שפת אמת על ערכין· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק ראשון · דף ב.
במשנה טומטום כו'. נראה דאפי' נתקרע אח"כ ונמצא זכר או נקיבה מ"מ כיון דבשעת הנדר לא הי' מבורר לא חל הערך. ועי' מ"ש לקמן ד':] ומ"מ כה"ג בדמי טומטום עלי כיון דיש לו שומת דמים כמו שהוא בשעת הנדר אזלינן ונותן דמי טומטום שלא נתקרע:
שם במשנה חרש כו' וקשה כמ"ש התוס' דהא איתא בב"ק חרשו נותן לו דמי כולו משמע דלא שוה כלום. ונראה דהכא דנוהג גם בעבדים. ועבד בודאי שוה אפי' חרש להשתמש בו כמו עם בהמה. רק בישראל דאסור לרדות בו בפרך לא שוה כלום ובב"ק בישראל מיירי. אבל עבד שפיר יש לו שומת דמים אפי' חרש, ותו כיון דקיי"ל די"ל לעבד עשה עמי ואיני זנך א"כ ודאי שוה עכ"פ קצת. ותו דיוכל למוכרו לקנס א"כ שוה מידי משא"כ בישראל כנ"ל. ומ"ש התוס' ד"ה לאתויי דקאי גם אעבדים ונדחקו בזה דהא יכול למכרו לקנס. אינו מוכרח כלל דהרבותא דמנוול ומכ"ש מצי קאי אישראל ולא אעבד:
בגמ' הכל מעריכין לאתויי מופלא סמוך לאיש. יש לעיין אי שותפים מעריכים לומר ערך פלוני עלינו כמו שמביאים קרבן א' בשותפות או דכיון דכתיב איש כי יפליא דוקא יחיד וכ"מ מדלא אמר לאתויי שותפין וצ"ע: שם בגמ' קרבנו כו' פרש"י תלתא קרבנו כתיבי וכ' תוס' שמא על ראשו דכתי' כו' כמו קרבנו. נראה כונתם כיון דכתי' אם עז קרבנו כו' וסמך ידו על ראשו הוי כמו שהי' כתוב על ראש קרבנו כנ"ל. וכ"מ במנחות (צ"ג:) בתוס']:
בתוס' ד"ה קרבנו כו' וא"ת ליליף מהכא לכל התורה דאין שליחו כמותו כו'. ויש ליישב דשאני סמיכה דהוי דבר שבגופו שפיר א"י לעשות ע"י שליח כיון דידו בעינן כמו וקשרתם לאות על ידך. משא"כ מידי דלאו בגופו שפיר שייך שליחות: