שפת אמת על ערכין· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק ראשון · דף ב:
ברש"י מי שחציו עבד כו' אבל עבד גמור פטור דכתי' פני האדון מי שאין לו אלא אדון אחד. ותמוה דהא להאי דרשא אפי' חציו עבד פטור. ונהי דלמשנה אחרונה שפיר חייב הואיל וכופין אותו לשחרר אין לו רק אדון א' כדלקמן. אבל עכ"פ עבד גמור למה לי דרשא דאדון א' בלא"ה עבד כאשה ופטור בראי' **כדאי' בחגיג' (ד'.) אכן בירושלמי שם מבואר כדברי רש"י כאן ומ"ש המגי' במל"מ (פ"י מה' מלכים ה' ז') דלמ"א דח"ע וחב"ח חייב ע"כ קרא אתי למעט עבד ליתא דמה"ת קודם התקנה שפיר י"ל דאתא קרא למעט ח"ע וחב"ח. דמאי דחייב למ"א תקנתא דרבנן הוא וז"ב:** ואפשר לומר בדוחק דגם למאן דפליג ארבינא דחציו עבד חייב אפי' למשנה ראשונה מ"מ שפיר דורש האדון למעט עבד גמור דמהא דדינו כאשה י"ל דהכא דכתי' זכורך למעט נקבה. ומצד דזמן גרמא לא נפטרה דהוי כמו בהקהל דנשי' חייבו' להכי צריך זכורך א"כ י"ל דדוקא נקבה ממעט דלית לה זכרות. אבל עבד שפיר הוי בכלל זכורך. בפרט לפי' הזוהר זכורך פי' הנימול א"כ. גם עבד נימול להכי צריך למעטו מן האדון כנ"ל: