שפת אמת על עירובין· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כיצד משתתפין
דף פב.
בגמ' אר"י אין מערבין אלא לדבר מצוה, מפי' רש"י משמע דהאיסור הוא לילך שלא לד"מ ע"י עירוב, ולפ"ז נראה דהעירוב חל לחומרא דיהי' אסור לילך מעבר הב' אם עירב לצפון אסור בדרום, דהא ע"כ למ"ד תחומין דאורייתא א"כ האי עירוב מה"ת הוא משום דאדם נמשך אחר פתו וקונה שם שביתה רק חכמים עשו תקנה דלדבר הרשות לא יסמכו על העירוב, א"כ גם אי תחומין דרבנן מ"מ הקנין שביתה ע"י העירוב דינא הוא להתיר אפי' לדבר הרשות, אלא דאיסור בעלמא נתנו חכמים בשלא לדבר מצוה א"כ שפיר מפסיד עבר השני, ובאמת יש פוסקים דבדיעבד הוי עירוב גם שלא לד"מ, רק אפי' להפוס' דאינו עירוב וכ"מ מפי' רש"י דאסור לילך אף אי כבר עירב מ"מ לחומרא הוי עירוב, [וי"ל דלא דמי למ"ש רש"י לעיל (ס':) וכן בתוס' לעיל (מט:) דאם אין עירובו עירוב מסתמא ניחא לי' לאוקמא בתחום ביתו ע"ש], ובזה נתיישב לשון אין מערבין דדייק בתוס' יו"ט. דהו"ל למימר אינו עירוב ע"ש, ולמ"ש א"ש, ויוכל להיות. עוד לפרש"י דגם בעירב לדבר מצוה מ"מ לדבר הרשות אסור לילך באותן האלפים של העירוב, ואינו מוכרח, שוב ראיתי בא"ז ובהג"א הביאו שמסופק ג"כ בכוונת רש"י בהנ"ל:
שם בגמ' מאי קמ"ל תנינא כו' קצת קשה דילמא רבותא קמ"ל במתני' דאף בנודע לנו שצריך לילך לבית האבל למחר מ"מ אינו זכות בודאי וכל שלא הודיעוהו מבע"י אינו עירוב, וצ"ל דזה לא חשיב רבותא כיון דודאי חוב נמי אית בי' להפסיד מעבר הב' ואין חבין לאדם שלא בפניו:
שם בגמ' הודיעוהו ולא הודיעוהו קתני משמע דמפרש דהא דקתני קיבל עליו היינו הודעה, אבל הרמב"ם ורע"ב כתבו על המשנה וה"מ בשלא הודיעוהו, וא"י מה שייך קיבל עליו בשלא הודיעוהו, ואפשר הפי' בשגילה דעתו שאם אחד יניח עירוב יזכה לו:
דף פב:
בגמ' אלא מדעתם דאשתיקו לאפוקי היכא דאמרי לא, נראה לפרש דגם בא"י כלל אי עירב מהני כל היכי דלא מיחו, ונראה ג"כ דבזיכוי איירי דצריך לזכות להו כמו במערב לאחרים רק המעליותא בבניו הגדולים ואשתו יותר מאחרים דלא חשיב חוב כיון דרגילין אצלו מסתמא רוצין בעירובו אך אם מוחין להדיא אינו עירוב, אבל בטוש"ע כ' דדוקא היכא דידעו ושתקו ולפ"ז דינם ממש כאחרים. שוב ראיתי בב"י שם (סי' תי"ד) מביא בשם הרשב"א דאפי' נודע להם משחשיכה מהני וזה כמ"ש, אבל מה שהביאו הב"י על לשון הטור לא יתכן ולפע"ד פליגי הרשב"א והטור ע"ש וצ"ע:
לעיל בדין קטן כ' באו"ז דאתי כמ"ד א"מ אלא לדבר מצוה וקטן מצוה לחנכו ע"ש, דמשמע דלמ"ד דמערבין לדבר הרשות אין מערבין לקטן], ואיני מבין דבריו דאדרבה למ"ד מערבין לדבר רשות א"ש טפי, ואי כוונתו דאין עליו מצות עירוב מה בכך דלדבר מצוה הוא כיון דיכול לילך בלי העירוב, וגם בתוס' לעיל מוכח להדיא דלמ"ד מערבין לדבר רשות א"ש טפי וצע"ג בכוונתו:
במשנה מזונו לחול כו' משמע בגמ' ורש"י דתרוייהו אתי שפיר גם למאי דיהבי שיעורא ריב"ב ור"ש דמ"מ כל אדם לפי מזונו יוצא בשתי סעודות דידי' אף בפחות משיעור דידהו ושיעור דידהו הוא בסתם איש וכ"כ הרא"ש, מיהו מדהשמיטו הרי"ף משמע דפליגי, [ועי' בר"ש בכלים (פ' י"ז מי"א) מ"ש בזה] ויתכן לומר דהא דאמר ר"י לר"י ברי' דרבה אביך כמאן ס"ל הוא רק במנהג דידי' אי לאכול טפי פת בשבת מבחול אבל לדינא אין נ"מ דלכו"ע שיעור כדיהבי ריב"ב ור"ש רק לר"מ השיעור הוא לסעודה דחול ולר"י בדשבת:
דף פג:
בגמ' תנן אנשי חצר ואנשי מרפסת כו' הא דלא מוקי דלמרפסת היינו אף למרפסת ובסיפא לחצר דוקא ובבני עלי' מיירי, משמע דדוקא בסיפא יתכן לפרש אף לחצר ונקט סתמא אגב לישנא דרישא, אבל ברישא הו"ל למיתני בפירוש אף למרפסת ולכך משמע לי' מרפסת דוקא:
דף פה:
במשנה רי"א אם יש שם תפיסת יד של בעה"ב אינו אוסר וקשה דהו"ל לר"י להשמיענו הכי בדירה גמורה בהשכיר ביתו והניח לעצמו תפיסת יד ולמה נקטו הכא בבית התבן, וצ"ל דאורחא דמילתא תני דבמשכיר בית התבן יש למשכיר שם תבן ושאר כלים, מיהו, אפשר עוד דעיקר הדין דתפיסת יד היא במשכיר ומשאיל, ומשמע דהטעם הוא משום דשכירות לא קניא והעיקר של המשכיר. ולכך בקצת שייכות ע"י תפיסת יד שוב אינו אוסר עליו, וא"כ י"ל דשוכר שמשכיר ביתו לשוכר אחר י"ל דאף בהניח בו תפיסת יד לא מהני ואוסר שוכר ב' על שוכר הא' כיון דגם שלו אינו בעצם כנ"ל, וע"ז אפשר לומר דבבית התבן כיון דבעיקר הבית דר בו בעצמו והשכיר רק את בית התבן והניח לעצמו תפיסת יד י"ל דאינו אוסר אע"ג דעיקר דירת בעה"ב הוא רק בשכירות וצ"ע לדינא, [אכן בפי' הר"י משמע דר"י לא קאי אהא דבית התבן ע"ש]:
בתוס' ד"ה בית התבן כו' והא דקתני הכא הדר שם כו' דוקא שאין לבעה"ב שם תבן כו', לולי דבריהם י"ל דנהי דלר"מ חשיב בית תבן נמי דירה מ"מ לענין דירה ממש לא מיקרי הנחת התבן דירה כלל, ואע"ג דלר"י מהני תפיסת יד בעלמא מ"מ לר"מ י"ל דגם תבן דחשיב דירה לאסור מ"מ לגבי דירה ממש בטל ואוסר הדר בו:
דף פו.
במשנה המניח את ביתו כו' פי' רש"י דפליגי אי דירה בלא בעלים חשיב דירה, והג' רעק"א במשניות תמה דהא מסקינן בגמ' לעיל (ס"ב) דמיירי בדאתי ביומי' ולכו"ע דירה בלא בעלים אינו דירה אלא דבישראל גזרינן כו' ע"ש, והנה מפי' רש"י והר"ב כאן לק"מ לפע"ד ואדרבה בהכי א"ש טפי דהכוונה לעיל בגמ' דהיכא דלא אתי בשבת ביומי' ואזיל לזמן הרבה מיקרי דירה בלא בעלים ולכו"ע לאו שמי' דירה, רק היכא דאתי ביומי' פליגי אי שמי' דירה או לאו משום דאטו מי שיצא לחוץ על שעה א' יהי' נקרא דירה בלא בעלים, וא"כ י"ל מ"ש רש"י כאן דשמי' דירה היינו בכה"ג דאתי ביומי' ורש"י לא הוצרך לבאר זה דמפורש הוא בסוגיא דלעיל, (בפרט דהלכה קיי"ל כר"י ולדידי' ודאי גם. בלי בעלים כלל לא גזרו), ומ"ש רש"י הכא בדר' יוסי דל"ש דירה אלא משום דשמא יבוא הגם דלפי מ"ש הי' נראה דגם ר"י ס"ל שמה דירה בדאתי ביומי' רק בישראל לא הוי דירה, כיון דמסתמא לא יבוא, מ"מ י"ל דלא מסתבר לרש"י לפרש כן דאי הליכה על יום א' לא מיקרי בזה דירה בלא בעלים. גם בישראל מה שא"י לחזור מצד שביתת שבת מ"מ הליכת עראי הוא, לכך פי' מטעם גזירה, ומיהו פי' רש"י עצמו לעיל תמוה דפי' בהדיא הטעם בדר"מ בדאתי ביומי' אסור מטעם שמא יבואו, וא"כ באמת דבריו שם סותרין לדבריו דהכא, ועי' באור זרוע לעיל פ' הדר (סי'), וגם לשונו צ"ע דמנ"ל דהמשנה דהכא לא ס"ל כפי' הש"ס לעיל באתי ביומי', ונהי דר"י לית לי' גזירה בישראל מ"מ ר"מ שפיר אית לי' ע"ש היטב כי קצרתי:
בתוס' ד"ה צריך כו' בסוה"ד וב"ה בעי כו' וטפח בתוך המים כו' נראה דצריך להיות טפח משוקע במים לבד הי' טפחים, ולפ"ז גם חמשה למעלה מהמים וחמשה תוך המים לא מהני, וצ"ע דהא נראה דכו"ע מודים דכל הי' תוך המים מהני, דאין סברא לומר דב"ש וב"ה פליגי לקולא ולחומרא, וא"כ למה לא יועיל נמי ט' טפחים למעלה וטפח א' תוך המים, ומצאתי שגם הריטב"א חולק על התוס' בזה:
בד"ה קורה כו' כיון שהחצירות מוקפות מחיצה, לכאורה א"צ לזה דבל"ז הבור יש לו אוגנין סביב ואפשר ס"ל כיון דלמעלה מאוגנין ליכא מחיצות א"י לומר פי תקרה יורד וסותם כיון דהקורה מסתמא גבוה טובא למעלה על האוגנין, ונהי דלמטה יהי' חלל ד' מ"מ לא שייך פי תקרה כו' כיון שכל המשך לא יהי' בו חלל ד' לכך הוצרכו למחיצת החצר:
בא"ד וה"נ מוכח בפ"ק דשבת גבי אסקופה כו', נראה דאין מזה הכרח לדחות שיטת רש"י די"ל דהתם נמי אין מתחילת קורה זו עד סוף קורה שני' יותר מד' וממילא בפתח נעול ליכא חלל ד', רק משמעות התוס' הוא מלשון הגמ' שם שאין בזו ד' משמע דאף אם הקורה עם מקצת חלל עד נעילת הפתח יהי' ד' מ"מ לא מהני ע"ש ותבין:
דף פו:
בגמ' אמר רבב"ח כו' ר"י בשיטת ר"י אמרה, וקשה דילמא דוקא הכא במים אמר ר"י ורש"י ותוס' מישבים קצת, וי"ל עוד לפע"ד דסברת הגמ' הוא דאי מחיצה תלוי' לא מהני אלא במים ממילא כל שאינו סמוך למים בטל המחיצה, דאיך תחזור שם מחיצה לחול למטה במים כיון דלמעלה אחר סיום המחיצה בטל שם המחיצה, ודוקא תוך ג' להמים הי' סברא שיועיל בכה"ג לכך ר"י דמתיר למעלה מהמים טובא ע"ב ס"ל דמחיצה תלוי' מתרת ביבשה ג"כ ולפ"ז נראה דהא דצריך הגמ' לעיל לר"י הטעם משום דעריבי מים היינו משום דמצריך סמוך למים ממש ולא התיר בתוך ג' למים, מיהו לר"ה צ"ע אי מתיר ביותר מג' למעלה מהמים וצ"ע ודו"ק כי קצרתי:
שם בגמ' פרסו סדין כו' לולי פי' רש"י הי' נראה דהי' ב' חצירות שנפרצו להדדי במילואן או ביותר מי' ואהא מהני הסדינין, אבל מפרש"י משמע דגם בחצר א' מהני הסדינין להפסיק בין הבתים. אע"ג דכל רשות החצר שייך לכל הבתים מ"מ מיחשיב כמו בלא דיורין כיון שיש מחיצה ביניהם וצ"ע בפוסקים:
בד"ה הא קאזיל כו' ולא מצי לשנויי כו' א"כ בסמוך לקורה נמי ליתסר כו' לכאורה לתי' קמא אה"נ דתחת הקורה אסור, אלא דבס"ד הוי מקשה דכיון שתחת הקורה רשות שניהם שולטת ליתסר גם להלן משום עירובי מיא וע"ז משני דהקילו במים אבל תחת הקורה באמת אסור, ולתי' הב' אינו כן אבל משמעות לשונם שכ' ולא מצי לשנויי כו' דכיון דרשות שניהם שולטת כו' משמע דכ"ז רק אי הוי משני הכי אבל באמת ה"ל דגם תחת הקורה מותר כנ"ל בכוונתם:
דף פז.
בגמ' חוקק בה ד' על ד' וממלא, לכאורה קשה הא קאזיל דלי תחת הגזוזטרא, ולפי' רש"י דלעיל דלמסקנא דהקילו לא חיישינן להא דאזיל דלי לאידך גיסא א"ש, אבל לפי' ר"ח בתוס' לעיל גם למסקנא צריכין לתי' דגמירי דאין דלי מהלך יותר מד' א"כ קשה הכא, ולמ"ש מהרש"א לעיל בתוס' ד"ה הא קאזיל דלי י"ל קצת ואינו מוכרח ע"ש שאין להאריך, אך לר' יהודה אפשר דגם לפי' ר"ח אין לחוש לאזיל דלי רק אליבא דת"ק דמתניתין לעיל חיישינן משא"כ לר"י, והא דאמרינן חוקק בה ד' על ד' נראה לפרש דאינו רשאי לחוק יותר, אבל אה"נ דפחות מהכי נמי סגי כל שרוצה לדלות בנקב קטן מי', וכן מ"ש רש"י בד"ה היתה סמוכה כו' ומוסיף עליו נקב טפח ומשהו היינו דרשאי להוסיף, דאין לומר דדוקא הוא משום דלא אמרי' כוף רק בסוף המחיצה אצל הנקב, דהא בזקיפה אמרינן כוף גם באמצע המחיצה טפח ומשהו לכאן ולכאן ע"ש:
דף פז:
בגמ' רבינא אמר כו' צ"ע אי מודה לדינא לדין האוקימתא קמייתא דבכרמלית לרבנן ביותר מג' נפיק לי' ממקום פטור או נד רבינא מאוקימתא, דלעיל לגמרי וכ"מ מסתימת הפוס', והנה לפי' רבינא הא דיותר מג' לא הוי מחיצה פי' רש"י דהוי פרצה, ואינו מובן הא פחות מי' לאו פרצה היא, וצ"ל דמיירי בפרוץ מרובה על העומד שהעמיד קנים קנים זה אצל זה וברחוק ג' טפחים זה מזה מיפסל לדידן ולרשב"ג בד', מיהו קצת נראה דחולק רבינא על מה דאמר רבא לעיל (ט"ז) דמודה רשב"ג למטה משום דהוי כמחיצה שהגדיים בוקעין דביותר מג' נפיק מתורת לבוד א"כ ה"ה הכא וי"ל בדוחק וצ"ע: