיין לגיזבר והרמב"ם אפשר מיירי שכבר בא ליד גיזבר. מיהו לשון הרמב"ם שם שכ' ואין אומרים דהי' בידו לשאול על הקדשו משמע דמיירי היכי דבידו לשאול על הקדשו ואעפ"כ מדירין אותו. ואין מובן הטעם. ולכאורה הי' נ"ל ע"ד פלפול דיש להקשות מה מדמה הש"ס שאלה להקדש טעות הלא שאלה בכח של חכם הוא ואפי' אינו טעות גמור רק חרטה מהני כח החכם מגזיה"כ. וא"כ נהי דהקדש טעות הוי הקדש לב"ש היינו דלא בטל מעצמו אבל כחו של חכם אפשר דמהני. והא דאיתא בנדרים (ע"ח.) ובב"ב (ק"כ:) דלב"ש דהקדש טעות הוי הקדש אין שאלה בהקדש. הוא למ"ד אין פותחין בחרטה והיתר חכם בפתח הוא. א"כ טעם ההיתר משום טעות שפיר תליא זה בזה. אבל למאי דקי"ל פותחין בחרטה בלא פתח. שפיר י"ל כנ"ל]. וא"כ אפשר לפרש בגמ' איפכא. דהא י"ל נהי דבידו לשאול על הקדשו שמא אינו רוצה לבטל כל ההקדש רק כדי כתובתה וכשישאל יהי' בטל כל הנדר והגם דישאל רק על כדי כתובתה הרי נדר שבטל מקצתו בטל כולו מיהו זה תליא בהקדש טעות אי שמי' הקדש א"כ הנשאר לא יתבטל דבטל מקצתו בטל כולו הוא רק מכח דהוי נדר בטעות. דלא נדר מעיקרא אלא ע"ד שיתקיים כולו]. וא"כ א"ש דר"א ס"ל דהקדש טעות לא הוי הקדש א"כ אין בידו לשאול דיהי' בטל כל ההקדש ואינו רוצה בכך. ור"י ס"ל הקדש טעות הוי הקדש וא"כ בידו לשאול רק בכדי כתובתה. והרמב"ם פ' כר"א שפיר הואיל וס"ל דהקדש טעות לא הוי הקדש. אך דוחק להעמיד ר"י כב"ש ובעלמא אמרינן דר"א מתלמידי ב"ש הוי כמ"ש רש"י ותוס' בשבת (ק"ל:) בשם הירושלמי ועי' בירושלמי נזיר (פ"ה ה"א) מפרש מתני' דהכא דר"א אתיא כב"ש ור"י כב"ה]:
שם בגמ' כל דמגרש בבי דינא מגרש. מכאן יש לתמוה על הרמב"ם (פי"ז מה"א) שכ' דכשבאת לגבות הכתובה מדירין אותו וא"כ בשעה שתבוא לגבות כתובתה ידירנה וכן הקשה בשו"ת רמ"א (סי' ל"ג) ועי' בפרישה אהע"ז (סי' ק"ב) ובתוס' רעק"א בב"ב פ' גט פשוט] וצ"ל בדוחק דהך משה בר עצרי לאו דינא גמיר רק אם הי' הגט בב"ד הי' ב"ד מדירין. אבל כשיבוא לביתו לגבות לא ידע לטעון כן ובשטמ"ק הנדפס מחדש תי' דבאמת אי כבר יגרשנה הי' משה בר עצרי בעצמו מתרצה יותר שיחזירנה לאשה אף שיפסיד המעות. רק כל כוחו וסמיכתו הי' שבודאי לא יגרשנה אבל אחר הגירושין יתרצה בעצמו ע"ש:
בתוס' ד"ה אלא כו' מיהו תימא כו'. ואפשר ליישב דנהי דאדם עושה לפעמים קנוניא על ההקדש אבל לא שכיח רק איזה חצוף ביותר ולהכי לא עבדי תקנתא משום מילתא דל"ש לר' יהושע. אבל להיות בריא נאמן בשביל הכי שפיר י"ל דלפעמים אדם עושה קנוניא ואינו נאמן כנ"ל. ותי' התוס' אין מובן כלל דמה בכך דהוא רק לאיפטורי משבועה. מ"מ אם באמת הי' שאינו חייב לו לא הי' עושה קנוניא ושפיר א"צ תו שבועה:
בד"ה מר סבר הקשו דצריך לפרט הנדר ותירוצם דחוק. ולע"ד הי' נראה דאה"נ אי כבר גירש ובא להתיר נדרו ולהחזירה אפי' ב"ד יודעין הכל מתירין לו כשרוצה להחזיר את אשתו. כיון דכבר כתבתי דמן הדין שפיר גובית מן ההקדש וליכא שום איסור וגם יצא מיד הקדש ע"י פדיון. רק משום הרווחה דהקדש תיקנו להדירו כדי שמטעם זה לא יגרשנה באמת. אבל לא הי' כוונת התקנה להוציאה מתחת בעלה. ולהכי כיון דכבר הדירה ורוצה להחזירה שפיר מתירין לו. רק אם הי' עצה להדירו ברבים שאין לו התרה היו עושין כן כדי שלא ידירנה ולא יגרשנה אבל אי ברבים יש לו התרה אין עצה דודאי יגרשנה ולמנוע שלא להתיר לו לא ראו חכמים כמ"ש. כנ"ל נכון: