שפת אמת על ערכין· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק ששי
בתוס' ד"ה כך היא יפה כו' ואם המלוה רוצה לעכב בכך ששמו ב"ד א"צ להכריז. תמהני ע"ז דלכאורה איפכא נראה דכל ההכרזה לטובת הלוה היא דשמא שוה יותר אבל המלוה ע"כ ע"כ צריך לקבלה בזה הסכום אפי' לא ימצא מי שיתן זה הסכום מ"מ צריך הוא לקבלה בזו השומא. והי' נ"ל להגי' בתוס' ואם הלוה רוצה לעכב פי' שגם הוא רוצה שיקבלנו המלוה בזה הסכום א"צ להכריז דעיקר הכרזה לטובת הלוה דשמא שוה יותר. וכן מוכח ג"כ בגמ' דקאמר בעכו"ם מי ציית משמע דהכרזה לטובת היתומים כנ"ל. אך קשה להגי' מסברא. ושוב מצאתי בב"י חו"מ (סי' ק"ג) שמביא דברי התוס' ושכן משמע בירושלמי דכתובות ע"ש שמסיק דלא ס"ל הכי דש"ס דידן חולק ע"ז ע"ש:
דף כב.
בגמ' בא להכריז רצופים כו'. לכאורה הי' נראה דממילא ה"ה גבי הקדש דס' יום ג"כ ברצופים ובב' וה' צריכין יותר לפי ערך. אך הרמב"ם (בפ"ד מה' ערכין הל' כ"ז) בהקדש הביא סתם ס' יום. ואפשר סמך עצמו על מ"ש גבי יתומים ב' השומות אכן הכ"מ (פ"ג מה' ערכין הי"ט) לא כתב כן. וכן משמע בירושלמי כתובות (פי"א ה"ו) ע"ש]:
שם בגמ' אר"י אר"א אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ ריבית אוכלת כו'. ויש לעיין בהרוחה בהיתר דרך עיסקא אי נזקקין **כוונתו בעסקא שקיבל עליו ליתן ריוח קצוב כ"ז שלא יוכל לברר בעדים שלא הרויח כתיקון מהר"ם ז"ל. דבכה"ג טובת יתומים הוא להיות נזקקין להם. ואע"ג דהוי ספק הפסד שמא לא ירויחו. לר"י גם בכה"ג נזקקין כמו במזוני דחישינן זימנין דלא ספקה. וי"ל דגם ר"א לא פליג אלא במזוני דלא שכיח דלא ספקה. אבל בעסקא דמי יימר שיהי' ריווח מודה. וצ"ל ג"כ דמיירי שקיבל העסקא בפירוש גם על בניו אחריו. דבלא"ה כיון שמת בטל העסקא ועי' בשו"ת שבו"י (ח"א סי' קס"א). ואפי' למ"ש בזכור לאברהם (חו"מ ח"ג) דגובה ריוח ממה שהרויחו לאחר מיתה. היינו בסתם. אבל ביד היתומים לבטל העסקא בפירוש אם לא התנה המלוה גם על בניו אחריו. ויכולים היתומים קטנים לחזור מהעסקא ויהי' המלו' מוכרח להמתין עד שיגדלו וז"ב:** דלכאורה כיון דלטובת היתומים היא כמו ריבית הוי ונזקקין. וא"כ לכאורה קשה מאי פריך הש"ס מהני דוכתי דנזקקין וממתני' דהכרזה והלא י"ל בישראל ושקיל ריביתא בהיתרא כנ"ל. והי' נ"ל דאי שקיל ריוח נהיתר א"כ זמן הכרזה ג"כ לא נוכל להפסידו הריוח כיון דשותף הוא ולא מלוה. ודוקא במלוה הצריכוהו חכמים להמתין זמן ל' יום דהא לוה. וכל לוה אף בחיי לוה עצמן נותנין להן זמן ב"ד כשטוען שרוצה למכור וכדומה אבל שותף א"צ להפסיד ותיקשי פירכת הגמ' אי הכי לא יכריז דיפסידו יותר ופריך הגמ' שפיר:
ובזה נתיישב קושית התוס' שהקשו אמאי לא פריך הגמ' על ר"א גופי' אי בישראל מי שבקינן ואי בעכו"ם לא ימתין כו'. ולמ"ש א"ש בישראל ושקיל רבית דרך היתר כנ"ל. אמנם כן עדיין יקשה בקושי' הגמ' אח"כ מהא דאין נפרעין אלא מזיבורית הלא י"ל בישראל ושקיל רבית דרך היתר. וי"ל ג"כ כנ"ל כיון דאינו הלואה אין דינו בזיבורית כלל ותלי' כפי מה שהתנו ביניהם. ול"ד לפי' לו:
השבח דג"כ גובה מיתומים רק מזיבורית דמ"מ כ"ז בב"ח תיקנו אבל בשותף לא תקנו כנ"ל. ומיושב ג"כ קושי' התוס' (כתובות פ"ז.) אמאי לא פריך הש"ס כאן ממתני' דאין נפרעין מיתומים אלא בשבועה כו' ע"ש. ולמ"ש י"ל בשקיל רבית דרך היתר כנ"ל:
שם בגמ' ור"י אמר כו' או לכתובת אשה משום מזוני כו'. נראה דפליגי אי גם מספק הפסד נזקקין או לא. דהא דמזונות הוי ספק הפסד דזימנין לא ספקה. אבל אין לומר דר"א ס"ל דאף ספק אינו משום דזימנין מרויחין דהא כשמרווחת יותר תוכל לומר איני ניזונית ואיני עושה [דגם אלמנה ליתומים י"ל כן כדאי' באהע"ז (סי' צ"ה ס"א). ובירושלמי כתובות (פי"א ה"א) דאפי' מאן דלא ס"ל הכי באשה. מודה באלמנה]. רק כנ"ל:
שם בגמ' תנן שום היתומים כו'. לכאורה קשה דהא וודאי אין נזקקין ביתומים קטנים הוא עד שיגדלו ומתני' שום היתומים איירי אפי' בגדולים דהא כ' התוס' דאפי' איש דעלמא נמי הכי הוא. מיהו לפמ"ש התוס' דתנא נקט יתומים לרבותא דהו"א דלהוי יתומים כהקדש והא שייך רק בקטנים א"כ מתני' בקטנים מיירי ומקשה הגמ' שפיר ולפמ"ש הה"מ (פכ"ב מה' מלוה ולוה) בדעת הרמב"ם דבאינש דעלמא א"צ ל' יום א"ש טפי]:
ולכאורה קשה לוקמי בהכרזה לצורך יתומים עצמם למכור שוב ראיתי בתוס' (כתובות פ"ז.) ור"ן פ' אלמנה נזונית דהוכיחו מזה דלצורך יתומים אין מכריזין כלל והקשו לרש"י ז"ל דלא נראה מפירושו כן ע"ש. וי"ל דעת רש"י ז"ל דגם הוא מודה דלצורך עסק יתומים שצריכין למעות לא מכריזין והטעם דבוודאי כמו כל אדם שצריך למעות מוכר בפחות כי ירויח במעות יותר ממה שיוסיפו לו על המקח כמו כן ביתומים. רק בבע"ח דהמעות לא ישאר אצל היתומים ולכך מכריזין דהוא ריוח להם. אבל כשיקחו היתומים המעות שפיר לא שייך הכרזה דתליא במה שירויחו בהמעות כנ"ל. רק התם פירש"י בדבר שלא ישאר המעות ליתומים להרויח ע"ש לכרגא למזוני ולקבורה]. וכה"ג אין טעם לחלק בין יתומים לבע"ח אדרבא מדמפסידין לבע"ח מכ"ש בלי הפסד אחרים דיש להכריז כנ"ל וצ"ע בטעם התוס' בזה. וכאן נראה דמשמע להגמ' דמתני' איירי לצורך בע"ח מדנתן זמן ל' יום. הטעם דאין הבע"ח צריך להמתין יותר רק ל' יום זמן ב"ד דנותנין ג"כ לב"ח כשאומר שימצא מעות. ואף דבירושלמי בכתובות פ' אלמנה כ' טעם אחר (מה] שאין ממתינין יותר מל' ע"ש. מ"מ י"ל דש"ס דידן פי' כפשוטו משום הפסד הבע"ח קאמר דאין רשאין להכריז יותר אבל עבור היתומים לא שייך זמן וכשיש פנאי מכריזין יותר כנ"ל ועדיין צ"ע:
ובזה יש ליישב מה ששמעתי להקשות מאי פריך הש"כ ממתניתין אי בעכו"ם לא ציית. הלא י"ל שמכריז ל' יום קודם הזמן כדי שיהי' להעכו"ם מיד בזמנו. ולמ"ד א"ש דבכה"ג שיודעין מקודם לא שייך ל' יום דיש להכריז יותר כנ"ל. מיהו צ"ע מירושלמי הנ"ל:
שם בגמ' אי דקאכיל ריביתא מי שבקינן לי'. לכאורה קשה דילמא מיירי במשכנתא בנכייתא דמותר ומ"מ יתומים מפסידים להכי נזקקין. ואפשר לומר דהנה רש"י פי' עכו"ם מי ציית להמתין בלא רבית. ולכאורה אין פי' מובן דמנ"ל דהדין שימתין בלי רבית. ע"כ נראה סברת רש"י דהיכא דשקיל רבית גם בזמן הכרזה ודאי מוטב שלא להכריז כלל דיותר מפסידין בזה הרבית ממה שיכריזו על הספק שמא ימצא מי שנותן יותר ואין מניחין הפסד ודאי מפני הספק וכדאמרינן בסמוך מי שבקינן ודאי מזוני. אלא ודאי אי הפי' ברבית היינו שמכריזין ואין נותנין רבית בימי ההכרזה וא"כ מי ציית. והשתא א"ש דלא יכול לאוקמי ברבית ישראל בהיתר כגון בנכייתא דכיון דהיתר הוא א"א להפסידו הפירות כל שאין משלמים לו המעות. ואי יתנו לו הפירות מוטב שוב שלא להכריז. רק בעכו"ם דציית דינא מפסידין לו הרבית דביני וביני מטעם דבדינא דידן כל רבית אסור וציית לענין זה להניח דביני וביני כנ"ל:
שם בגמ' בשלמא לר"י מוקי לה בכתובת אשה כו' ולר"י מי ניחא כו' בתובעת כתובתה כו' כיון דמזדקקין לה מעיקרא מזדקקין לה לבסוף. לכאורה הטעם הזה י"ל גם לר"א. א"כ מה פריך הגמ' נהי דר"א ס"ל דמשום מזונות אין נזקקין מ"מ לקבל תביעתה את הכתובה לגבי מזונות מקבלין וממילא מזדקקין לבסוף ג"כ כמו לר"י. ונראה דדוקא לר"י שייך האי טעמא כיון דבלי זה שקבלנו תביעתה היתה גובית הכתובה משום מזוני. וכיון שע"י מה שקבלנו תביעתה מפסדת מזונות אין לנו להפסיד לה גם בגיבוי כתובתה. משא"כ לר"א דבלי התביעה ג"כ לא היתה גובית עד שיגדלו אין לה להרויח בזה. גם י"ל דלר"א אין זה נחשב לה להפסד כיון ] דמעשה ידי' שלה ולכך לא מזדקקין לה:
שם בגמ' ת"ש אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית כו'. גם כאן קשה הא האי דינא גם בגדולים הוא וביתומים גדולים שפיר נזקקין. וצ"ל כוונת הגמ' דא"כ תפשוט מכאן בעי' זו אי מיירי אפי' ביתומים גדולים [וכ"כ התוס' (בכתובות פ"ז. ד"ה מנכסי)] ודוחק דאה"נ דתפשוט דבלא"ה אפשיט שם הכי בגיטין. ע"כ נלע"ד יותר לומר דפשיטא להגמ' דכל הני דלא חילקו בין יתומים קטנים לגדולים היינו משום לא פלוג אבל עיקר התקנה הי' משום קטנים ולהכי מקשה דכיון דלקטנים א"צ תקנה זו דאין נזקקין כלל א"כ לגדולים לחוד לא הוי עבדי חכמים תקנתא כנ"ל:
ויש לדקדק דהרי כבר תי' שקיבל עליו לזו ולא לזו ומאי מקשה תו. ונראה דהוי מידי דלא שכיח שיקבל לזו ולא לזו לכך קשה לומר שיתקנו תקנתא דאין נפרעין רק עבור זה. ומ"מ תירץ כן דדחיק ומוקי אנפשי':
שם בגמ' אי כתובה כו' מיני' דידי' נמי בזיבורית כו'. שמעתי להקשות דלמא איירי בפי' לה השבח דמ"מ מיתומים רק בזיבורית כדאי' בפ' הנזקין. וי"ל דמ"מ ע"ז לבד לא הי' מתקנין התקנה (כמ"ש התוס' (בגיטין נ'.) דהטעם הוא משום לא פלוג ביתמי]. או י"ל דפריך למאן דפליג בפי' לו השבח. או עדיפא מיני' משני דסתם מתני' ר"מ היא:
שם בגמ' כיון דשמענא כו' משמי' דרב יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שיבקייהו כו' מזדקקנא כו'. אין מובן מימרא זו דרב. אי כוונתו על יורשים רשעים וגזלנים וכי כ"ע לא ידעו דא ומה חידוש נודע לר"נ בהא. ולכן נלע"ד דבאמת רב אמר זאת על האי דינא דס"ל דנזקקין ופליג על ר"א ור"י ויהיב טעמא משום דיתמי דאכלי כו". ור"נ נקט בקיצור הטעם אבל באמת רב הכי ס"ל. דאין סברא שיחלוק ר"נ מסברא על ר"א ור"י אי לא אמרה רב ע"ז הדין והנה התוס' כתבו דהלכה כר"נ. ותמוה דהא הגמ' מסיק והלכתא כר"ה ברי' דר"י ופלוגתא דר"פ ור"ה ברי' דר"י אליבא דר"א ור"י אתיא. ואפשר לומר דהא האי טעמא דיתמי דאכלי כו' לא שייך רק לר"פ דאמר משום דלאו בני מיעבד מצוה. ע"ז שייך לומר כיון דבאמת הנכסים משועבדין לב"ח א"כ אכלי דלאו דילהון ואין לעשות תקנה זו בעבורם. ואפי' לפמ"ש דרב עצמו אמרה על דין זה ורב אית לי' שיעבודא ל"ד. מ"מ מדרבנן משתעבדי וחשיב נמי לאו דילהון. אבל לטעם ר"ה ברי' דר"י מחשש צררי א"כ דילהון אכלי ובכ"מ טענינן ליתומים ולא שייך כלל ה"ט ע"ז. וא"כ י"ל דזה פלוגתא דר"פ ור"ה. דר"א ור"י נמי דאמרי אין נזקקין ס"ל לר"פ דמטעם דלאו בני מיעבד מצוה הוא. וא"כ ע"ז פליג ר"נ משום דיתמי דאכלי כו' והיינו בשחייב מודה. אבל בא"ח מודה גם לר"נ אין נזקקין. ור"ה ס"ל דטעמא דר"א ור"י משום צררי ובאין חייב מודה דוקא וגם ע"ז פליג ר"נ. נמצא דאפי' בא"ח מודה פוסק ר"נ דנזקקין. ונמצא לפ"ז א"ש דברי התוס' דהלכה כר"נ והלכה כר"ה ברי' דר"י. מיהו אכתי תמוה דהא מסקנת הגמ' לקמן דבאמר תנו נותנין. וגם לשון הגמ' שלחו מתם דשמתוה משמע דלדינא קאמר דבחייב מודה נזקקין ומסתייע מזה לר"ה ברי' דר"י א"כ לדינא פליגי ר"פ ור"ה לא בכוונת ר"נ כמ"ש. שוב ראיתי ברשב"ם בב"ב (קע"ד.) כ' דלכן בשחייב מודה נזקקין משום דיתמי דאכלי כו', נראה שהבין דמאי דאמר ר"פ הוי פי' על דעת ר"נ מעיקרא. ונהי דר"ה ברי' דר"י לדינא קאמר מ"מ ר"נ הי' סובר מעיקרא דאין נזקקין אפי' בחייב מודה מטעם דלאו בני מיעבד מצוה ואח"כ חזר מזה:
שם בגמ' מעיקרא מ"ט לא אר"פ כו' ר"ה ברי' דר"י אמר משום צררי כו' והלכתא כר"ה ברי' דר"י. ויש לדקדק דפליגי בס"ד דר"נ ויותר הוי להו לאפלוגי בדר"א ור"י. ולמ"ש התוס' דהלכה כר"נ תמוה ביותר מאי והלכתא כר"ה כיון דלא נ"מ למסקנא דר"נ כלל. והי' אפשר דפליגי דלר"פ בס"ד הי' הטעם משום דלאו בני מיעבד מצוה ומזה הדר במסקנא. וא"כ י"ל דעכ"פ היכא דאיכא חשש צררי אין גובין אף להמסקנא. אבל לר"ה דבס"ד הי' הטעם מחשש צררי א"כ במסקנא לר"נ גובין אף דשייך חשש צררי וע"ז אמרי' הלכה כר"ה וממילא כיון דהלכה כר"נ במסקנא תמיד גובין. כן אפשר לדחוק וליישב קצת דברי תוס' התמוהין מאוד. אבל באמת דוחק לפרש כן בגמ'. ועוד דרבא פסק לקמן הלכתא אין נזקקין. ובאמת בתוס' עצמם משמע לקמן ובכמה דוכתי דס"ל אין נזקקין וגם בפסקי תוס' הביא כן כאן גם ראיית התוס' ממי שמת והניח כו' תמוה מאוד. חדא דשם בכתובה קיי"ל כר"י דמשום חינא גובין כמרימר דעביד עובדא הכי. וכן פסק הרמב"ם (פי"ב מה' מלוה). בפרט ר"י עצמו אמר שם בכתובה וזה אין ראי' על בע"ח. גם קשה למה העתיקו תוס' דברי ר"י כושל כתובה. הלא למ"ד כושל שבראי' ופעמים לבע"ח מוכח יותר. ועלה בדעתי לדחוק בפי' התוס' לומר דכוונתם להוכיח דבכתובה עכ"פ גובין משום חינא. וי"ל שפירשו דמה שחזר ר"נ הי' ג"כ רק בכתובה משום דלא רצו לעשות פלוגתא כל כך. וגם דהלכתא כר"נ בדינא ולכך פי' על כתובה דוקא. אך עדיין מה הביאו מר"י קשה. וי"ל להיפוך דהוכיחו דאי צריכין טעם חינא לגבות מיתומים לא היו מצרפין התם הטעם ליתן לכושל כתובה כיון דטעם חינא צריכין לגוף הגבי'. ומשמע דלגבות בלא זה גובין והוכיחו מזה דגם ר"י עצמו חזר והודה לר"נ לגבות מיתומים. ואחר כל זה דבריהם תמוהין. והלא י"ל שם בחייב מודה וכה"ג ליכא למיחש לצררי. אך יש לומר משום דאמר שם כולן צריכין שבועה וא"א לאוקמי בהכי:
אמנם לע"ד אין ראי' משם. בל"ז כיון דטעמא דר"ט התם דאינו של יתומים כלל כיון דהי' ברשות הנפקד לא נכנס לרשות היורשים כלל א"כ אין ענין לנזקקים לנכסי יתומים וזה ברור. ויש לדחוק דלר"י דפי' לכושל כתובה משום חינא ס"ל דר"ט כרע"ק אית לי' וכל הטעם משום חינא והי' מיושב מה דנקטו הראי' מר"י. ומ"מ דבריהם תמוהים כנ"ל. גם תמהני הלא ממתני' דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה מוכח דנזקקין. ובאמת תוס' (בהכותב פ"ז) הקשו כן וכל תירוצם שייך במתני' דמי שמת ג"כ ועדיפא להו הראי' מאין נפרעין כו'. ומצאתי בס' גד"ת שתמה בדברי התוס' הללו ע"ש ומ"ש בפי' הסוגיא. גם לשון רש"י ז"ל הלכתא כר"ה דמשום צררי לא נזקקין. לכאורה איפכא הול"ל דבדליכא צררי נזקקין. ומשמע דפי' והלכתא לגוף הדין ולא כחזרה דר"נ רק דמחשש צררי אין נזקקין באמת כדשלחו מתם דמתני' א"א לאוקמה רק בשמתי' כו'. וגם לפי' גי"ת דפלוגתא דר"פ ור"ה ברי' דר"י בעלמא איתמר וכן הי' נראה לע"ד לפרש דהגמ' העתיק לשון הסוגיא דב"ב גם שלחו והלכתא הכל לשון הסוגיא דהתם. אבל לא אמרו דבריהם כלל אס"ד דר"נ וא"ש לשון רש"י ג"כ וע"ש. ודברי התוס' לא זכיתי להבין:
דף כב:
בגמ' רבא אמר משום שובר. בתוס' הקשו מה נ"מ בתי' שובר ותי' היכא דהפקיד כל השטרות. ובס' צ"ק הקשה מה פריך מר"נ דגובין שלא בפניו י"ל דאיירי בהפקיד כו'. ולק"מ דא"כ לא יועילו בתקנתם דאכתי ילך למד"ה ולא יפקיד שטרותיו דגם בס"ד ידע טעם התקנה כמ"ש התוס' וכדמפרש בדברי ר"נ. ובעיקר קושי' התוס' נלע"ד דאדרבא רבא להוסיף בא וטעם צררי שייך רק בשעת מיתה כמ"ש רש"י לעיל. וא"כ היכא שיודעין שבעת חוליו לא הי' התובע כאן כה"ג שפיר נזקקין. והוסיף רבא טעם שובר וזה שייך גם כה"ג. ומיושב בזה קושי' תוס' הא דפריך לרבא מר"נ דגובין חוב שלא בפניו והקשו לדידי' מי ניחא ניחוש לצררי. ולמ"ש א"ש דלחשש צררי משכחת כה"ג או שלא חלה כלל. ושם בשלא לפניו לא שייך כלל צררי אבל שובר שייך כנ"ל פשוט:
ותוס' תי' דלחשש צררי ידע הטעם דשלא ילך כו' ורק לשובר לא הועיל אצלו הטעם. תמוה מאוד כיון דלדידי' לית לי' כלל חשש שובר א"כ איך תפיס דלרבא איכא יותר חשש בטעם צררי כדי להקשות עליו. ודברי צ"ק תמוהים שלא הרגיש בזה. ובס' גי"ת ראיתי שתמה ג"כ בזה. ולעד"נ פשוט ותוס' פי' דר"ה ברי' דר"י דלא חשש לשובר הטע' דס"ל דאין כותבין שובר דפליגי בזה בש"ס בכמה דוכתי. והוכיח באמת מר"נ דגובין שלא בפניו ע"כ דס"ל דאין כותבין שובר. אבל לרבא דס"ל כותבין שובר וודאי חשש גדול הוא יותר מצררי דמה יעשה כשבא ואמר אבד שטרי ע"כ צריך לשלם וליקח שובר כנ"ל ברור בכוונת התוס' אפשר דנ"מ בתי' דרבא דבמקום שאין כותבין שובר נזקקין:
בתוס' ד"ה א"ל וא"ת ור"ה כו' ליחוש לצררי. מלשון רש"י ד"ה צררי אתפסי' משמע דצררי לא שייך רק ביורשין דקודם מיתה נותן צררי [אך בתוס' ב"ב (קנ"ח.) משמע דבשעה שהולך למ"ה ג"כ מתפיס צררי. ואין להקשות לפ"ז אמאי לא אמרי' נ"מ בין ר"פ לר"ה כגון שמת פתאום או שלא הי' התובע כאן קודם מיתה. דהא כבר כ' התוס' ב"ב (ה':) דהומ"ל א"ב תוך זמנו ובכמה מקומות יכול למצוא א"ב טובא ואינו חושש לומר אלא דבר אחד או שנים ע"ש]:
בד"ה אמר ר"א כו' ולכך נראה דהיכא דחייב מודה ממלוה ע"פ ושמעו העדים הודאת האב נזקקין כו'. וטעם התוס' אין מובן כלל כיון דבאין להוציא מהם על חוב אביהם טפי הוי נגד חזקת ממון משמביא עדים שקנה הקרקע מאביהם דלפי דברי העדים הקרקע בחזקתו עומד. ובמע"פ גם לפי דברי העדים הממון שלהם ויש עליהם רק שיעבוד וחוב ובאמת גם הרא"ש הוקשה לו זה ופי' דמיירי בחייב מודה והעדים העידו בב"ד קודם שמת. הובא בטור חו"מ סי' ק"ח **כ"מ לשון הרא"ש בתשוב' (כלל פ"ה סי' ח'). אכן הסמ"ע (סי' ק"ח ס"ק י"ג) כ' דחייב מודה הוי כצוואה דמקבלין עדים בפני יתומים לדעת הרמ"א (סי' ק"י ס"ט) וי"ל דגם התוס' ס"ל הכי:** ולע"ד לולי דבריהם ז"ל נראה יותר דהכא דוקא בשט"ח כיון דהחיוב ודאי רק ספק צררי ע"ז שפיר מקבלין עדים. אבל בההוא דר' ירמ' כל הטענה שלו שלקחו. לא נתברר רק ע"י עדים אלו:
דף כג.
וכה"ג אין נזקקין לקבל עדותן כנ"ל:
בגמ' במאי קמיפלגי כו' ואלא הא דאר"ה כו'. קשה הלשון דמשמע דלהאי טעמא דקמפלגי בהא מקשה אדר"ה והלא בודאי עכ"פ ר"א ס"ל דאדם עושה קנוניא. דרק בדר"י איכא למימר כמה טעמים אבל ר"א ודאי ס"ל דעושה קנוניא. וגם לקמן לפי גי' הישנה דכ"ע ל"פ דאין אדם עושה קנוניא רק בס' ברכת הזבח מגי' דאדם עושה כו'. אבל פשט הגמ' נראה כג' ראשונה דהא בא לתרץ דברי ר"ה בתי' אחר ממעיקרא. ע"כ נלע"ד לפרש דבאמת קשה מה מדמי הגמ' הך דר"ה לדהכא דהתם הוי ממש גזילה מן ההקדש ואין אדם עושה קנוניא בשקר וגזילה על ההקדש. אבל הכא נראה דאי מגרש לה אפי' דעתו להחזירה מ"מ מדינא יש לאשה לגבות מן ההקדש דסוף סוף מגורשת ומותרת לכל העולם וביד כ"א למאן לחזור ולהתקדש ונהי דעשו ביניהם הבטחה שיחזור לקדשה מ"מ מדינא תגבה. וכן משמע נמי במה דיהיב אביי עצה לברי' דמשה בר עצרי לגרשה. ואדרבא קשה לס"ד דבזה אין אדם עושה קנוניא כיון דדינא הוא. ע"כ נ"ל דבס"ד דאמר דפליגי אי אדם עושה קנוניא הוי ס"ל דמן הדין הוי גזילה מן ההקדש כל שיש ערמה בהגירושין וחשוב קנוניא על הקדש ולהכי מקשה לפ"ז ואלא דר"ה כו' כתנאי אמרה ומסיק הגמ' דלכ"ע אין אדם עושה קנוניא. והכא לאו קנוניא הוא דמדינא מפיק מן ההקדש ופליגי ביש שאלה:
שם בגמ' אלא הכא בשאלה דהקדש קמיפלגי כו'. הרמב"ם (פ"ז מה"ע) הביא בהך דינא כר"א. ותמוה דהא אנן פסקינן דיש שאלה להקדש [כמ"ש עליו הר"ן פ' אלמנה נזונית]. והי' אפשר לומר דהיכי דמסרו לגיזבר תו לית לי' שאלה כמו תרומה כשבאה ליד כהן א"כ ברייתא מיירי בשלא מסרו עדיין לגיזבר והרמב"ם אפשר מיירי שכבר בא ליד גיזבר. מיהו לשון הרמב"ם שם שכ' ואין אומרים דהי' בידו לשאול על הקדשו משמע דמיירי היכי דבידו לשאול על הקדשו ואעפ"כ מדירין אותו. ואין מובן הטעם. ולכאורה הי' נ"ל ע"ד פלפול דיש להקשות מה מדמה הש"ס שאלה להקדש טעות הלא שאלה בכח של חכם הוא ואפי' אינו טעות גמור רק חרטה מהני כח החכם מגזיה"כ. וא"כ נהי דהקדש טעות הוי הקדש לב"ש היינו דלא בטל מעצמו אבל כחו של חכם אפשר דמהני. והא דאיתא בנדרים (ע"ח.) ובב"ב (ק"כ:) דלב"ש דהקדש טעות הוי הקדש אין שאלה בהקדש. הוא למ"ד אין פותחין בחרטה והיתר חכם בפתח הוא. א"כ טעם ההיתר משום טעות שפיר תליא זה בזה. אבל למאי דקי"ל פותחין בחרטה בלא פתח. שפיר י"ל כנ"ל]. וא"כ אפשר לפרש בגמ' איפכא. דהא י"ל נהי דבידו לשאול על הקדשו שמא אינו רוצה לבטל כל ההקדש רק כדי כתובתה וכשישאל יהי' בטל כל הנדר והגם דישאל רק על כדי כתובתה הרי נדר שבטל מקצתו בטל כולו מיהו זה תליא בהקדש טעות אי שמי' הקדש א"כ הנשאר לא יתבטל דבטל מקצתו בטל כולו הוא רק מכח דהוי נדר בטעות. דלא נדר מעיקרא אלא ע"ד שיתקיים כולו]. וא"כ א"ש דר"א ס"ל דהקדש טעות לא הוי הקדש א"כ אין בידו לשאול דיהי' בטל כל ההקדש ואינו רוצה בכך. ור"י ס"ל הקדש טעות הוי הקדש וא"כ בידו לשאול רק בכדי כתובתה. והרמב"ם פ' כר"א שפיר הואיל וס"ל דהקדש טעות לא הוי הקדש. אך דוחק להעמיד ר"י כב"ש ובעלמא אמרינן דר"א מתלמידי ב"ש הוי כמ"ש רש"י ותוס' בשבת (ק"ל:) בשם הירושלמי ועי' בירושלמי נזיר (פ"ה ה"א) מפרש מתני' דהכא דר"א אתיא כב"ש ור"י כב"ה]:
שם בגמ' כל דמגרש בבי דינא מגרש. מכאן יש לתמוה על הרמב"ם (פי"ז מה"א) שכ' דכשבאת לגבות הכתובה מדירין אותו וא"כ בשעה שתבוא לגבות כתובתה ידירנה וכן הקשה בשו"ת רמ"א (סי' ל"ג) ועי' בפרישה אהע"ז (סי' ק"ב) ובתוס' רעק"א בב"ב פ' גט פשוט] וצ"ל בדוחק דהך משה בר עצרי לאו דינא גמיר רק אם הי' הגט בב"ד הי' ב"ד מדירין. אבל כשיבוא לביתו לגבות לא ידע לטעון כן ובשטמ"ק הנדפס מחדש תי' דבאמת אי כבר יגרשנה הי' משה בר עצרי בעצמו מתרצה יותר שיחזירנה לאשה אף שיפסיד המעות. רק כל כוחו וסמיכתו הי' שבודאי לא יגרשנה אבל אחר הגירושין יתרצה בעצמו ע"ש:
בתוס' ד"ה אלא כו' מיהו תימא כו'. ואפשר ליישב דנהי דאדם עושה לפעמים קנוניא על ההקדש אבל לא שכיח רק איזה חצוף ביותר ולהכי לא עבדי תקנתא משום מילתא דל"ש לר' יהושע. אבל להיות בריא נאמן בשביל הכי שפיר י"ל דלפעמים אדם עושה קנוניא ואינו נאמן כנ"ל. ותי' התוס' אין מובן כלל דמה בכך דהוא רק לאיפטורי משבועה. מ"מ אם באמת הי' שאינו חייב לו לא הי' עושה קנוניא ושפיר א"צ תו שבועה:
בד"ה מר סבר הקשו דצריך לפרט הנדר ותירוצם דחוק. ולע"ד הי' נראה דאה"נ אי כבר גירש ובא להתיר נדרו ולהחזירה אפי' ב"ד יודעין הכל מתירין לו כשרוצה להחזיר את אשתו. כיון דכבר כתבתי דמן הדין שפיר גובית מן ההקדש וליכא שום איסור וגם יצא מיד הקדש ע"י פדיון. רק משום הרווחה דהקדש תיקנו להדירו כדי שמטעם זה לא יגרשנה באמת. אבל לא הי' כוונת התקנה להוציאה מתחת בעלה. ולהכי כיון דכבר הדירה ורוצה להחזירה שפיר מתירין לו. רק אם הי' עצה להדירו ברבים שאין לו התרה היו עושין כן כדי שלא ידירנה ולא יגרשנה אבל אי ברבים יש לו התרה אין עצה דודאי יגרשנה ולמנוע שלא להתיר לו לא ראו חכמים כמ"ש. כנ"ל נכון:
דף כג:
בגמ' אלא לוקח כו' איהו דאפסיד אנפשי'. יש לעיין במקבל מתנה דלא שייך אפסיד אנפשי' מה הדין **מהא דאי' בב"מ (ט"ו) דיפה כח מתנה ממכר אין ראי' דהתם גם לוקח שלא באחריות דינו כמתנה כמ"ש הש"ך (סי' קט"ו ס"ק כ"ח). אכן בירושלמי בנזיר נסתפק בזה מטעם אחר. וע"ש בשירי קרבן. ועי' ב"ב (קל"ט) ד"ה התם:** דמ"מ אין סברא שיהי' כח מקבל מתנה עדיף מלוקח וצ"ע:
במשנה נותנין לו מזון ל' יום כו'. יש לעיין אם כפי הסידור שלו לא ישאר סלע והוא רוצה ליתן סלע כדי שיהא פטור אם יתעשר. אי מקבלין ממנו. דאפשר כיון דמך הוא גם מסלע אין נידון בהשג יד ואין מקבלין ממנו וצ"ע לדינא: :
שם ותפליו. צ"ע הטעם. ואם כל המצות משיירין לו כשיש לו לולב ושופר או דוקא תפלין דהוי כמו מלבוש. [כמ"ש הרשב"ם בב"ב (קנ"א.) ע"ש]:
דף כד.
במשנה אין להקדש אלא מקומו ושעתו הקשו בתוס' מהא דמכריזין ס' יום. ולע"ד יש לתמוה על דבריהם דמה ענין לזה הא הכרזה הוי לידע כמה שוה במקומו ושעתו דקודם הכרזה של זה השיעור אין השומא דשעתו נתבררה. רק אחר הכרזה אין לו אלא מקומו ושעתו ואין ממתינין על יום השוק. ולכן נראה דעיקר כוונת התוס' משום דמלשון המשנה הכא משמע דאין ממתינין כלל אפי' יומי אכרזתא. ולהכי חלקו בין מטלטלין דלא בעי הכרזה אבל מודין התוס' דאפי' בקרקע דמכריזין מ"מ אין ממתינין ליום השוק אפי' אי ידוע דבתשרי יתיקרו הבתים וכדומה כנ"ל ועיין בטוש"ע סי' ק"ג מזה: