שפת אמת על ערכין· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק רביעי · דף יח.
בגמ' שכירות א"מ אלא לבסוף. צ"ע לענין הסדר שמניח לו הכהן כדי מזונות ל' יום וכסות יב"ח. דאם הגיע זמן שכירות באמצע החודש או תוך יב"ח אין להניח לו תו על אח"כ שהרי יגבה שכירתו בינתים:
שם בגמ' יכול נקיש ערכין לדמים שיתן כשעת נתינה פרש"י דבדמים אין ידוע כמה הי' שוה בשעת הנדר. וזה תמוה כמ"ש התוס' דמ"מ נתחייב כשעת הנדר אם יהי' ידוע ותו דהא ודאי ידוע דעבד בן עשרים שנה שוה יותר מבן כ"ב שנים ואי בשעת הנדר הי' בן כ' ובשעת נתינה בן כ"ב ונשום אותו עתה נדע ממילא שהי' שוה בשעת הנדר כך וכך יותר. והי' נראה דזה הדין מסברא הוא דכשאומר דמי עלי או דמי פלוני עלי ולא קצב זמן היינו שמקבל עליו לפדות עצמו או פלוני שיתן דמי שויה לבדק הבית מסתמא כוונתו דבשעת הפדיון יתן כפי מה שיהי' שוה אז בשעת הנתינה. ולהכי נמי אי מת בינתים אמרינן דאין דמים למתים משום שכל נדרו הי' על שעת הנתינה כנ"ל. אך קשה לי ע"ז דא"כ גם בערכין עצמו יש סברא זו רק משום דכתי' כערכך כן יקום א"כ ל"ל לגמ' לומר דאתי קרא לאפוקי דלא נקיש ערכין לדמים בלא"ה אותו סברא דיש בדמים יש בערכין וצריך קרא לאפוקי מסברא. ולכן משמע כמש"כ התוס' דיש איזה דרשא בדמים. והרמב"ם השמיט זה הדין ולא הביא מפורש דתליא בשעת נתינה גבי דמי עלי. ונראה שסמך עצמו על מה שהביא הדין במת דאין דמים למתים וממילא מוכח דתליא בשעת נתינה. ומיהו משמע מרש"י ותוס' לקמן (כ') דשעת נתינה לאו דוקא רק בשעת השומא דאם שמהו ומת אח"כ ודאי חייב הנודר. וא"כ ה"ה אפי' נפחת מדמיו אח"כ שכבר נתחייב בשעת השומא. ולפ"ז י"ל עוד טעם ואפשר רש"י נתכוין לזה כיון דלא מחית אינש נפשי' לספיקא ואין יכולין לידע בבירור בלי שומא לכן בודאי הי' כוונתו על שעת השומא. ומיושב שפיר דבערכין ליכא טעם זה דהא יש לו קצבה ולכן צריך הגמ' לומר דקרא אתי לאפוקי דלא נקיש ערכין לדמים כנ"ל:
שם במשנה יום שלשים כלמטה כו'. הגם דמסיק דיליף שנה שנה מגז"ש ובבן חודש ליכא גז"ש זו נראה כיון דבמה מצינו נמי איכא למילף רק דהו"א דלהקל לא אמרה תורה וכיון דאיכא גז"ש דגם להקל הוי כלמטה תו ילפינן ערך חודש מערך ששים במה מצינו. [ועי' בכורות (מ"ט.) ברש"י ד"ה מספקא לי' ובמהרי"ט אלגזי שם]:
שם בגמ' מופנה דאי לא מופנה איכא למיפרך כדפרכינן. קשה לי בזה הכלל דגז"ש דאינה מופנה פרכינן עלה כיון דגז"ש נתקבל. א"כ נתבטל הפירכא. דאין לומר דגז"ש אתי למידי אחרינא דליכא עלה פירכא דלאותו דבר דליכא פירכא בלאו גז"ש הוי ילפינן ממה מצינו. וא"כ אפשר לומר דהאי כללא דבעי מופנה הוא בשני ענינים נפרדים דליכא כלל בנין אב בהו דכמה גז"ש איכא שהן מענינים נפרדים. אבל כה"ג בערכין ללמוד ערך בן חמש מבן ששים דהוי בנין אב וא"צ גז"ש רק על מידי דאית לי' פירכא שפיר קשה כיון דנתקבל הגז"ש למה יתבטל ע"י הפירכא וצ"ע: