אור ברסלב

שפת אמת על עירובין· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק חלון

פרק הדר

דף עו.

בגמ' לימא תנן סתמא כרשב"ג כו' קצת קשה לס"ד בגמ' הא כ' הפוס' דאין אמרין לבוד להחמיר, [כמ"ש בד"מ בה' יו"ט (סי' תק"ב). וע"ש במג"א] וא"כ גם לרשב"ג פחות מד' למה אין מערבין א', ונראה דגם בס"ד ידעו דעיקר הטעם משום דבפחות מד' לאו חשיבות הוא אלא דס"ל דלרבנן דנפיק מתורת לבוד חשוב הוא, וכ"מ לשון התוס' בד"ה לימא ע"ש דלא כתבו בקיצור דתליא כלבוד עצמו ע"ש:

שם בגמ' צריך שיהי' בהיקפו, עי' פי' רש"י וכוונתו הוא דקמ"ל ר"י דלא סגי שנכנס עיגול במשך ד' בלבד אלא שיכנוס עיגול במשך ו' ומשהו, היינו כל הוספות צד א' שניתוסף בכל צד של הריבוע עיגול מיוחד, ואורך כל א' מהד' עיגולים שבד' הצדדים הם משך ו' ולכך יכנס זה המשך תוך עשרה ועוד משהו, וז"ש רש"י בכל צד טפח יותר משיעור ד"ט והיינו ו' ומשהו בהיקפו שהוא חלק ד' מכל ההיקף:

דף עו:

בגמ' אמר ר"נ כו' אבל חלון שבין ב' בתים אפי' למעלה מי' אם רצו מערבין א', נראה דגם אם יש פירצה כזו יותר מעשר אמות למעלה מי' מ"מ אם רצו מערבין ב', דלעולם עשרה שיעור מחיצה ולא גרע מסולם דאפי' רצפו בסולמות דין פתח עליו, וי"ל דלכך מדייק רצו מערבין דלכאורה מיותר הוא והו"ל למימר מערבין א' ובוודאי נדע דהיינו ברצו דלא עדיף מתוך עשרה, אלא דקמ"ל דרק להקל אם רצו דיינינן לי' כמאן דמליא אבל לא להחמיר, וכ"מ בתוס' לעיל (ע"ב.) גבי מחיצות שאין מגיעין לתקרה דבקבועות לכו"ע הוי מחיצה ע"ש:

שם בגמ' אמר רב אויר ב' רשויות שולטות בו ולא יזיז בו אפי' מלא נימא, לכאורה תמוה הא חצירות רשות א' הן לכו"ע כמ"ש בתוס' ד"ה ובלבד. וגם אי נימא דרב לשיטתו דבעירבו אסור מ"מ מאי שייך כאן עירבו כיון דאויר ב' רשיוות שולטות בו והוי כלא עירבו, וראיתי בריטב"א דפי' כן דהיינו בעירבו, ונראה לפרש כוונתו דע"כ צריכין לומר החילוק דבד' מטלטלין עליו דהוי כחצר א' שלא עירבו דמותר לטלטל בגוף החצר, אבל בפחות מד' דלאו רשות בפ"ע הוא ס"ל לרב דחשיב כמו ב' חצירות וכמטלטל מחצר זו לזו, א"כ כיון דחצירות שלמטה עירבו עם הבתים שוב הוא בכלל הגזירה דאסור לטלטל מחצר זו שעירבו לחצר זו שעירבו ה"ה למעלה על הכותל:

דף עז:

בגמ' ולא אמרן כו' אבל כותל כו' אפי' מופלג טובא. נראה הטעם משום דחשיב רשות בפ"ע והוי כמו ג' חצירות דכל ב' חצירות מערבין ע"י פתח שלהן וכ"כ הריטב"א, ורש"י לא פי' כן, אלא משום דראוי להלוך בראשו עד הסולם] ואפשר נ"מ בין הפירושים אם רק משך ג' וחצי של הכותל רחב ד' דלטעם הנ"ל לא הוי רשות בפ"ע כל שאין בו ד' על ד', לכך פי' רש"י משום דראוי להילוך ולכך גם כה"ג אם אין בין סולם לסולם רק ג' וחצי ושם רחב ד' מהני כנ"ל:

שם בגמ' בנה איצטבא ע"ג איצטבא כו' עי' פי' רש"י ותוס' ומ"ש רש"י דיש רגלים להאיצסבא ק"ק דא"כ למה לא מהני איצטבא העליונה אם הרגלים מגיעין לארץ מה בין רגל לאיצסבא התחתונה שגם היא אינה מחזקת ד', ובשלמא בסולם מובן טפי דצריך להיות פחות מג' בין השליבות כדי שיהי' נוח להילוך, ואפשר דגם באיצטבא כן הטעם כדי שיהי' נוח להילוך ע"י התחתונה, והנה התוס' מקשים על רש"י דלקמן מוכח דצריך להיות הסולם עד ראש הכותל, ואפשר דגם רש"י מודה לזה ומפרש הכא נמי דיש הרבה איצטבאות עד ראש הכותל דומיא דסולם דסתמא גבוה עד ראש הכותל, רק דלמעלה קצרה וע"ז אמרינן דכל שיש בתחתונה ד' או בעליונה שהוא בתוך ג' להתחתונה ד' מהני כיון שמשם עד הראש אין עשר, ואה"נ דצריך להיות עוד אצטבאות או שליבות קצרים מד' עד ראש הכותל כנ"ל:

בתוס' ד"ה אם יש כו' ואיצטריך לאשמעינן באיצטבא ובסולם כו' עי' במהרש"א דלפי' רש"י קשה, למאי אצטריכי תרוייהו, ול"נ דלרש"י איצטריך סולם לגלויי ארישא דאיצטבא דאיירי במשך בלבד ולא ד' על ד' כמו סתם סולם שהוא כך. אבל לתוס' דצריך ד' על ד' הוצרכו לעשות צריכותא:

דף עח.

בגמ' אר"ה עמוד ברה"ר כו' צ"ע שייכות האי מימרא לכאן, ולשיטת הרמב"ם פי"ד משבת) א"ש דפי' בסגנון אחר שיש יתד בצד העמוד כו' ודמיא להני מיעוטין דלעיל, מיהו עיקר פירושו דוחק גדול ע"ש:

שם בגמ' מידי דהוי אאיצטבא כו' ולשמואל עצמו דסולם זקוף לא מהני צ"ל דאיצטבא עדיף הואיל וקבוע טפי מסולם, [ועי' בריטב"א מ"ש בזה):

ברש"י ד"ה סולם ארבעה עשר שצריך להרחיקה ארבעה מן הכותל, ותמוה מאוד כמ"ש התוס', ונראה דאין כוונת רש"י ז"ל להרחיק את הסולם ד' במשך הקרקע, רק כוונתו שהארבעה שהוספנו כדי שתחזיק הסולם יותר מגבוה י' של הכותל אותן הד' של הסולם ירחיקם במשך וממילא נעשה שיפוע של י' על י' כדברי התוס' כנ"ל ברור:

דף עח:

בגמ' ותבן לא חייץ והתנן מתבן כו', אין להקשות למ"ש תוס' דבתבן שראוי למאכל בהמה מיירי א"כ דילמא לקמן מיירי באינו ראוי לבהמה, דהא מסיים שם בסיפא אלו מאכילין מכאן כו', ואע"ג דרש"י פי' שם בגמ' לחד לישנא דמוקצה היא, היינו אי הדין דהוי מחיצה איתקצי עי"ז גופי' ע"ש, אבל כ"ז דלא סמכינן עלה משום מחיצה ניטל הוא בשבת:

דף עט.

במשנה מתבן כו' אלו מאכילין כו' פי' רש"י כיון דאין איסור עד שיתמעט יותר מעשר אמות לא חיישינן, לכאורה נראה מזה דדוקא היכא דמערבין שנים ולא א' דסתום לגמרי לכך מאכילין, אבל אי נתמעט יותר מד' טפחים מגובה י' דאז אם רצו מערבין א' רצו מערבין ב' י"ל דשפיר אין מאכילין, דאל"כ לפעמים כשאין חסר אלא משהו להשלים משך י' אמות שייך שפיר גזירה דשמא יתמעט לכך נתנו שיעור בדבר דדוקא במקום דמערבין ב' ולא אחד אז מאכילין, מיהו לפ"ז קשה קצת על הא דאמרינן בגמ' דלא יתן לתוך קופתו ופי' רש"י הטעם דאדם נוטל הרבה בפ"א, ובעוד שהיא פחות מד' טפחים חשש רחוק הוא שיקח בפעם אחת עד יותר מעשר אמות, בפרט למשמעות לשון רש"י דדוקא ביום השבת אסור, מיהו להרא"ש שפי' האיסור על כל הימים אפשר דאורחא דמילתא דכשאדם לוקח מהתבן לוקח כל השורה ולא מעט ממקום א', אבל בהמה אוכלת קלי קלי פי' קלי ממקום זה וקלי ממקום זה וצ"ע לדינא:

בגמ' ולאוקמי שרי והאמר ר"ה כו', לכאורה קשה לפי' הרא"ש דגם בחול אסור א"כ מה קושיא דילמא בשבת עצמו גוזרין טפי, ואפשר דהקושיא היא משום דמאכילין משמע אפי' בשבת, והגם דלפ"ז י"ל לדינא דהא דמשני בקאים לאפה היא רק בשבת אבל בחול מותר לאוקמי והפוס' כתבו דגם בחול אסור, מ"מ זה אינו קושיא דנהי דפירכת הגמ' הי' רק משום שבת עצמו מ"מ לבתר דמשני דמתני' איירי בקאים לאפה שוב אין לנו היתר גם בחול לאוקמי להדיא, מיהו קצת קשה כיון דלהרא"ש אסור ליקח בידים כל הימים שפיר י"ל דאין גוזרין כלל גם בשבת דל"ד למוקצה דרגיל להשתמש בימות החול, ואי הוי מפרשים הקושיא על כל הימים הי' מיושב זה, אלא דקשה מ"ש לעיל דילמא בשבת יש לגזור טפי, וצ"ל דלא מסתבר להגמ' חילוק זה:

שם בנמ' אמרי כיון דאיכא מחיצה ותקרה מינכרא כו' וקשה ללשון ב' ברש"י משום מוקצה מה בכך דמינכר, ורש"י פי' דלמעלה מי' לאו שם מחיצה עליו, וקשה א"כ למה במתני' בחצר אסרינן למעלה מי' משום מוקצה, ואין לומר דהוא ג"כ מחשש שמא יקח למטה א"כ למה לי טעם מוקצה, ותו מה פריך ממוקצה הא הכא הוא ב' חששות שמא יקח בעצמו ושמא יפמעט מעשרה אלא ודאי מוכרחין לומר ללשון דמוקצה דכל התבן מוקצה הוא א"כ למה בבית מותר, וגם אי נימא דבחצר איתקצי כל התבן טפי מבבית, מ"מ לשון הגמ' דמינכר אינו מובן כלל לטעם דמוקצה, ואפשר דגם לשון ב' שברש"י מודה דלמסקנא דמחלקין בין בית לחצר אין הטעם משום מוקצה, אלא דמעיקרא דמקשה מאין מעמידין בהמה על המוקצה מסתברא לאותו לשון לפרושי דס"ד דהגמ' הוי דהטעם משום מוקצה וע"כ פריך משם, ולפ"ז לבתר דשנינן דאין ראי' מבית לחצר הדרינן מס"ד דאין הטעם משום מוקצה כלל, וי"ל שגם כוונת רש"י כן אלא דבעי למיהב טעמא לאותו לשון כיון דמעיקרא ס"ל להגמ' דמוקצה הוא למה באמת עתה לא יהי' איסור מוקצה ופי' הטעם דלמעלה מי' לאו שם מחיצה עליו כלל, ולפ"ז י"ל דלמסקנא מותר גם לאוקמי בהמה בהדיא לאותו לשון כיון דעתה אינו משום מוקצה וצ"ע בכוונת רש"י, [אכן במג"א (סי' שע"ב ס"ק ל') מבואר דלרש"י גם במסקנא הטעם משום מוקצה ע"ש]:

שם בגמ' אמר אביי הכא בבית י"ג חסר משהו עסקינן כו', קשה לי לפרש"י דהא דאין איסור משום מוקצה הואיל ולמעלה מעשרה לאו שם מחיצה עליו מ"מ הכא דס"ל דכל שאינו מגיע לתקרה לאו שם מחיצה עליו א"כ הג' טפחים שעד התקרה שפיר בכלל מחיצה הם ולמה יהי' מותר, דנהי דגם אחר המיעוט לא בטל מינה שם מחיצה מטעם לבוד מ"מ כיון דצריכין לומר דהוי כלבוד א"כ שם מחיצה עליו, ואפשר ליישב זה כיון דבעלמא סגי במחיצה עשרה וגם באינה מגיע לתקרה אי היא מחיצה קבוע רק הכא בעראי צריך עוד תנאי שיהי' מגיע לתקרה, מ"מ שם מחיצה שפיר לא הוי אלא על משך עשרה ומה דצריך להיות מגיע לתקרה כיון דגם בלבוד סגי שפיר אין על היתר שם מחיצה, וארווח לן בזה מה דפליג אביי על ר"ה ולא מוקי בבית עשרה ותבן שבעה וטעם התוס' דחוק מאוד, ולמ"ש א"ש דס"ל לאביי דכל שהבית הוא רק עשרה נהי דעד שבעה הוי כלבוד מ"מ שפיר חל שם מחיצה על כל העשרה ואסור ליקח מהתבן שמן ז' עד התקרה, ואדרבה יש לתמוה על סברת ר"ה בזה דא"כ גם למטה מז' יהי' מותר ליקח טפח כיון דבזה המעט לא יתבטל שם מחיצה משום לבוד, אלא ודאי דזה אינו סברא דמכל מקום עתה שם מחיצה על כל העשרה כיון דכך גובה צריך למחיצה רק גם בפתוח הוי כלבוד, אבל כל היכא דצריכין ללבוד א"כ שם מחיצה עליו דהא בעינן שיעור י' למחיצה וזה נראה ברור, רק די"ל דפליגי באמת אביי ור"ה בהני תרי לישנא, אביי ס"ל טעם מוקצה ור"ה לא ס"ל טעם מוקצה אבל עכ"פ לטעם מוקצה דברי אביי ברורים בטעמן:

דף עט:

בגמ' והא קמ"ל דאין מבטלין וחוזרין ומבטלין, אפשר לפרש דדוקא הכא הדין כן הואיל ובעי נעילה וכל היכא דחוזר אח"כ ומבטל רשותו לחבירו לא הוי למפרע שם נעילה ע"ז, וא"ש הלשון והא קמ"ל דהו"ל למימר וס"ל דאין מבטלין כו' [משום דהכא כו"ע ס"ל הכי כנ"ל], מיהו לא פי' כן התוס' דהקשו מכאן לרב דס"ל מבטלין וחוזרין ומבטלין]:

שם בגמ' סבור מינה לחי' אין לחולה לא, ואינו מובן מה הוי ס"ד דגמ' דודאי פיקוח נפש דוחה שבת וגם בספק פ"נ דוחה, ואפשר הפי' לענין אם יש עכו"ם דקמ"ל דהזריז לחולה הר"ז משובח ועושין לכתחלה ע"י גדולי ישראל, [כדאי' ביומא (פ"ד:) ע"ש] וע"ז הוי ס"ד דדוקא לתי' דשכיח ורגיל תיקנו כן קמ"ל דאף לכל חולה וצ"ע:

בתוס' ד"ה דכל פחות מג' כו' ולאביי כו' הכא לא חשיב לי' דהא מחיצות שאינם מגיעות נמי לא חשיב הכא מחיצה, לכאורה כוונתם הואיל ומחיצת עראי היא ל"א בי' לבוד א"כ לפ"ז ה"ה למטה כל שיהי' פתוח אף טפח וכדומה יתבטל שם מחיצה, וצ"ע שיסבור כן אביי, תו קשה דהא חבלים דלעיל נמי מחיצת עראי הוא, ע"כ אפשר לפרש כוונת התוס' דהכא כיון שיש בו ב' ריעתות שפחותין מי' ושאין מגיעין לתקרה ל"א לבוד על ב' ריעתות, והמשך לשונם כך הוא דאפי' אי הוי מחיצות גמורים ולא הי' מגיעין לתקרה לא הי' מהני, ולכך הכא דאינם מחיצות גמורות שפחותין מי' ג"כ לכך ל"א לבוד, ולפ"ז בפתוחין למטה לית. לן בה ולעולם אמרינן לבוד גם במחיצות עראי כנ"ל, וצ"ע שהפוס' השמיטו בשו"ע כל דינים אלו דבית וגם בדין נעילה דאח"ז לא הובא בשו"ע:

בד"ה ואבע"א כו' ושמא י"ל כו' וקצת נראה כו' אפשר דלמסקנא דפליגי על רש"י [וס"ל דבעלמא לא בעי לנעול] שפיר נעילה דהכא לגמרי הוא שלא יצא כלל מפתח זה:

בד"ה ומזכה כו' וא"ת אמה העברי' היכי זוכה כו' הקשה מהרש"א דגם מע"ע קשה ותירוצו דחוק, ויותר נ"ל דכוונת התוס' להקשות גם לשמואל דאמה קטנה היא וסמוכה על שלחנו א"כ קשה אליבא דכו"ע [אבל מע"ע לא קשה אלא לר"י]:

בד"ה וע"י אשתו כו' וא"ת אי במקבלת פרס כו' וי"ל כו', מכל דברי התוס' מוכח דס"ל בפשיטות דהא דיד אשה כיד בעלה הוא רק משום מזונות וגם לפי מה שתירצו [דמיירי בנותן לה הבעל מעות למזונות או במספקת במע"י] חשבו ג"כ לקצת סמיכה ע"ש לענין זה דיהי' ידה כידו ע"ש, ואני בעניי לא ידעתי למה הצריכו לכך הא אדרבה פשט הגמ' התם משמע דלאו משום מזונות היא ולהכי באמת פליגי התם אי ידה כידו, ולשיטת התוס' מ"ט דרבנן דפליגי וס"ל דאין ידה כיד בעלה לפי דעת החולקים על ר"י וס"ל דגם באיש אחר הסמוך על שלחן אחרים אין לו יד א"כ וכי אשה גרע מאחר, [ודוחק לומר כמ"ש הריטב"א דאשה כאוכלת בשכרה דמיא כמו אמה העברי', כיון דקי"ל דמזוני עיקר ומע"י לבעלה תיקנו תחת מזונות] רק דבאשה ס"ל לר"מ דכיד בעלה דמיא בלי שום טעם דמזונות, וגם באשה עשירה שעושית ומפרנסת מהונה את בעלה ג"כ אעפ"כ לר"מ ידה כיד בעלה כנ"ל וצ"ע:

דף פ.

בגמ' ואם משלהן צריך להודיע, פי' רש"י שמא מקפידין בעירובן כו' אינו יודע למה פי' כן דא"כ תיקשי למ"ד לעיל (מ"ט:) דגם המקפיד על עירובו הוי עירוב ע"ש והכא לכו"ע צריך להודיע דשמא אינו חפץ בגוף העירוב, [ואע"ג דס"ל להאי תנא כר"י דלקמן (פ"א:) דע"ח זכות הוא לו מ"מ לערב משלהן צריך שיהי' לדעתן אכן למ"ש לקמן דלפי' רש"י ס"ל לר"י גם במערב משלהן דא"צ להודיע א"ש]:

בתוס' ד"ה מעשה פי' בקונטרס כו' וקשיא דעיקר הקושיא לא היתה אלא מחצירות כו', וא"י מנ"ל לתוס' הא די"ל לרש"י דזה ידע גם המקשן דרב תנא הוא ופליג אלא דקשיא לי' למה היקל בחצירות טפי מבתחומין היפוך מסברת המשנה, ומתרץ הואיל ואשכח תנא בתחומין דצריך לזכות ממילא תנא דידן מסתמא גם בתחומין ס"ל דצריך לזכות, אע"ג דסתם בתחומין י"ל דסמך אהך דחצירות, ודוקא בעירובי חצירות פליג רב אמתניתין, וזה לא הי' עיקר הקושיא:

בד"ה רגיל דרגיל אסור כו' וכן הוא שיטת רש"י דרגיל הוא משום דאוסר, אך לשון הגמ' אינו מדוקדק לפ"ז מה דקאמר קשיא דשמואל אדשמואל והלא הך דיוק דרגיל אין הוא גוף החילוק בין אסר ללא אסר, והכי הו"ל למימר איתמר נמי דאמר שמואל כו' רגיל אין שא"ר לא, ולכן א"ש טפי פי' הרא"ש דרגיל היינו שרגיל בכך לערב ולכך גם בלא אסר מהני כמו אוסר ואינו רגיל, ולפ"ז איירי הכא בלא אסר ולכך דוקא רגיל, ואי נימא דגם בלא אסר אמר שמואל דאשתו מערבת שפיר הוי קשיא דשמואל אדשמואל דהכא מצריך דוקא רגיל, ובמרדכי יש לו שיטה ג' דרגיל ואסר גם דעת אשתו לא בעינן, והמהרש"א עירב דעת הרא"ש עם המרדכי, וכוונתו הוא רק לענין פי' רגיל, דשניהם פירשו רגיל על מה שהי' רגילים לערב ביחד, אבל מ"ש דתרוייהו באסרו זה קאי רק לשיטת המרדכי ולא להרא"ש ע"ש במהרש"א ותבין:

דף פ:

במשנה נתוספו כו' וצריך להודיע, פי' רש"י אם דעתן כו' בעירוב וכגון שמערב משלהן, ולפ"ז לקמן לר' יהודה דאמר בד"א בעירובי תחומין אבל בעירובי חצירות זוכין לאדם כו' היינו אפי' לערב לאדם משלו בלא דעתו, וא"י מנ"ל לרש"י פי' זה הא למאן דמפרש מתני' בחצר שבין ב' מבואות פשיטא דגם אם מערב משלו לחבירו צריך להודיע א"כ נראה דלכו"ע מיירי במערב משלו ובהכי אר"י דזכות הוא וצ"ע. ואפשר קצת ראי' לפרש"י מהא דפריך בסמוך פשיטא דחלוקין עליו חביריו כו' ואי ר"י מיירי במערב משלו א"כ הומ"ל דסד"א דמיירי הכא במערב משלהן, אבל אין זה הכרח די"ל דסתם מתני' מיירי משלו דחד מילתא הוא מוסיף ומזכה וצריך להודיע [דלפי' רש"י צ"ל כמ"ש הר"י דתרתי קתני מוסיף ומזכה אם משלו הוא מערב וצריך להודיע אם מערב משלהן ע"ש, ובמג"א (סי' שס"ח סק"א) הניח דבריו בצ"ע ע"ש]:

שם במשנה ר"י אומר ככר. הוא עירוב כו' כאיסר והוא שלם כו' פי' רש"י ככרות הרבה כגרוגרות לכ"א ואחד, משמע קצת דס"ל דאין שום פרוסה מצטרף גם להשלים השיעור דגרוגרות, ומסברא הי' נראה דכל שמביא ככר כאיסר ומשלים בפרוסות לכרוגרות סגי, ועי' בר' יהונתן [שפי' באופן אחר דר"י מיקל דלא בעי כגרוגרות]:

בתוס' ד"ה אבל קורה אע"ג דלחי נמי בעי שיעור גובה י' כו' ולא ביארו התי' על זה, [דהא שיעור גובה י' לאו שיעור זוטא הוא ועי' בריטב"א שנדחק בזה]. אבל נראה דלק"מ דהא דצריך גובה י' אין זה שיעור על הלחי רק דכל משהו מחיצה היא, אלא דכיון דמחיצה צריך להיות עד י' ממילא צריך להיות נמשך התיקון בכל משך י', אבל גוף התיקון אין בו שיעור, דומיא אי הוי קורה משהו סגי מה דצריך להיות נמשכת בכל הרוחב של המבוי לא הוי חשיב שיעור כלל, דזה אינו מצד חשיבות השיעור אלא דהתיקון צריך להיות בכל משך הצריך להתיקון, משא"כ מה דבעי רוחב טפח שפיר חשוב שיעור:

דף פא.

בגמ' איתבי' אביי כו' עי' פירש"י ונראה דלהך גירסא דר' יהושע היא צריכין לפרש דלענין זה ס"ל כר"י דפת בעינן אבל לאו ר"י היא לגמרי לענין הך דמצריך שלימה ולכן הגירסא ר"מ א"ש טפי, ועי' במהרש"א שנדחק ג"כ בזה, ולכל הפירושים עדיין לא מתיישב למה נקט התנא בכל משתתפין ב' פעמים, והנה רש"י ז"ל פי' לעיל ריש פ"ג דמכילתין [וכן בקידושין (לד.) ע"ש] בכל מערבין עירובי חצירות ע"ש, ותמהו עליו בתוס' הא ע"ח לכו"ע בפת ע"ש, ואני בעניי א"י מנ"ל הא אדרבה טפי א"ש לפרש כן דג' תנאים יש, ות"ק דהכא ר"מ הוא ועלה פליג ר"י דבעי שלימה, ותנא דבכל מערבין דלעיל פליג על ר"מ וס"ל דגם ע"ח א"צ פת כדמשמע פשטא דגמ' הכא דאיכא מאן דפליג על ר"מ, וא"כ א"ש מה דתני הכא בכל מערבין לאפוקי רק מדר"י לענין שלימה ולעיל הי' הכוונה לאפוקי נמי פת, ולכך הוצרך הכא למיתני בכל משתתפין לומר דגם לר"י דבעי פת בחצירות מ"מ בשיתוף מודה כנ"ל, רק מלשון רש"י הכא לא משמע כן אבל הוא נכון בסוגיא לפע"ד:

שם בגמ' עירבו כולן בפרוסות כו' שמא יחזור דבר לקלקולו, לכאורה קשה טפי הו"ל לתקוני שלא יביאו כלל שלימה להקל ולא להחמיר, ונראה דז"א דודאי א"י לתקן דמאן דמייתי חד שלימה לא הוי עירוב דהא יכולין לחלקו לחצאין ויהי' כשר, וממילא אכתי יהי' איבה דמייתי חד שלימה, וחד פרוסה אבל עתה דכולהו מייתי שלימין ליכא איבה לעולם:

שם בגמ' אר"ח תפרה בקיסם כו' ל"ק הא דידוע תיפרה כו' לפירוש"י הו"ל למימר איפכא הא דלא ידוע תיפרה כו' לפי לשון סדר הגמ' כדאמרי' לעיל בסמוך, [ל"ק הא בחלת נחתום הא בחלת בעה"ב] שהוא לפי סדר הברייתות שהביא הגמ' וכאן הובא מקודם מימרא דר"ח דמערבין, ותו קשה דהו"ל למימר דידוע שנפרסה דהא התפירה הוא צד המעלה, וגם דוחק הוא שלא יהי' ניכר ע"י חיבור בקיסם שהיא פרוסה, והי' אפשר לפרש דבאמת עיקר הקפידא במשנה הוא דוקא בפרוסה דשייך איבה, אבל במביא ככר כמו שהי' אלא שנשבר לב' חצאין מה בכך, א"כ י"ל הפי' ידוע תיפרה פי' שניכר החיבור ששלם הי' ואח"כ נחלק ונתפר ואז כשר כיון דליכא איבה, אבל באינו ידוע ואין ניכר החיבור י"ל דהרואה יאמר דלא הי' שלם רק ב' חתיכות לקח ותפרם שהי' נראה כמו ככר שלם לכך אין מערבין, מיהו ודאי, פירש"י אמת וכ"מ לשון תפרה בקיסם דוקא שלא הי' ניכר התפירות מבחוץ:

שם בגמ' אר"ז אמר שמואל מערבין בפת אורז ובפת דוחן כו' לדידי מפרשי מיני' דמר שמואל כו', עי' בברכות (ל"ו) דס"ל לרב ושמואל דאורז ודוחן לאו בכלל מזון וקמא לה בתיובתא לענין אורז בלחוד ע"ש ובתוס', ואפשר הדר שמואל מהא דהוי ס"ל שם מעיקרא, [דאין לחלק בין אורז לדוחן):

שם בגמ' אר"ח לשיעורים, פי' רש"י במשקל דרך רעבון ולא לשובע, וצריכין לפרש שגם זה השיעור עשרים שקל ליום [המפורש שם בכתוב] ג"כ לא יאכל בפעם אחת רק מעט מעט, ובגמ' יש לפרש עוד שיעשה עוגות שלימות מזה השיעור של עשרים שקל:

בתוס' ד"ה איתבי' בסוה"ד והא דלא משני אפירכא דאביי כו', נראה כוונתם דאי ת"ק חולק וס"ל דא"צ פת ממילא כולל ת"ק גם עירובי תחומין וא"כ הו"ל לר"י לפרש דחולק רק בעירובי חצירות, אבל השתא דכוונת הת"ק בכל מערבין היינו בכל מיני פת מערבין א"כ קאי רק בעירובי חצירות דבתחומין א"צ פת ולא הוצרך ר"י לפרש, מ"מ. עיקר דבריהם דחוקים:

בד"ה כדי חלתה כו' נראה לר"י דדוקא בטבולה לחלה ובמדומע כו' וא"ת כו' כ"ש כדי דימועה כו', נראה סמיכות דבריהם דאי הוי מפרשין דגם במתוקנת רשאי לחסור כדי חלתה וה"ה כדי דימועה לא הוי קשה דרבותא טפי איכא בדימועה דלא שכיח להיות נדמעה ושייך איבה דאין הרואה תולה במידי דלא שכיח, אבל אי באמת הכי הוי עובדא שנדמעו פשיטא להו דאין חילוק בזה, [אכן בחי' הריטב"א מבואר דבלאו פי' הנ"ל קשה דלמה לי' למיתני כדי דימועה ע"ש]. וגם נראה מדבריהם דלא רצו לפרש דאף בחסר תרוייהו היינו כדי חלתה וגם דימועה הוי ג"כ בכלל שלימה דלא ס"ל כך לדינא:

דף פא:

בגמ' מת ללוקח הא לא משך הא דלא פריך אהא דמשחיטין את הטבח בע"כ, משום די"ל דהי' תקנה בלי טעם קנין, רק כיון דאם מת קודם שחיטה נמי מת ללוקח א"כ ע"כ מטעם קנין נגעו בי', וכן בסמוך דמקשה א"ה אימא סיפא מייתי נמי הא דמת למוכר, יש לפרש ג"כ דמהא דאין משחיטין בע"כ ל"ק דגם אי משך ויש לו חלק בגוף הבהמה מ"מ א"י לכופו לשחוט כל הבהמה משום חלקו משו"ה לא פריך אלא מהא דמת למוכר כנ"ל:

שם בגמ' דאר"י ד"ת מעות קונות כו' קצת קשה למאי דאמרינן בפרק הזהב דהיכא דעלייתו של לוקח מושכרת ביד מוכר דלא שייך נשרפו חיטך מעות קונות לר"י א"כ לכאורה בנתן דינר לטבח ג"כ לא שייך נשרפו חיטך דהא עיקר הבהמה של הטבח הוא ולא ימנע מלהצילו א"כ גם בשאר ימות השנה יקנה ואפשר לא פלוג חכמים לענין זה לומר דבכה"ג קנה:

שם בגמ' אלא גברא אגברא קרמית, לכאורה י"ל דלא פליגי כלל ולכו"ע ר"י בא לפרש ות"ק דהכא ס"ל כר"י רק הלכה מכלל דפליגי הוא על ת"ק דמשנה דלעיל בניתוספו וכדאמר ר"ח חלוקין עליו חביריו על ר"י, וכעין הא דאמרינן לקמן דההיא ר"י משום ר"ט היא אלמא דאע"ג דאתי לפרש מ"מ מצי להיות דאיכא חולקין אחרים, וי"ל דבמשניות הסדורין זה אחר זה אין לומר כן דכיון דתנא דלעיל ס"ל דלא כר"י ממילא ודאי גם במשנה זו ר"י לחלק אתי ולא לפרש משא"כ לקמן ברייתא אחריתי היא:

תוכן העניינים

שפת אמת על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה