אור ברסלב

שפת אמת על עירובין· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק הדר

פרק כיצד מעברין

דף סב.

בתוס' סוף ד"ה אמר ר"ג כו'. ועוד דהאידנא לא נפקא לן מידי כו', וקשה דנ"מ לענין צדוקי. וי"ל דראב"י ע"כ לא קאי אצדוקי דודאי ישראל הוא לענין דאוסר מדינא עכ"פ ובעי עירוב. וכיון דדינו כעכו"ם דבעי שכירות א"כ גם בדר עם ישראל אחד נמי בעי שכירות. דאין סברא לומר שיהי' צריך עירוב אם הוא עם ישראל אחד ואם יהי' ב' ישראלים עמו יהי' צריך שכירות דהא הוי מילתא דסתרי אהדדי. ומ"מ הא לא תיקשי להפוס' דבישראל לא מהני שכירות ע"ש ברא"ש א"כ האיך הקילו בצדוקי. די"ל דהם אמרו והם אמרו אבל שיועיל לפעמים עירוב ולפעמים שכירות לא מסתברא ע"כ נראה דלראב"י צדוקי אינו כעכו"ם וצ"ע בזה:

בד"ה בן נח כו' דבדין הוא שיהרג אע"ג דלא קני לי' כו' ואין מזה השגה כל כך על רש"י דנהי דלגבי חיוב אונסין מתחייב אע"ג דלא קני דמחויב בשמירתו משום דהואיל ורצה לגזלו חשיב כל הנאה שלו מ"מ להיות עליו שם גזלן להיות נהרג עליו ס"ל להגמ' דבעי קנין. ומאין דקדקו התוס' דכל עיקר קושית הגמ' התם הוא על פחות מש"פ. דלפירש"י כל הראי' הוא מגזילת בן נח אלא דלא מצינו מפורש הדין בבני נח רק מהא דר' יוחנן. ואה"נ דגם מש"פ הוי מוכיח הש"ס התם שפיר. ויותר קשה לי דלמה לא הקשו על פרש"י מהא דמייתי בסמוך גבי נטלו ליסטין כסותו כו' דדייקי דלא מיפטר מטעם קי"ל בדרבה מיני' מהא הו"ל להוכיח נמי דבר השבה הוא. ואדרבה לענין קלבד"מ אינו כ"כ ראי' מוכרחת כיון דמדינא מחויב ומהני תפיסה בכל קלבד"מ כדאמרינן בב"מ (צא.) אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו. [כפי רש"י שם] אבל ע"ז איכא ראי' טפי דעכ"פ בר השבה היא. מיהו רש"י עצמו בע"ז חזר משיטתו דהכא ע"ש:

דף סב:

בגמ' הא דליתי', עי' פרש"י. ומשמע לי דס"ל דבדליתי' לעכו"ם גם מרשות עכו"ם מותר להוציא. רק כיון דישראל אוסר עליו גם בדליתי' לישראל והעכו"ם אינו אוסר אלא בדאיתי' לכך נקט הברייתא בדר עמו ישראל אוסר דמשמע על העכו"ם דהיינו גם בדליתי', וכ"מ לפי טעם הגמ' דבדליתי' לא גזרו א"כ שוב דירת עכו"ם אינו דירה כלל ועי' מ"ש לקמן (ס"ה:) בשם אהעו"ז להיפוך]:

בתוס' ד"ה רב חסדא והא דאמרינן פ"ק דסנהדרין כו' לפי דבריהם הא דתניא תלמיד לא יורה כו' אא"כ רחוק כו' היינו דכל תלמיד אל יורה אא"כ רחוק ג"פ דאז תלמיד חבר יורה. ופשט הלשון אין מורה כן אלא דחוץ מג"פ שרי בכל גווני. א"כ י"ל דבפניו היינו ממש מקום שדר בו וצ"ע בפוסקים. ובטוש"ע (יו"ד סי' רמ"ב) מחלוקת הראשונים בזה]:

דף סג.

בתוס' ד"ה מאי דרוש כו' והוראת שעה היתה כדאשכחנא בקטורת של נשיאים. הלשון משמע דהי' הוראת שעה בפ"ע. וא"י למה לא כתבו דהי' באמת חטאם בקטורת של הנשיאים דהי' ביום ההוא קרבן של נחשון ב"ע:

בא"ד והא לא הי' יורד אש על מזבח הפנימי לשם קטורת כו' בודאי לא הי' אש רק על המזבח החיצון אבל מה שהכריחו מדהי' מערכה שני' לקטורת אינו מובן דכיון דמצוה להביא מהדיוט לכך הי' עושין מערכה. וצ"ל כוונתם דאי הי' אש גבוה במזבח של קטורת הי' מסדרין שם המערכה, אבל עיקר קושי' התוס' אינו מבין דנהי דלא הי' אש גבוה אלא על מזבח החיצון מ"מ נ"מ בההיא דרשא דא"י להדליק לקטורת מאש גבוה של מזבח החיצון אלא מן ההדיוט וזה הורו בני אהרן והביאו מן ההדיוט למזבח הפנימי ולא מאש גבוה של מזבח החיצון כנ"ל:

דף סג:

בתוס' ד"ה בטילו וקשיא לר"י דמסתמא הני דשמעתין הי' מערבין חצירות כו', עי' במהרש"א [ שהקשה דמפי' רש"י גופי' מוכח הכי]. וי"ל דעיקר כוונת התוס' דמסתמא נשארו בעירובן דהיינו דלא בטלו רשות חצירן אלא אלא רשותן שבמבוי. אבל הא ודאי פשיטא דאי לא הוי מבטלין היו מערבין וכדמוכח לפי' רש"י. אלא דהתוס' חידשו דגם לבתר העצה שיבטלו מ"מ היו מערבין ג"כ החצירות וביטלו רק הרשות שבמבוי כנ"ל:

בא"ד וא"ת כיון שכל החצירות נעשות אחת כו' עי' במהרש"א (מ"ש לפרש למה תלו הבתים בחצירות) וי"ל עוד דזה עצמו עיקר הקושיא דצריך להועיל הביטול לכולהו וממילא הא שייך החשש שיסמכו על הביטול ולא יועיל שוב הביטול כלל. כמו דלא מהני עירוב להיות יחיד במקום עכו"ם:

בא"ד וא"ת כיון כו' וי"ל דרבא סבר כו' עי' במהרש"א. ולכאורה לפי דבריו לא פליגי רבא ואביי והיכא דעירבו חצירות בהדדי גם לרבא מהני דלא שייך שיבטל תורת שיתוף כיון דבפתוחות סומכין על השיתוף במקום עירוב, ולדידי צ"ע אם יהי' כן כוונת התוס' דהא משמע ודאי דבהאי עובדא גופי' [אע"ג דבאמת היו החצירות פתוחות זו לזו] לא אשכח רבא עצה אלא בענין שכירו ולקיטו. ונאמר שהכל הי' לפי מה דלא ידע דהוי חצירות פתוחות. וגם הרא"ש העתיק דברי התוס' בפתוחות ומסיים להלכה כרבא ולא העתיק סיום דברי התוס' אלו משמע דליכא נ"מ לדינא. לכן נ"ל דגם התוס' ס"ל למסקנא דגם בפתוחות פליג רבא ומשום דאין לחלק. דאי יועיל ביטול א"כ בדלא יהיו פתוחות ישתכח תורת עירוב ושיתוף לכך בכל גווני לא מהני. רק שהתוס' מיישבין לישנא דרבא דמשמע שהבין דמיירי באינם פתוחות אבל גם בפתוחות פליג נמי רבא כדכתיבנא. ואולי גם דעת מהרש"א כן:

דף סד.

בגמ' ואר"י א"ש אפי' שכירו כו' בגמ' נראה הפי' שכירו ולקיטו של ישראל נותן עירובו ומינה דשכירו ולקיטו דעכו"ם שוכרין ממנו. אבל רש"י פי' שכירו של עכו"ם נותן עירובו. וקשה הטעם דהא נכרי לאו בר עירוב הוא ואי משום דכשיש לו שכירו ולקיטו לא שייך הגזירה דילמד ממעשיו א"כ גם עירוב לא בעי, שוב ראיתי בריטב"א מביא דיעות בזה:

שם בגמ' אמר ר"נ לא מעליא הא שמעתתא כו' הדדי בי ובתוס' תמהו דר"נ עצמו אמר לקמן דין זה ע"ש. ולעד"נ דבלא זה תמוה מאוד לפי' התוס' מה הקשה לו מהא דכתי' רועה זונות וכו' וכי לא יכול אחד לחלוק על שום שמועה והלא כל הש"ס מלא מפלוגתות תנאים ואמוראים. לכך נראה דלא פליג ר"נ על הדין כלל רק שאמר שהלכה זו אינה מובנת לו והיפוך מ"ש מקודם כמה מעליא הא שמעתא שמובנת בטוב. וזהו שהקשה לו מרועה זונות שמה שיודע שכך הוא צריכין לייגע עד למצוא הטעם ולא להקשות בלי תירוץ כנ"ל ברור:

שם בגמ' מאי דכתיב ורועה זונות כו' האומר שמועה זו נאה כו' נראה הפי' שהולך רק אחר דעתו דפי' זונות כמו אשר אתם זונים. וצריך להיות בטל דעת האדם לגזירת הש"י. ועי"ז זוכין להבין באמת הטעם. וע"י שהולך רק אחר דעתו עי"ז מאבד הון שאינו יודע באמת הטעם כנ"ל. ואפשר שבאמת אח"כ הבין ר"נ הטעם לכך אמר הדרי בי גם ע"ז כי כבר אני מבין הטעם ע"י שקיבל עליו על אח"כ. דאל"כ קשה לשון הדרי דמשמע ע"ז עצמו כנ"ל:

שם בגמ' שתוי כל שיכול לדבר לפני המלך. אפשר בהאי שיעורא לחסידים הראשונים שהיו יודעין לפני מי עומדין דודאי אימת המלך מפיג קצת השכרות. ואפשר כוונת החכמים לפני המלך הקב"ה. כלומר שימוד דעתו אי יכול לדבר לפני הקב"ה. ומיהו י"ל דכל שראוי לדבר לפני המלך רק שמחוסר כוונה של המתפלל הוי רק כמו שתוי לכך בדיעבד תפלתו תפלה:

דף סד:

בגמ' מעשה בר"ג כו' כלום שתינו רביעית יין קצת קשה דמסתמא ידע [כמה שתה כדי לידע] אי צריך לברך אחריו ברכה מעין ג'. ובדוחק י"ל שהי' יודע דשיעור מלא לוגמיו הוי להפוס' דסגי בהכי לענין ברכה משא"כ לאיסור הוראה בעינן רביעית]. אבל בתוך הסעודה ליכא לאוקמא דנראה דיין שבתוך הסעודה אינו משכר ברביעית וצ"ע:

שם בגמ' והרבה דברים למדנו באותה שעה כו'. יל"ד דאינו אלא ארבעה דברים ולמה שינה כאן לשונו מהא דאמר מעיקרא ושלשה דברים למדנו. ואפשר כיון דמסיק בגמ' דגם דין דפותחין בחרטה תליא בזה א"כ נלמד גם זה כנ"ל:

שם בגמ' והאמר ר"נ א"ר ב"א ל"ש כו' לכאורה קשה כיון דפשיטא להגמ' דרביעית יין האיטלקי הוי כיותר מרביעית יין סתם א"כ גם פחות מרביעית באיטלקי להוי כרביעית יין סתם וליתסר. ולמה אמר כלום שתינו רביעית יין האיטלקי, וצ"ל דידע דכל דלא הגיע לרביעית לא משכר כלל וברביעית יין סתם משכר פורתא והאיטלקי משכר טפי דכה"ג אמרינן ביומא (פ':) גבי ככותבת] דכו"ע טובא ועוג מלך הבשן פורתא (ובציר מהכי לא מיתבא דעתי' אפי' פורתא ע"ש]:

דף סה.

בגמ' נכנס יין יצא סוד עי' פי' רש"י. ולולי דבריו נראה כפשוטו דהשותה במדה מפקח ופותח החכמה הצפונה בלב לכן אמר רבא בהוריות (י"ג:) חמרא וריחני פקחין:

דף סה:

בגמ' אי כר"מ ל"ל ישראל בחיצונה. הלשון תמוה כיון דידע דהפנימי מותר ורק החיצון אסור מה פריך. ולא הו"ל להקשות אלא למה פנימי מותר. וצ"ל דלפי שהבין ר"י מדבריהם דר"ש ורבה שחשבו דפנימי נמי אסור פריך דא"כ כ"ש חיצון וכ"כ הריטב"א, מיהו לדידי אכתי קשה דנראה דרבותא גדולה היא דדריסת רגל של העכו"ם נמי אסור דהא לא שייך כלל לגזור שמא ילמוד ממעשיו ע"י דריסת רגליו בלבד. א"כ הגם דבענין להיות חשוב ב' ישראלים יש לאסור בחיצונה טפי אפי' הכי רבותא גדולה הוא גם לר"מ דחד אוסר דמ"מ הו"א דדריסת רגל אין אוסר כלל. וי"ל דא"כ קשה דלא הו"ל למימר אלא ישראל בחיצונה ועכו"ם בפנימית בלי ישראל נמי אוסר על החיצון לר"מ. מ"מ הלשון קשה:

והנה לדינא פסקו הטור ושו"ע (סי' שפ"ב סעי' י"ז) כמסקנת הגמ' דחיצונה אסורה, ותמהו דהא אנן קי"ל דרגל המותרת אינו אוסר. והמ"א כ' דהוא לפי הגמ' דסוף פרקין דעכו"ם בפנימי כרבים דמי משום דמפעי פעי כו' ומשום גזירה ועדיין צ"ע דבשלמא התם דאיכא ב' ישראלים בחיצונה ועכו"ם בפנימית דלכאורה איפכא קשה מה צריך שם לטעם גזירה הא בל"ז כיון דבחיצונה אוסרין זה על זה. וכיון דמוכח מסוגיא דהכא דדריסת רגל של עכו"ם אוסר דשייך בזה גזירה שילמד ממעשיו א"כ למה לא יאסר שם מן הדין. וצ"ל דדיוק הגמ' התם דעכו"ם כרבים דמיא משמע דאילו לא הוי כרבים לא הי' אוסר, והטעם דלא החמירו בעכו"ם טפי מישראל וכיון דב' בחצונה וישראל א' בפנימי אינו אוסר גם בעכו"ם כן. לכן אמרינן משום הרואה דיטעה כו' הוי כרבים ע"ש. א"כ דוקא בכה"ג (דהוי ב' ישראלים בחיצונה דשייך שמא ילמד כו' אבל בנ"ד דישראל א' בחיצונה וא' עם עכו"ם בפנימית כיון דמדינא אין מקום לאסור לדידן דרגל המותרת אינה אוסרת מנ"ל להוציא משם היפוך סוגיא דהכא דנאסר גם בזה משום הרואה כו'. אכן בחי' הריטב"א [ בהשמטות] מביא בשם הראב"ד טעם. אחר דכיון דהני תרי גברי רברבי מוקי לה לר"מ קיי"ל כוותייהו ומשום דס"ל דמאי דנקיט ראב"י אוסרין זא"ז לאו דוקא והוכיח לה מהך עובדא דלחמן בר ריסתק דלעיל (ס"ג:)

דאי הוי מבטלי לחד דלא מירתת הוי ס"ל לאביי ורבא לעיל דאוסר לולי מה דמשני דלא שכיח כו'. א"כ משמע דאוסרין זע"ז לאו דוקא לכך לא קיי"ל כסוגיא דהכא, ולפ"ז כ' עוד דגם הפנימי במקומו י"ל דאסור דגם רב דהתיר נוקי אליבא שיטה זו דאוסרין זה ע"ז דוקא ואנן לא קיי"ל הכי. מיהו בזה הניח שם בצ"ע דהא באמת תמוה דאי ס"ל הכי מנ"ל לאביי ורבא לעיל לחלוק על רב. והעתקתי זה רק ליישב שיטת הלבוש שאוסר גם הפנימי. ותמה הט"ז דאשתמיט לי' הגמ' דהפנימי במקומו מותר. והרי מבואר דהריטב"א נמי מסופק בכך. מיהו עיקר הראי' של הריטב"א יש לדחות דלעיל דחשבו חד ע"י הביטול זה לא מהני כיון דלולי הביטול היו אוסרין זע"ז, אבל היכא דמדינא אין אוסרין שפיר י"ל דלראב"י אין עוכ"ם אוסר כה"ג וצ"ע. וליישב הני גברי רברבי י"ל דס"ל לר"מ כדבעי רש"י לפרש לעיל (ס"ב:) דגם לר"מ בעינן ב' ישראלים אלא דבבית א' סגי אף דאין אוסרין זע"ז ואהא פליג ראב"י לעיל (ס"ב:) ע"ש ורש"י מסיק דמגמ' ותוספתא מוכח דאינו כן ע"ש. אבל ר"ש ורבה מצי ס"ל הכי ופירשו שפיר אליבא דר"מ כנ"ל:

שם בגמ' ר"ל ותלמידי דר"ח כו' ולא הוי שוכר. פי' רש"י דחששו שמא יבוא כו' ואפשר הי' נמי לפרש לפמ"ש בס' אבן העוזר דלדעת רש"י לעיל דירת עכו"ם אע"ג דבלא בעלים אינו אוסר היינו על דירת הישראל אבל מביתו של עכו"ם אסור ע"ש באורך. הגם דאנכי לא פרשתי כן לעיל ויש בזה להאריך לקמן (דף פ"ה). מיהו לפי שיטתו י"ל הכא שהם נתאכסנו בביתו של עכו"ם לכך חששו גם אם לא יבוא. וא"ש נמי מה דהישראלים שדרו שם לא עשו להם תקנה דאינהו הוי שרי לטלטל מדירתם כיון דעכו"ם לא הי' שם:

בתוס' ד"ה איקלעו כו' והיינו כר"י כו' קצת קשה דלעיל (ס"ב:) אמרינן דר"מ נמי דאוסר בעכו"ם דוקא דאתי ביומי' א"כ באזיל סתם גם. לר"מ אינו אוסר. וכ"נ מלשון רש"י הכא דלא אזיל אדעתא למיהדר בשבת או שנסתפקו בדבר. וזה עצמו נכון בלשון רש"י שמא יבוא נכרי בשבת פי' שמא הי' דעתו לבוא ואוסר ג"כ כנ"ל:

בא"ד ואע"ג דר"י לית לי' דלגמרי קאמר הני כללי כו' פי' דצריך להיות הלכה כר' יוסי דאוסר בנכרי דגם זה הוא בכללי דר' יוחנן דלעיל ע"ש ומה שהעתיקו התוס' הכלל דהלכה כר' יהודה משום דמזה הוכיחו דגם לגבי חומרא ס"ל הכי ולא אשגח אהא דהלכה כדברי המיקל בעירוב כמ"ש התוס' מדבעי למידק דרב לית לי' להני כללי והתם בגמ' נקט הכי וע"ש ברש"י דה"ה דהומ"ל ר' יוסי וחד מנייהו נקט] אבל עיקר כוונתם משום דהלכה כר' יוסי כנ"ל. ובס' מהרש"א ואבן העוזר לא הבינו כן. וגם מה דמשמע ממהרש"א דר"י לית לי' כלל הא דהלכה כדברי המיקל בעירוב. א"י מנ"ל הא דרק לדחות הכלל דהלכה כר"י לגבי ר"ש ע"ז הוכיחו התוס' דלא אשגח גם לחומרא. אבל בעלמא מצי סבר דהלכה כדברי המיקל. ומ"ש עוד המהרש"א ואין להקשות כו' איני מבין דהוא עצמו בדיבור הקודם מקשה דצריך להיות הלכה כר' יוסי ומיישב משום דהלכה כדברי המיקל א"כ מאי מקשה כאן:

בד"ה דאתא וכדפי' נמי בקונטרס בההיא עובדא דלעיל כו' ולפמ"ש לעיל י"ל כאן גי' רש"י זו כיון דאתי בשבתא מיירי נמי שהלך ע"ד לחזור בשבת ובזה י"ל דס"ל לרש"י כר' יוסי וכר"מ כדכתיבנא לעיל:

בא"ד אע"ג דבספינות כו' שאני הכא כו' ויש לחלק עוד דהתם לא נולד דבר חדש רק הקשר שהותר חזר ונתקשר כמקדם. משא"כ הכא שכירות מעכו"ם היא היתר אחר לגמרי ולענין זה הוי היתר חדש שנעשה בשבת ולא מהני:

בא"ד וזה א"נ לפרש כו' מנ"ל שלא עירבו ועשו שכירות וביטול כו' דבריהם תמוהים טובא חדא במ"ש מנ"ל מה קושיא הוא זו על ר"א דתהי בה מסתמא ידע דהכי הוי עובדא. ותו תמוה דלמה לא הוכיחו בפשיטות דאי מהני בעירוב א"כ במאי מיתוקם הא דשמואל דאמר אוסרין ואין מערבין כו' הלא מצי לערובי מאתמול אע"ג דאתא נכרי בשבתא דכשיבוא ישכרו ממנו ויועיל העירוב דאתמול וכמ"ש התוס' בעצמם לקמן (ס"ו:) ד"ה אלא. שוב ראיתי במהרש"א שעמד שם בזה וכ' דה"ה דהו"מ התוס' להוכיח מכאן אכן בחי' הריטב"א כ' דמזה אין הכרח די"ל כיון דאפשר דהעכו"ם לא ירצה להשכיר לכן נקרא לא מצי לערובי מאתמול אע"ג דכשמשכיר עתה העירוב דאתמול חוזר וניעור ע"ש. ומסתמא גם התוס' ס"ל הכי. והנה הראב"ד ס"ל באמת דעירוב מהני ע"ש בריטב"א. ונ"ל ליישב לפי שיטתו דהוכחת ר"א מדשמואל אינו לענין הביטול רק לענין השכירות דא"י לשכור בשבת. ואה"נ דהכא הוי עובדא דלא עירבו מאתמול אי נמי עירבו ולא היו צריכין עכשיו אלא שכירות בלבד. ותהי ר"א דא"כ למה אמר שמואל אין מערבין בדאתי עכו"ם בשבת הא שפיר מצי לערובי מאתמול וע"י שכירות בשבת כשיבוא חוזר העירוב וניעור, אלא ודאי ס"ל דאין שוכרין בשבת א"כ גם בעירבו מאתמול לא מהני שכירות כנ"ל. מיהו לשון הגמ' לקמן וקתני כו' אין מבטלין לא משמע כן קצת. ולפ"ז א"ש הסוגיא גם אליבא דאביי לעיל בבר ריסתק דמהני ביטול במקום עירוב דלפ"ז נשאר קושית התוס' בסמוך דל"ל שכירות כיון דביטלו. ולהראב"ד א"ש דא"צ ביטול כלל:

דף סו.

בגמ' אי דאתי מאתמול לוגר מאתמול מפרש"י ותוס' נראה דגם בלא שכרו מאתמול מ"מ מותר דהוי בכלל מערבין ע"י שכירות כו'. ולכאורה יהי' אפשר לומר דדוקא בע"ש בכלל מערבין הוא דהכי משמע בתחילת הסוגיא דלא איבעיא להו אלא בדאתי נכרי בשבת, אבל בהי' כאן ולא שכרו בע"ש דנאסר מתחילת שבת י"ל דתו אין שוכרין בשבת. ונפרש הכא אי דאתי מאתמול וקאמר שמואל דכה"ג בע"ש אין מבטלין לוגר מאתמול אבל אה"נ אם לא שכרו בע"ש לא מהני, אך בתוס' הביאו הסוגיא דלקמן השתא תרתי עבדינן כ"ש מת נכרי בשבת דהוי חדא, ואי נימא כנ"ל מאי קושיא הוא מהא דתרתי עבדינן הואיל ולא נאסר מתחילת שבת. אלא ודאי סברת הגמ' דגם כה"ג כיון דכשבא נכרי בשבת חל איסור והוי בכלל נאסר למקצת שבת ואעפ"כ מהני שכירות ועבדינן תרתי א"כ ה"ה במת בשבת וה"ה הכא בלא שכרו מאתמול כנ"ל:

דף סו:

בגמ' וצריכא כו' ואי איתמר בהא בהא קאמר ר"י כו'. לכאורה קשה לפמ"ש רש"י הטעם בחורבה דאין עיקר התשמיש שם א"כ גם בשמואל אי הוי אמר אין ביטול בחורבה לא הוי ידעינן מחצר לחצר דבחצר התשמיש שכיח. ואפשר ליישב לפי שיטת רש"י לעיל (סד.) בתוס' שם ד"ה א"כ דיש ביטול מבית לבית, ומבואר שם בתוס' דעכ"פ לשמואל דס"ל דאין ביטול מחצר לחצר פשיטא דמבית לבית אין ביטול דהא אין אוסרין זה ע"ז, א"כ י"ל דאי הוי קאמר אין ביטול רשות בחורבה ממילא הוי מוכח דאין ביטול מחצר לחצר. דאי יש ביטול מחצר לחצר וה"ה מבית לבית לרש"י הנ"ל א"כ נהי דתשמיש החורבה לא שכיח מ"מ יבטל לענין היתר דבית לבית וממילא כיון דביטל רשות ביתו גם בחורבה מותר א"כ הוי ידעינן מזה דאין ביטול מחצר לחצר כנ"ל. מיהו לכאורה אכתי קשה דהא סוגיא זו אליבא דרבא אתיא דאין ביטול מחצר לחצר גם במקום דאוסרין כגון ב' חצירות זה לפנים מזה. ומטעמא דהא תשמישתא לחוד ואין לו צורך כ"כ בחצר חבירו ולכן מדמי לה לחורבה. דלאביי דדוקא משום דאין אוסרין אין מבטלין א"כ אין דומה לחורבה כלל וכמ"ש מהרש"א ז"ל. א"כ אכתי אי הוי אמר אין ביטול בחורבה לא הוי ידעינן דאין ביטול בחצר שלפנים מחצר. דב' בתים שאני מטעמא דאין אוסרין שפיר אין ביטול ושפיר הי' שמואל צריך להשמיענו דאין ביטול מחצר לחצר ג"כ. אכן י"ל דהגמ' בעי לפרושי אליבא דאביי ורבא. ולאביי עביד צריכותא השני' דלדידי' זה לפנים מזה יש ביטול והוי סגי לומר דאין ביטול בחרבה כנ"ל. ולכך משני דאיכא צריכותא בדר' יוחנן, ולרבא דזה לפנים מזה נמי אין ביטול א"כ הוי סגי לומר אין ביטול מחצר לחצר כיון דאיירי גם במקום דאוסרין כגון זה לפנים מזה. וקאמר דמ"מ חורבה רבותא טפי. ואין להקשות נמי דרבא עצמו אפשר הוכיח דינו מהא דאין ביטול בחורבה אבל אי לא הוי אמר שמואל אלא א"ב מחצר לחצר הוי מפרש כאביי דדוקא ב' חצירות ופתח ביניהם. דז"א דטפי הו"ל לפרושי א"ב מחצר לחצר בזה לפנים מזה מלהשמיענו עוד בחורבה כנ"ל:

שם בגמ' אמר אביי כו' זו לפנים מזו מתוך שאוסרין מבטלין. אפשר לומר דדוקא פנימית לחיצונה מבטלת הואיל ואוסרת עלי'. וכ"נ מלשון רש"י. אבל חיצונה לפנימית כיון דבלא"ה הפנימית מותרת אין מבטלין לה. ובהכי יש ליישב נמי קושי' התוס' לקמן ד"ה כמאן כר"א דחיצונה לפנימית כיון דגם לאביי אין מבטלין מטעם דאין אוסרת לכך פשיטא להגמ' דגם בדרך אגב לא מהני הביטול, אלא פנימית לחיצונה דאוסרת ושייך בה ביטול. אבל לרבא דס"ל דלא תקנו חכמים ביטול מחצר לחצר כמו בחורבה לכך ס"ל להגמ' דבדרך אגב צריך להועיל כיון דמהני לגבי חצירה חשיב ממילא גם להחיצונה ביטול. ומשני דצריך לבטל לכל אחד. דבאמת לכאורה תמוה שם הגמ' דהא גם למ"ד דא"צ לבטל לכל אחד ע"כ הטעם משום דמסתמא לכולהו בטלי דהא במפרש דלא ביטל לגבי חד ודאי לא מהני וע"ש בגמ' לעיל (כ"ו:), א"כ כיון דאין ביטול רשות לחצר אחרת מה בכך דאין צריך לבטל לכל א'. ולפמ"ש אליבא דרבא אפשר להבין טפי וצ"ע:

בתוס' ד"ה נתנו עירובן כו' הא פשיטא דכולן יכולין לבטל אצלו כו'. לכאורה נראה כוונתם לפמ"ש רש"י ד"ה ליתא לעירובייהו כו' והרי הן בלי עירוב א"כ משמע דעכ"פ יכולין לחזור מעירובן. א"כ מצי לבטולי כל החצר לאחד ולשתרי עכ"פ בני חצר הפנימי להיחיד שביטלו אצלו. אך לפ"ז ל"ד נקטו דיכולין לבטל אצלו דה"ה הוא עם שאר בני החצר יכולין לבטל לא' שעירב, ודקדוק זה קשה גם ברש"י ד"ה אין ביטול רשות ואי קשיא כו' לגבי האי דלא עירב כו', מיהו בגליון כ' גי' הב"ח בלשון התוס' ויהא הוא רגל המותרת כו' ולכאורה אין מובן דהא רש"י תי' קושיא זו. אח"כ מצאתי בחי' הריטב"א וראיתי שיפה הגי' הב"ח ז"ל וא"ש הכל דס"ל דרש"י ותוס' פליגי בזה, דס"ל לתוס' דנהי דביטלו רשותן בני הפנימית לחד מ"מ לא בטל לגמרי עירוב שלהם ולכך לגבי היחיד הוי רגל המותרת ורגל דידהו אין אוסר כיון דעירבו. וכן הי' נמי ס"ד דרש"י לכך דקדק רש"י דדוקא יבטלו כולם לגבי דידי'. דרש"י ס"ל בתירוצא דמילתא דכל דביטל לדידי' שוב בטל כל עירובן והדר הו"ל רגל דידהו רגל האוסרת. אבל תוס' לא ס"ל כן והקשו שפיר ע"ש בריטב"א ודברי המהרש"א בזה א"י לפרשם:

דף סז.

בתוס' ד"ה שכח א' וי"ל דההיא דלעיל ליכא שום פשיעותא כו' עי' במהרש"א מ"ש לתרץ מ"ט בשכח א' מן החיצונה לרע"ק הפנימית אסורה אע"ג דלא פשעה ולתי' (א') [ב] עדיין קשה קצת למה הוצרך בגמ' לקמן לומר טעמא דרבנן משום לתיקוני שתפאיך בל"ז כיון דעכ"פ היא לא פשעה שוב לא אמרו דיורין להחמיר. ולתי' (ב') [א] דמהרש"א א"ש:

בד"ה אני אומר כו' בסוף הדיבור אלא היינו ר' אסי דאמר לעיל לא נשכור. קצת קשה כיון דטעמא דר"א לעיל הוי משום דשוכר כמערב מה מערב מבעו"י כו' א"כ מה שייך לומר תרתי הוא דלא עבדינן הא חדא עבדינן:

דף סז:

בגמ' יותר מבית סאתים כו' אפשר דהא הוי שיעור לגבי מבוי בלבד אבל לגבי חצר אם יש פתח פתוח גם לפחות מב"ס מהני כיון דאין תשמישו בחצר נפיש מבשם. ולכך נקטו לעיל מבוי לרבותא אע"ג דתשמישה נפיש מיהו לתוס' דבלא הוקף לדירה דוקא מיירי. י"ל דתשמיש דחצר לחוד וצריך להיות דוקא פתח פתוח למקום שהוקף לדירה להתיר החצר ולכך נקטו דוקא מבוי:

שם בגמ' וישראל ב"ס אינו אוסר. לא נתבאר שיעורו למטה עד כמה. דדוחק לפרש ב"ס מצומצם לא פחות ולא יותר. מיהו לעיל גבי שיירא (ט"ז:) דליחיד נותנין בית סאתים] משמע קצת דתשמיש ליחיד השיעור בית סאתים. מ"מ אין נראה שיהי' השיעור דוקא ב"ס וצ"ע:

שם בגמ' אלא שמחוסרת דיורין, הלשון קשה דהא ב"ס מותר אע"ג שמחוסרת דיורין רק הו"ל למימר משום שדומה לרה"ר. וצ"ל דה"ט דדומה לרה"ר הואיל ומחוסרת דיורין אבל ב"ס הוי כדירה בלבד רק ביותר מב"ס נפיק מתורת דירה ולכך דומה לרה"ר:

דף סט.

בגמ' כמאן אזלא הא דתניא כו' כר"י לפרש"י בא לאפוקי ר"מ דברייתא לעיל שהרי ביטל רשותו לכם. אבל לפי' התוס' לא ביארו מה באו לאפוקי וי"ל דלר"מ לר"ג דברייתא גם בפרהסיא לא הוי כנכרי. מיהו באמת אינו מוכרח די"ל דהא דמשני כאן בצנעא כו' לא קאי אלא לר"י דהוא מפרש עובדא דר"ג דהוי בפרהסיא אבל לר"מ דמשנה וברייתא מיירי הכל בצנעא. מיהו לקמן דאמר בפשיטות בס"ד דליכא למ"ד דמחלל שבת דינו כעכו"ם משמע קצת דר"ג דברייתא ס"ל הכי. ואפשר לפרש הכא לאפוקי ת"ק דמתני' דגם בצנעא הוי כעכו"ם. מיהו ק"ק מה ראי' מצדוקי לכל מחלל שבת בצנעא דלכאורה צדוקי חמור טפי ושייך בי' טפי לגזור שמא ילמד ממעשיו:

בתוס' ד"ה הוציא כו' ואפ"ה לר"מ מבטל רשות כו' כ' מהרש"א אע"ג דלקמן אמרינן דלר"מ חשוד לד"א חשוד לכה"ת היינו בדאורייתא או דמומר לא הוי ולשון זה דמומר לא הוי תמוה דא"כ מאי פריך לקמן אהא דאיזה מומר אי כר"מ כו' דמוכח דלר"מ נמי הוי. מיהו הי' אפשר לומר דאע"ג דמומר נמי הוי מ"מ מצי לבטל רשות דגזירה דשמא ילמד ממעשיו לא שייך כ"כ במומר. אכן לקמן משמע איפכא דאף היכי דלא הוי מומר לכה"ת מ"מ אינו מבטל רשות. וצ"ל כתי' הראשון של המהרש"א. ועי' בתב"ש בה' שחיטה שנסתפק אי מחלל שבת בדרבנן הוי חשוד לכל התורה ע"ש ומכאן אין ראי' די"ל דדוקא לביטול רשות חשיב מומר ולא לשאר מילי, [וכן משמע מהא דאי בשבת (מ':) ש"מ האי מאן דעבר אדרבנן שרי למיקרי עבריינא ע"ש. ואי נימא דמחלל שבת באיסור דרבנן הו מומר לכה"ת מאי ראי' מאיסור שבת לשאר איסורי דרבנן]:

דף סט:

בגמ' קמ"ל כיון דבעידנא דבטל לא הוי לי' שריותא כו'. לכאורה משמע דכל היכי דמהני הביטול כגון שניתוספו דיורין בשבת אחר הביטול שפיר אזי לבטל אח"כ זה הא' שביטלו לו אל הב' שבא בשבת. דמיון הטעם הואיל וביטול הראשון לא הועיל וחכמים לא תיקנו ביטול רשות אלא להתיר הטלטול וכיון דלא התיר הביטול לאו ביטול הוא. וכ"מ מדברי ה"ר יהונתן שהוכיח מכאן דכל ביטול רבים ליחיד צריכין לבטל בפעם א'. ולפ"ז הי' נ"מ גם אפיכא בביטלו לב' ומת א' מהן דג"כ לא יועיל ולקמן בסוגיא מוכח דפשיטא להגמ' דכה"ג מהני, ואולי מחלק הר"י בין מת דא"צ עוד ביטול בין אי צריכין עוד ביטולים אחרים. ולהר"י בהא דאמרינן בסמוך למ"ד דצריך לבטל לכל א' נימא ג"כ דצריך לבטל להם בפ"א. אך יש לחלק דכיון דבידו לבטל גם לאינך מודה הר"י. מיהו רש"י לא פי' כן רק עיקר הטעם דאין בכוחו לבטל לאחרים כח הנמסר לו ולפ"ז אפי' בבא א' בשבת א"י לבטל אליו. אבל סוף לשון רש"י דמסיק דהא לא קני' נראה] משום דהביטול לא אהני. משמע קצת דכה"ג דהי' מועיל הביטול שפיר מצי לאקנויי לאחריני, ועי' בהריטב"א מ"ש לדקדק מדברי רש"י דרבים המבטלים ליחיד יכולים לבטל אפי' בזה אחר זה דלא כהר"י הנ"ל. וכמ"ש הב"י (סי' ש"פ) וכ"נ מסתימת לשון השו"ע שם]:

דף עא.

בגמ' בחצר שבין מבואות ור"ש לטעמי' כו' לפי' התוס' לעיל (מ"ח:) צ"ל דלחכמים דאמרו הכא צריכין לערב היינו כדי להתיר גם לב' החיצונים דאילו האמצעי גם לחכמים מותר ע"ש ד"ה רשות אחת כו':

דף עא:

בגמ' ור"י אמר כו' בפלוגתא דריב"נ כו' כ' המהרש"א דפליג ר"י ארב דמוקי מתני' רישא בכלי א'. וא"י למה די"ל דגם כשבאמת מעורב פליגי אי הוי חיבור. וכמדומה לי שמצאתי אח"כ גם בריטב"א כן:

בתוס' ד"ה שמן כו' כיון דט"י אינו אלא פוסל כו' הלשון אין מובן דעיקר הקושיא היא דאוכל ומשקה אין סברא להיות חיבור. (דאי הוי חיבור אפי' אי השמן אוכל והיין משקה נפסלו שניהם בנגיעת הטבו"י]:

בא"ד יש ט"ס מ"ש ר"מ אומר שמן טבול יום תחילה ובמנחות שם וגם במשנה בטהרות (פ"ג מ"ב) ליתא רק שמן תחילה ע"ש דהא כל הפוסל את התרומה מטמא משקה להיות תחילה חוץ מטבול יום:

דף עב.

ברש"י במתני' ד"ה בש"א כו' וה"ה דאם באו להוציא כו'. לכאורה קשה דרש"י פי' שלא כב' הברייתות שמביא הגמ' לקמן (עמוד ב'). דלברייתא דבד"א כשהי' העירוב בא אצלן א"כ לב"ה נמי במניחין עירובן במקום אחר צריך כ"א ליתן עירוב ורש"י לא פי' כן בב"ה. ולאידך ברייתא היכי דהעירוב בא אצלן גם לב"ש עירוב א' לכולן. ונראה דס"ל לרש"י דלא קיי"ל כהנהו ברייתות כיון דתנאי ואמוראי דמחלקין בין מסיפס למחיצה ובין מגיעות לתקרה כו' ע"כ לא ס"ל הכי. ועיקר פלוגתא דב"ש וב"ה הוא אי הויין כב' בתים. ולא מיבעיא לפרש"י לקמן ד"ה ואיכא דאמרי דגם לאידך ברייתא טעמא דב"ש דאע"ג דהוי כפירבו מ"מ אסור א"כ לא אתי נמי כהנך תנאי ואמוראי. אך באמת קשה שם על רש"י מנ"ל הא. וע"ש במהרש"א שנדחק דהא י"ל דפליגי בהכי אי בעי עירוב אי לא, ולפע"ד אפשר שגם כוונת רש"י שם כן והמשך לשונו כך הוא דאע"ג דהי' לנו לדמותו לחמשה שעירבו קמ"ל דבעי לערובי ול"ד לה' שעירבו, מ"מ גם אי נפרש כן מ"מ אליבא דהלכתא ודאי לא קיי"ל כההיא ברייתא דהא הלכה דה' שעירבו א' מוליך לכולן כדלקמן (ע"ג.) א"כ שפיר פי' רש"י הכא במתני' כהלכתא. וכ"נ דעת הרי"ף שהשמיט הך ברייתא. אבל הרא"ש וטור הביאו לדינא הברייתא קמא דגם לב"ש וכן לב"ה בחדרים ועליות לחלק בין אם מוליכין עירובן למקום אחר ובין עירוב בא אצלן ע"ש:

דף עג.

בתוס' ד"ה כרבים דמי כו' ומייתי ראי' מברייתא דסתם האב ובנו כו' לכאורה עדיפא הו"ל להוכיח דע"כ במקבלי פרס איירי. דאי בסמוכין על שלחן אביהם ממש באמת אין המבוי ניתר בלחי וקורה. ומדלא כ' הכי משמע דס"ל דגם בסמוכין ע"ש אביהן מותר בלחי וקורה. וצ"ע מנ"ל כיון דגם במקבלי פרס מסופק הגמ' ופשיט מהך ברייתא א"כ מנ"ל לתוס' דגם בסמוכין ע"ש אביהם להוי כרבים לענין זה. ויש ליישב קצת ואין להאריך:

דף עג:

בתוס' ד"ה אימא כו' עי' במהרש"א שכ' דה"ה נמי למ"ד דביין לא פליגי הוי להגמ' למיפרך טפי דגם כרבנן לא אתיא ע"ש. ולפענ"ד אכתי תקשי למסקנא דמסיק דאתיא מתני' כר"מ וטעמא מאי כדי שלא לשכח תורת עירוב והכא כיון דרובה עירבו כו' א"כ התינח למ"ד בפת לא פליגי אבל למ"ד ביין ל"פ א"כ ביין מדינא לא מהני א"כ הדרא קושית התוס' לדוכתא וצ"ע:

בד"ה כל שיתוף כו' וא"ת היכי משכחת כו' וכן הקשו לקמן בד"ה עד במסקנא דהטעם הוא משום דבעינן בתים וחצירות פתוחות כו' ותי' ג"כ הכי. אבל ברש"י מוכח להדיא דכל היכא שראוין לערב לא חשיב חצירות פתוחות לתוכו. ונראה דלרש"י ל"ק כל כך דבל"ז מוכרחין לפרש לעיל (ע"א:) בברייתא מערבין ומשתתפין היינו דאף דשיתפו צריך עירוב למ"ד בפת ל"פ ע"ש בתוס' ד"ה בפת אליבא דפרש"י אך התוס' עצמם לא הוצרכו לכך שם לכן מקשין שפיר, אבל לרש"י הפי' כנ"ל דלעולם לא מיירי בפתוחות זו לזו אלא דקמ"ל דאע"ג ששיתפו צריך כל חצר עירוב וכ"מ לשון הברייתא שלא לשכח תורת עירוב משמע דמיירי רק מעירוב:

בד"ה דאפקי' ועיילי' כו' ובחנם דחק כו'. ולע"ד אדרבה לפרש"י א"ש טפי דבס"ד דגמ' הוי ס"ל דמעולם עומד החבית ברשות זה הבע"ב. ומשני דאינו כן אלא דאפקוהו משם והדר עיילי'. וממילא מובן דאז כדאפקוהו עשאו בו כדין דהיינו שהכניסו לחצר ומשם למבוי וכן לחצר ב' ומשם למבוי וכדפרש"י. אך סוגית הש"ס לא מיירי מזה כיון דזה מובן מעצמו אלא הש"ס חידש לן דהי' באמצע מבחוץ לרשות זה הבעה"ב. אבל לפי' התוס' העיקר חסר מן הספר מה דהי' מקודם בחצירות אחרות דזה עיקר התירוץ:

דף עד:

ברש"י ד"ה א"ר כו' להכי נקט חלונות כו' מה דפרש"י כן הכא ולא מקודם י"ל דילמא דבס"ד דהו"א טעמא דרב משום דבעינן בתים וחצירות פתוחות א"ש לרש"י דלרבותא נקט חלונות כמ"ש תוס' ד"ה הו"א. רק למסקנא דאפי' חצר וטעמי' דרב משום דאסור לעשות יחיד במקום עכו"ם הוצרך לומר דאורחי' דמילתא נקט. או י"ל דרש"י בא לאפוקי מסברת ר"י בתוס' ד"ה מבוי. דדוקא חלונות נקט ע"ש]:

בתוס' ד"ה מבוי פי' בתים וחצרות ומהרש"ל הגי' וחצר. משום דעתה קאי למסקנא משום דאסור לעשות יחיד במקום עכו"מ אך קשה א"כ למה לי בתים וחצר דבבית או חצר גרידא סגי:

בא"ד ואע"ג דעכו"ם אוסר עלייהו יכולין להשכיר או שמא אפי' שכירות א"צ כו' משמע מדבריהם דעכ"פ גם בשכירות אמרו אין מערבין. אע"ג דבכל עכו"ם הדר עם ישראלים לא החמירו אלא להצריך שכירות, התם שאני דחכמים לא רצו למנוע לגמרי הדירה של הישראלים עם העכו"ם רק להטריחו לשכור וממילא ימנעו עצמם, אבל הכא דהישראל הזה שרצה לערב עמו מסייע להיות יחיד במקום נכרי זה אסרו לגמרי, וכן נמי לתי' ב' בתוס' דא"צ לשכור א"כ. ע"ז לא הי' התקנה דשכירות כלל, וכדמשמע נמי הלשון בגמ' אסור לעשות יחיד הרי דמיקרי יחיד, אבל זה איסור בפ"ע הוא, ולפ"ז י"ל נמי דאי עירבו אין איסור אלא דחכמים אסרו גוף העירוב, ולכך א"ש נמי מ"ש התוס' אח"כ דבפתחים דליכא חשש סכנה התירו והקשה המהרש"א הא עיקר החשש הוא משום שילמד ממעשיו, ולק"מ דהכא לא מטעם איסור דכל עכו"ם הדר בחצירו של ישראל אתינן עלה דהא חשבינהו יחיד ולא תקנו כלל ביחיד רק איסורא אחרינא הוא כנ"ל. ומפרש הר"י משום חשש סכנה כנ"ל:

בד"ה הוה, בסוף הדיבור ואין פי' זה כשיטה שפי' לעיל גבי מילתא דרב כו' משמע כוונתם דלעיל ס"ל לר"ת דפתחים ע"י חלונות אין נעשין כחד וכ"כ במהרש"א, מיהו קשה הא י"ל דלמסקנא וודאי כן הוא כדלעיל רק בס"ד הו"א דגם ע"י חלונות לא מיקרי בתים וחצירות פתוחות:

דף עה.

בגמ' ואי מהכא הו"א לא ידענא בתים כמה, קצת קשה אמאי לא קאמר דאי מהכא הו"א משום דאסור לעשות יחיד במקום עכו"ם כדאמרינן אליבא דאמת דהכי הוא טעמי' דרב רק כיון דכבר השמיענו דצריך להיות בתים וחצירות פתוחות לכך מפרשין משום האי טעמא:

שם בגמ' בד"א שעשה דקה כו', לכאורה נראה דדוקא לענין רגל המותרת מהני דקה דאל"ה אכתי קשה למה לי עירבה זו לעצמה וזו לעצמה ליתני עירבה חיצונה ולא פנימית דמהני נמי דקה ומכ"ש ברגל המותרת, אכן מפירכת הגמ' לקמן מסיפא מוכח דברגל האסורה נמי מהני דקה וכמ"ש התוס' ד"ה אלמא ובמהרש"א שם וכ"כ הריטב"א כיון דדקה סילוק הוא מהני בכל גווני, אך לפ"ז צ"ע למה השמיטו הפוס' הדין דמהני דקה גם לדידן דלא קיי"ל כרע"ק ברגל המותרת דנהי דלמסקנא לא מיירי מתני' מדקה מ"מ כיון דסברא פשוטה הי' להגמ' דדקה מהני גם ברגל האסורה א"כ הדין אמת, ויש ליישב בדוחק דלא מסתבר להש"ס לומר אליבא דרע"ק שיהי' חילוק בין רגל האסורה למותרת ולכך היו מוכרחין לפרש דבכל גווני מהני דקה אבל גוף היתר דדקה לאו סברא פשוטה היא:

שם בגמ' מתיב ר"ב כו' קצת קשה דילמא גם לרע"ק בשל יחידים אין רגל מותרת אוסרת רק היכא דצריכין לערב מיגו דהני אסרי אהדדי גם רגל שמבפנים אוסר, ואפשר דלכך מייתי הגמ' ועוד מתיב רבינא כו':

דף עה:

בגמ' אבל התם מי קאסרת עלה, לשון זה איני מבין דמה ענין טענה זו להתם, דהו"ל למימר אבל לעולם ביטול מהני ומ"מ הוי עיוות משום דאדמבטלת קאסרת כנ"ל:

תוכן העניינים

שפת אמת על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה