שפת אמת על ערכין· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שמיני · דף כז.
במשנה המקדיש שדהו בזמן שאין היובל נוהג כו'. כ' בתוס' אבל בזמן שהיובל נוהג אין ריוח להקדש דנפדה לפי זרעו כו' חמשים כסף כו'. מיהו נראה ודאי דאם אחרים פודין אותו כגון שאין הבעלים יכולין לפדותו או שאין רוצין לשיטת הרמב"ם (פ"ה מה' ערכין) דבזמן היובל אין כופין. ואם אחרים פודין בודאי מי שנותן יותר נותנין לו אם מעלין אותו יותר מחמשים. וגדולה מזו נלע"ד דאפי' בפחות משיעור זה מוכרין אותו כשאין נמצא מי שיתן חמשים דשיעור זה נתנה תורה לבעלים דהוא גואל בחמשים ואפי' אחרים נותנין הרבה. ואפשר נמי דהוא אינו יכול לגאול בפחות. אבל לאחרים יוכל הגזבר למכור אף בפחות כן דעתי נוטה. והא דתנן לעיל דיש רטושין ורטושי רטושין אין לתמוה דאטו לא הי' מי שיפדה באיסר או בפרוטה. י"ל דמשכחת בהקדישה מפני רעתה. או דידע הגיזבר דאם ימתין ימצא גואל ביותר. אבל באין נמצא קונים רשאי למכור בפחות כנ"ל. [עמ"ש לעיל ד' י"ד בזה]:
שם בגמ' בפודין בדבר שאין בחומשו שו"פ קמיפלגי. צ"ע למ"ד דאין פודין רק שיהי' בחומשו שו"פ. אי דוקא בבעלים אבל אחר פודה בכל גווני. או אפי' אחרים א"י לפדותו. ולזה הדעת נוטה:
בתוס' ד"ה מאי אומרין כופין וא"ת מ"ש הכא דצריך כפי' כו'. הנה היכא דליכא מי שיפדנה י"ל הטעם דכיון דהקדישו לבדק הבית צריך לראות שיהא ממנה איזה צורך לב"ה וכיון דאין מי לקנותה לא קיים נדרו. הגם דאפשר בל יחל לא עבר אחר שמסרו אל הגיזבר מ"מ צריך לקיים נדרו לצאת ממנה דבר לבדק הבית ולהכי כופין לפדותה. אך כשנמצא גואלים דמ"מ כופין אותו להקדים ולומר בכמה רוצה לפדות ע"ז צריך טעם. וע"ז גם תי' התוס' אינו מספיק וצ"ע:
שם במשנה הבעלים אומרים בכ' וכל אדם אומרים בכ' הבעלים קודמים כו'. ובאחרים לא נתבאר הדין כה"ג דאם אחד אמר בעשרים ובאו אחרים ואמרו ג"כ בעשרים דאפשר הראשון קודם א"כ לשון המשנה לאו דוקא' דבעלים אמרו מקודם רק שמיד הי' גם אחרים דאמרו בכ'. ולהכי מטעמא דחומש בעלים קודמין אבל אם הי' בזה אח"ז בלא"ה הראשון קודם. ואפשר אין הדין כן ולא שייך בזה קדימה ולמי שירצה הגזבר ימכור או יפילו גורל. ודעתי נוטה יותר דהראשון קודם:
שם הבעלים נותנין כו'. הטעם נראה כיון דאין יכולים להחליטו לאחר משום הפסד דהקדש וצריכין הבעלים לקבלו ממילא אם לא יוסיף מה שהוסיפו אחרים הוי כמו גזל כיון דבאמת שוה יותר. ומעות החומש אינו מן הפדיון. ויש לעיין בדין החומש אם הבעלים יודעין באמת ששוה יותר רק משום שיודעין שמוסיפים חומש ע"כ ירצו למעט בהשומא כשאין קונין אחרים אי רשאים לעשות כן. דאפשר המצוה ליתן החומש מלבד מה שהקרקע שוה אליו באמת. ולזה הדעת נוטה: