שפת אמת על עירובין· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כיצד מעברין
דף נג.
בגמ' מאי מכפלה שכפולה בזוגות. והקשה המהרש"א דא"כ מנ"ל דזו לפנים מזו. ותי' דקבלה הי' בידו כך. ולפ"ז לא פליגי רב ושמואל בפירושא דמכפלה רק כיצד הוה. ובזה מיושב פרש"י בחומש (פ' חיי) דבית ועלי' ע"ג וקאמר נמי דכפולה בזוגות אע"ג דלמ"ד עלי' ע"ג אצ"ל הפי' דזוגות, רק דגם מ"ד בית ועלי' מקבלה קאמר א"כ לכו"ע מצי לפרושי מכפלה שכפולה בזוגות. ומ"מ בגמ' שלנו י"ל דפליגי בפי' מכפלה דעיקר הפי' ב' מערות רק אי הכוונה זו לפנים מזו הו"ל למינקט לשון אחר, [כמ"ש בפי' הר"ע מברטנורא בפ' חיי דהו"מ למיכתב מערה הכפולה ע"ש]. לכך קאמר דמרמז נמי דכפולה בזוגות אבל עיקר הפי' הוא ב' מערות ולדידי' הוין זו לפנים מזו כנ"ל:
ברש"י ד"ה מוציאין כו' אצל קרן מזרחית צפונית כר' נראה דאין הפי' בקרן ממש, דאי הוי באלכסון נראה דמוסיפין על ב' הרוחות מזרח וצפון כנ"ל:
דף נג:
בגמ' ואמר ר"י מנין שמחל לו הקב"ה על אותו עון, פי' רש"י דנוב עיר הכהנים וכן פי' הרד"ק בשמואל ע"ש], ולכאורה נראה יותר לפרש על הא דבעלת אוב דבאותו עון מיירי קרא דהאי עון הוי צריך כפרה טפי דבנוב הוי כשוגג כיון דסבר דמורדין במלכות הוו משום לה"ר דדואג, ואפשר נראה לרש"י מלשון הגמ' דברכות (י"ב:) דמייתי האי דר"י על עון דנוב ע"ש, אבל אחר העיון שם נראה יותר דלא אמרו ר"י על הך דנוב דאל"ה הו"ל לאתויי התם כל דברי ר"י דהכא דאמר שמחל לו הקב"ה על אותו עון, והגמ' שם מייתי רק דרשא דר"י בקיצור להוכיח שנמחלו כל עונותיו ע"ש:
דף נד.
בגמ' תנא תלמיד א' הי' לר"א שנתחייב שריפה כו' לכאורה אין ענינו לכאן, וי"ל דמייתי לה דאע"ג דתלמידי דר"א נפישי זכותייהו טובא [כדמוכח מהאי מעשה], אעפ"כ שכח אותו תלמיד דר"א את לימודו משום שלא למד בפה מלא ע"כ יש ליזהר בי' טפי:
שם בגמ' חטוף ואכול, עי' פי' רש"י, וי"ל עוד הפי' שלא ידקדק מה שימצא יאכל ולא לאבד הזמן בעוה"ז דכהלולא דמיא:
שם בגמ' ואם עושה כן הקב"ה עושה לו סעודה בעצמו, י"ל בעוה"ז ג"כ שהקב"ה מזמין לו פרנסתו כדכתיב תכין בטובתך ועי' בזוה"ק:
דף נד:
בגמ' ומניין שחייב להראות לו פנים כו' עי' פי' רש"י, וי"ל עוד כפשוטו כדמצינו שבעת הלימוד ישב אהרן לפניו של משה משום והי' עיניך רואות את מוריך:
דף נה.
בגמ' אר"ה עיר העשוי' כקשת אם יש בין ב' ראשי' פחות מד' אלפים כו', יש לעיין אי ד' אלפים דוקא דלכאורה יש לתת ג"כ ב' קרפיפין כדין כל עיר אחת לדידן דקיי"ל כר"מ לדעת הרא"ש לקמן דקי"ל כר"מ), ובברייתא גבי קשת דתני מודדין ממנה אלפים ג"כ קשה כנ"ל, מיהו אפשר דאתיא כחכמים דפליגי אדר"מ, או י"ל בברייתא דכיון דכל חלל הקשת פנוי שוב אין ליתן לה קרפף ובזה צ"ע לדינא לחדש דין מסברא, אבל הכא בדר"ה לא שייך תי' זה דהא לענין החשבון מכותלי הקשת ודאי יש לתת להם קרפיפין, ובאמת קצת פוס' הוכיחו לקמן מדפליגי ר"ה ור"ח ב"ר אליבא דחכמים דס"ל כחכמים א"כ א"ש דברי ר"ה הכא, דלחכמים דלעיר א' אין קרפף א"כ הכא דמרוחקין ד' אלפים בטל דין קרפף, וכל היכא דאיכא ביניהם יותר מקמ"א אמה ושליש ליכא דין קרפף, וכ"מ קצת בתר הכי דעביד צריכותא בההיא דר"ה, ולכאורה אי הוי אשמעינן הא דהכא בלבד הו"א דאליבא דר"מ היא, ומשמע דפשיטא להגמ' דר"ה ס"ל כחכמים ומנ"ל הא דהא לכו"ע הלכה כדברי המיקל בעירוב, והא דהרמב"ם פוסק שם כחכמים הוא משום דר"ה קמפלפל בדבריהם אבל אי לאו מימרא דר"ה אחכמים שם שפיר הו"א דכר"מ ס"ל, ולמ"ש א"ש דכיון דהכא בנפרץ מרוח א' קאמר השיעור ד' אלפים מוכח דס"ל כחכמים, וא"ש ג"כ מה דפריך הא אר"ה חדא זימנא ואי הי' הלכה כר"מ בל"ז הו"ל למיפרך דלכו"ע אליבא דר"מ בב' עיירות נותנין ב' קרפיפות כדמפורש לקמן במשנה אם יש לזו ע' אמה כו' וחייא בר רב מפרש לה אליבא דר"מ ע"ש לקמן (נ"ז:), אלא מוכח דפשיטא להגמ' דר"ה ס"ל כחכמים, וא"כ להרא"ש וטור דפסקינן כר"מ יש לתת כאן ב' קרפיפות לבד הד' אלפים, אבל באמת א"א לומר כן לדעת הפוס' הנ"ל דהא המה כתבו בהדיא דגם ר"ה פוסק לדינא כר"מ, א"כ היא גופא טעמא בעי אמאי אין נותנין קרפיפין וצ"ע.
שם בגמ' והא אר"ה חומת העיר שנפרצה כו', לכאורה ה"ה דהמ"ל מברייתא דקשת אהך דר"ה דחומת העיר רק מדר"ה אדר"ה עדיפא לי' להקשות, מיהו י"ל דבברייתא המ"ל באין ביניהן אלא ב' קרפיפין וקמ"ל דהו"א דהואיל ואיכא רווחא דלא דחיקא תשמישתי' לא ניתן לה ב' קרפיפין. כדמסיק בתר הכי אליבא דר"ה די"ל דגרע מב' עיירות קמ"ל לכך פריך מדר"ה:
שם בגמ' כאן שנפרצו מב' רוחות, דהוי כב' עיירות והשיעור קמ"א אמה, ויש לעיין אי הכוונה שיהי' מב' רוחות קמ"א אמה אבל אי איכא יותר מקמ"א מרוח א' שוב אין מצרפין, או נימא דאם ברוח א' פחות מקמ"א וברוח הב' פחות מד' אלפים יועיל, ויהי' פי' שנפרצה בקמ"א ושליש דקאמר ר"ה ארוח אחת והשני' רשאי להיות טפי עד ד' אלפים, והראשון נראה יותר לפע"ד דנהי דעד קמ"א יש להם צירוף מ"מ לא נעשו בזה ממש כדין עיר אחת שנפרצה דיהי' השיעור עד ד' אלפים, דדוקא בעיר העשוי' כקשת דינא הכי ולא בב' עיירות וכאן ב' עיירות הם, ונהי דעד קמ"א יש להם צירוף אבל לא למיחשבי' עיר אחת וצ"ע, גם בשו"ע (סי' שצ"ח) סתם הרמ"א כלשון הגמ' ע"ש:
בתוס' ד"ה עיר כו' ומיהו נראה לר"י דאין לחלק כו', לכאורה הי' נראה דבתוך ע' אמה מודה הר"י, מיהו ממ"ש התוס' הטעם דלכך לא קאמר הדין בפגום כו' משמע דגם בתוך ע' אמה פליג דאל"כ הו"ל למימר כדלעיל משום דסתם פגום תוך ע' היא, לכך נראה דגם בזה פליג, מיהו נראה דהיינו אליבא דרבה בר ר"ה דלקמן, אבל אליבא דרבא ברי' ודאי א"א לומר כן, ובדיעה הראשונה הי' כוונת התוס' גם אליבא דרבה משום דשבעים אמה עדיף מב' אלפים כדמסיק המהרש"א בשם הרא"ש ע"ש ותבין, והנה לדעת הר"י דבב' פגומין השיעור ד' אלפים א"כ צ"ע בפגום א' מה שיעורו אי נימא ב' אלפים הואיל ואין כאן הבלעת ב' תחומין והי' השיעור תחום א', (מיהו לא יתכן לפמ"ש לקמן בתוס' שאח"ז ודו"ק), ולפ"ז קשה קצת מה דפריך השתא בית א' אמרת ב' בתים מיבעיא, והלא נ"מ ביותר מב' אלפים דבבית א' אין מודדין כנגדו וב' בתים מודדין, מיהו יש ליישב זה למ"ש מקודם דאליבא דרבא ברי' דרבה בר"ה דקיי"ל כוותי' בתוך ע' אמה מודה הר"י א"כ כיון דסתם פגום תוך ע' היא שפיר מקשה הגמ' ודוחק, אבל יותר נראה לפע"ד דגם בפגום א' נותנין שיעור ד' אלפים, דכללא היא דחושבין כאילו הוי פגום כנגדו מעבר הב' כמ"ש התוס' לעיל ד"ה אם הי' כו' ולכך גם בפגום א' השיעור ד' אלפים עד סוף העיר כנ"ל, אח"כ מצאתי במג"א (סי' שצ"ח ס"ק ט') גירסות שונות ולפמ"ש א"ש הגי' ד' אלפים ע"ש, מיהו גם לפי' קמא י"ל השיעור ד' אלפים מהפגום עד העיר באלכסון דיהי' יותר מב' אלפים ופחות מד"א אבל הנלע"ד כתבתי וע"ש באחרונים:
בד"ה פחות כו' אבל לרבא כו' נראה כו' והריטב"א חולק וראייתו אינה מובנת ע"ש. מיהו מסברא לכאורה קשה דמיון התוס' בזה. דבשלמא היכא דאיכא הבלעת תחומין בב' ל צידי הקשת ונעשין עיר אחת אלא דרבה בעי להחמיר בדאיכא טפי מאלפים מקשת ליתר. ע"ז קאמר שפיר כיון דמצי אזיל דרך בתים לא הוי כיוצא חוץ לתחום במה שהולך אורך דמקשת ליתר. אבל עיקר חיבור המחיצות ע"י העירובי תחומין שלמטה, משא"כ היכי דבין הקשת לקשת הב' ליכא עירובי תחומין מה מהני הא דמצי אזיל דרך היתר להיות ע"י זה חיבור לב' החיצונות ושפיר הוין כב' עיירות וכמ"ש הריטב"א. ואפשר לע"ד לפרש טעם התוס' ע"פ השיטה שכ' התוס' לקמן (נ"ז: ד"ה התם) בהא דפריך הגמ' התם דנימא מצי להוריד הקשת אל חלל היתר. ע"ש דכ' תוס' דאה"נ לענין היתר לילך מקשת לקשת אמרינן מלי כל שאין מן הקשת ליתר טפי מאלפים ע"ש. ולפי' המהרש"א שם דמסיק בהדיא הכי דלהתיר ב' ראשי הקשת א"צ לטעם אתי דרך בתים רק כדי להתיר מן הקשת ליתר ולפ"ז א"ש סברת התוס' דלעולם יש חיבור בין כותלי הקשת מטעם מלי. רק כדי להתיר הליכה באורך מהקשת ליתר ע"ז אמרי' שפיר משום דמצי אזיל דרך בתים. ועפ"ז אפשר ליישב נמי קושית מהרש"א בסמוך (ע"ב בתוס' ד"ה ואם לאו) דהקשה על תי' הר"ח דקשת היינו כמו ח' שאין בו שיפוע, מ"מ קשה לרבא ברי' דרבה לישתרי עד אלפים ואכתי למה מודדין מן הקשת ע"ש. ולמ"ש י"ל דלא אמרינן סברת מלי אלא בסוף הגבול וסיום העיר לא לאמצע ולכך מודדין מן הקשת ודוק. מיהו באמת לא א"ש טעם דמלי לתי' אחריני שכ' תוס' שם ואין להאריך בזה:
דף נה:
בגמרא א"ר חיננא ב"כ אר"א אם יש שם ג' חצירות כו' פי' רש"י דבהכי חשיבי עיר כו' כדאמר ר"ש לקמן גבי שיור ע"ש. ולפ"ז לר' יצחק דקאמר התם דסגי בחצר ובית א' ה"ה הכא, אבל הרי"ף וכן בשו"ע (סי' שצ"ב) פסקו התם כר"י והכא סתמו דצריך ג' חצירות דוקא, וצ"ל דלא מדמי להתם דלר"י בקצת היכר סגי. ואולי גם רש"י מודה לזה אך מדר"ש מוכח דחשוב עיר ולענין זה הלכה כר"ש רק ר"י הוסיף התם דא"צ שיעור של עיר כלל:
שם בגמ' מ"ט עולא אמר כו' מפי' רש"י (מ"ט אסורין בנותיהן] נראה דקאי על הא דבנותיהן בכלל שוכב עם בהמה. וקשה דא"כ גם בניהן כן הויין ממזרים כמו הבנות וגם מה ענין זה לשוכב עם בהמה. לכן נראה דמ"ט קאי ארישא דבניהן אינן שלהם כנ"ל ] [וכמ"ש רש"י ג"כ על זה לקמן מפרש טעמא]. והא דבנותיהן כבהמה הוא מטעם אחר דאין מנהגם כבני אדם. ועי' במהרש"א שכ' שיטה אחרת ג"כ:
דף נו:
בגמ' אמר ר"א בר"י תחום ערי לוים כו' מפירש"י מבואר דאין להם אלא התחום וכ"מ פשט הסוגיא. אבל ברמב"ם לא משמע כן וע"ש בכ"מ מ"ש דהרמב"ם ס"ל דלית הלכתא כברייתא דהכא], גם בדיני ריבוע ועיגול צ"ע דסתם הרמב"ם דלכאורה למסקנת רבא המגרש בעיגול ולרב אשי אין מגרש אלא לקרנות. ולכאורה צריך להיות הלכה כן. וצ"ע בכוונת הרמב"ם ע"ש (פי"ג מה' שמיטה ויובל). גם צ"ע לדידן דקיי"ל כר"מ לדעת הרא"ש והטור (סי' שצ"ח) והרמ"א שם] דנותנין קרפף לעיר א"כ התחום נוסף על הע' אמה. ובדין המגרש נראה דאין ליתן קרפף כיון דהקפידה תורה להיות מקום פנוי והרי הקרפף בכלל מקום הפנוי א"כ ע"כ אתיא ברייתא זו דלא כר"מ:
דף נז.
בגמ' ה"נ מסתברא כו' נראה פי' הנ"מ דקרפף היינו תורת קרפף לכך מסיק ש"מ. וגם למסקנא דתיובתא ליכא לחייא בר רב דהא מני ר"מ היא מ"מ כיון דתני בסיפא ג"כ עושה קרפף כו' ושם הפי' תורת קרפף ממילא גם ברישא כן:
בתוס' ד"ה ד"ה כו' כדאמר בעושין פסין אתיתו מברניש כו'. נראה דתוס' ס"ל כהפוס' דהלכה כחכמים דאל"ה דילמא לר"מ דוקא אמרו התם. (וכ"מ מסיום דברי התוס' דלחב"ר הלכה כר"מ משום דהוי מחלוקת ואח"כ סתם. א"כ לר"ה דסיפא דמתני' נמי כחכמים הלכה כמותם]:
בא"ד דאין סברא להצריך שיגעו זה לזה כו'. לכאורה הו"ל להביא ראי' מהך דיושבי צריפין לעיל (נ"ה:) דמשמע דכה"ג אי הוין קבועים הי' להם דין עיר אע"ג דרחוקין זה מזה. ואפ"ל דתוס' הבינו התם דגם בנוגעין זה בזה מודדין מפתח כל בית בפ"ע. וקצת ראי' לזה דאל"ה מאי פריך מהולכי מדבר מ' שנה דילמא הי' איזה בתים תכופין זה לזה. אח"כ מצאתי [בריטב"א[ שמביא ראי' מיושבי צריפין. מ"מ אפשר דס"ל נמי דגם בנוגעין לא הוי עיר ביושבי צריפין רק כיון דאמרו סתם משמע דמיירי התם גם באין נוגעין כדרך רוב יושבי צריפין כנ"ל:
בא"ד בעמוד ב' ואומר ר"ת כו' והנהו אמוראי דקאמרי לאו משולשין ממש סברי כר"ה כו' לכאורה אינו מוכרח דנהי דלרחב"ר י"ל משולשין ממש מ"מ ר"ח דינא קמ"ל דגם באינם משולשין ממש דינא הכי. גם מ"ש התוס' דלדידי' הלכה כר"מ משום דהוי מחלוקת ואח"כ סתם. יש לעיין דהא מתני' דנדרים דמייתי הרי"ף והרא"ש כאן דנודר מן העיר אסור בעיבורה כר"מ אתיא. ומ"מ כיון דר"ה ור"ח פליגי אליבא דחכמים משמע דס"ל כחכמים וזהו טעם הפוס' כחכמים א"כ אין נ"מ בסתמא דמתני' זו גופי'. ואולי ס"ל לתוס' דמסדר מועד לנשים א"ס למשנה דלא כמ"ש הכ"מ (פ"ט מה' רוצח ה"א) דבתרי סדרי יש סדר למשנה. ועי' בתיו"ט בסוטה (פ"ט מ"א) שהוכיח מדברי התוס' דלא ס"ל הכי. אך מכאן אין ראי' די"ל כמ"ש הב"י באו"ח (סי' שצ"ח) דמתני' דנדרים הנ"ל מצי אתי נמי כרבנן ע"ש]. שוב ראיתי דיש לדחות דהא קשה תו דלקמן (ס'.) במתניתין הנותן עירובו תוך עיבורה של עיר לא עשה כלום ג"כ הוי סתמא כר"מ. אכן נראה דז"א דלכו"ע יש עיבור לעיר כההיא דכיצד מעברין פגום יוצא כו' רק דלר"מ גם קרפף בכלל עיבור ולכך פי' רש"י והרע"ב בכ"מ עיבור ע' אמה דקיי"ל כר"מ. אבל לחכמים ג"כ מצי אתי דמה שמודדין נגד הפגום נקרא עיבורה של עיר כנ"ל. ורש"י פי' לקמן דנתן עירובו בבית העומד בתוך אמה ע"ש. ובהא מודו חכמים דהוי כעיר. וכן פי' רש"י לעיל (ל"ב:) משמע דבלא הבית לא הוי כעיר כחכמים דהכא]:
דף נז:
בגמ' אי ר"מ הא תני לה רישא. וקשה דמה ראי' מהא דנותנין קרפף לעיר נוסף על התחום להיות הקרפף דינו כגוף העיר שיתחברו ב' עיירות עי"ז דילמא דין הקרפף רק כמו התחום כאילו הוי שיעור התחום אלפים וע' אמה. וצ"ל הפי' דזה נדע מדברי החכמים דס"ל דקרפף א' נותנין לב' עיירות ממילא שוב לר"מ יש ליתן ב' קרפיפות דדין קרפף כעיר כבר מוכח מחכמים דלדידהו אין הקרפף כתחום אלא בתורת חיבור העיירות הוא]:
שם בגמ' טעמא דאיכא אמצעי. וקשה למה לי' האי דיוקא בלא"ה מצי פריך בפשיטות למה יהיב השיעור בין החיצונים קמ"א הלא צריך להיות השיעור קמ"א ב' פעמים. ואם נפרש דגם בס"ד ידע שהעיר האמצעית עומדת מרחוק י"ל דבזה הי' מסופק דאפשר לא אמרינן רואין ולכך פריך רק למה לי אמצעי. ואין להקשות לפי' זה דשמא ע"ז אמרינן רואין שיהי' השיעור קמ"א לבד משך עיר האמצעית. דזה א"נ להגמ' דממ"נ אי לא אמרינן רואין ליתן ב' פעמים קמ"א גם מקום העיר יש לחשוב. אך פי' זה דוחק דא"כ כל מה דחידש התרצן היא דפי' החיצונים היינו בין חיצון להממוצע ועיקר חסר מן הספר. וגם למה מייתי הא דר"ת כיון דגם בס"ד ידע מזה. אלא ודאי דבס"ד קסבר משולשין ממש א"כ קשה כנ"ל דבפשיטות הו"ל להקשות דיהי' השיעור רפ"ב אמות. וי"ל בדוחק דקושיא זו אלימא לי' למיפרך דמה דאין השיעור אלא קמ"א אמה אפשר דס"ל להתנא דאין נותנין קמ"א אלא פעם א' ולא לעשות הרבה בורגנין בכה"ג כמ"ש התוס' ד"ה הא כו' דקמ"ל דעושים בורגנין הרבה כו'. א"כ י"ל דלר"ה בקמ"א אמה אפשר אין נותנין רק פעם א' לכך פריך עכ"פ למה לי אמצעי כנ"ל:
שם בגמ' א"ל רבא לאביי כמה יהא בין חיצון כו' לכאורה י"ל בלשון הגמ' דכל שקרוב לעיר א' מהחיצונים תוך אלפים מותר אף דהשני' מרוחקת כדאמר חיצון מיהו רש"י כ' חיצונים. וגם מסברא נראה כן כיון דבתים ליכא ממילא לא מהני קרוב מרוח זה להתיר עיר הב'. מיהו ע"ז יש לדון אי לגבי צד זה הקרובה להאמצעי נימא רואין והיינו לחשוב החיצין זו עם האמצעי א' ליתן להחיצונה אלפים להלן מן האמצעיות. וכן לבני אמצעית יתחיל תחומה אחר החיצונה הזאת. מיהו גם זה לא יתכן דממ"נ כיון דחיצונה השני' בפ"ע היא ליכא ג' כפרים ובב' כפרים לא מצינו היתר הזה. א"כ י"ל דנקט לשון חיצון למימרא דכל שחיצון א' רחוק טפי מאלפים שוב בטל החיבור כנ"ל:
שם בגמ' את הוא דאמרת כוותי' דרבא ברי' דרבה בר"ה מסתברא כו' תמהני על זה הלשון ממ"נ אי ס"ד דאביי לדמותו להתם א"כ גם ביותר מקמ"א אמה עד ד' אלפים לישתרי. אבל כיון דכל ההיתר היא רק קמ"א אמה ומטעם רואין וכיון דמרוחק טפי מאלפים ל"א רואין א"כ ל"ד להתם. דשם כיון דמקשת לקשת יש הבלעת תחומין שוב מתירין גם כשהקשת רחוק מהיתר יותר מב"א. משא"כ הכא דגם בין ב' החיצונים ליכא היתר כשמרוחק האמצעי יותר מב"א. (ודוחק לומר דס"ל בס"ד דאין ה"נ דמותר עד ד' אלפים רק רואין לא אמרינן אלא כשמרוחקין יותר מד' אלפים דז"א מכמה טעמים). ודרך פלפול י"ל קצת לפי שיטת התוס' לעיל (נ"ה. ד"ה פחות) דלרבא ברי' דר"ה כשאין מקשת ליתר אלא אלפים מהני אף כשבין קשת לקשת יותר מד' אלפים. א"כ י"ל דהכי פירושא כיון דאמרת כוותי' דרבא ברי' דרבה בר"ה מסתברא כו' א"כ איך מוקמית הכא באלפים דא"כ לישתרי אף שמרוחקין טפי מקמ"א וגם טפי מד' אלפים כמו התם. וע"ז משני דהכא ליכא בתים. מיהו אין הלשון משמע כן וצ"ע:
בתוס' ד"ה אלא כו' ונראה דלחב"ר נמי צ"ל דלאו משולשין ממש כו'. צריך להבין דגם השתא דאמרינן רואין הו"ל נמי למימר אם יש ע' אמה. ולכאורה נראה כוונתם דלדינא איכא נ"מ דבין החיצונים רשאי להיות יותר מקמ"א כיון דכפר האמצעי המפסיק אין מקומו מן החשבון לכך הו"ל ע' אמה מכאן. אבל אי הפי' רואין אפשר דס"ל לחב"ר דגם מקום הכפר מן החשבון הוא דלא הוי ממש כאילו עומד באמצע. אבל דוחק הוא לומר כן דלמה נעשה מחלוקת בזה בין חב"ר לר"ה. כיון דלר"ה כוונת ר' חנינא רואין להיות קמ"א אמה בכל צד לבד מקום הכפר דהרי מתירין אף יותר מד' אלפים א"כ גם לחב"ר כן בע' אמה מכאן ומכאן וא"כ גם אי הפי' דאמרי' רואין תקשה דלמה נקט קמ"א הא יכול להיות הרבה רק שבכל צד יהי' ע' אמה אי נימא רואין, לכן נראה לפרש כוונתם דאתי באמת אליבא דר"מ דלדידי' הפי' לחב"ר כמו לר"ה אליבא דרבנן. דמ"ש התוס' בד"ה הא כו' דאתי הך סיפא כרבנן היינו דבס"ד דגמ' לא הוי מצי למיפרך אבל באמת גם לדידי' אתיא כר"מ ולאו משולשין ממש. ובהכי מיושב נמי מ"ש תוס' לעיל ד"ה רב הונא דלרחב"ר הוי מחלוקת ואח"כ סתם כר"מ והלא סתמא בתרא דג' כפרים אתיא כרבנן. רק דלמסקנא גם ג' כפרים כר"מ אתיא וכמ"ש תוס' כאן כנ"ל פשוט וברור אח"כ ראיתי בחי' הריטב"א שלא הבין כן וכ' בשם התוס' דתירצו דלאו משולשין ממש אלא דכל שיש בין ב' החיצונים קמ"א אמה אז הטל האמצעי ביניהם כו' נראה דה"ל כדבעינן למימר מעיקרא דלר"ח לא נימא רואין לגמרי רק מקום הכפר בכלל הוא. והוא תמוה בעיני גם בתוס' מוכרח דלמסקנא אתיא כר"מ ולא כרבנן וצע"ג על הריטב"א למה נטה מפי' הזה:
דף נח:
בגמ' אין מקדרין לא בעגלה ערופה, לפי' רש"י אין מבליעין ג"כ [כמ"ש אלא מודדין הרים וגאיות כקרקע חלקה] וצ"ע מנ"ל די"ל דביכולין להבליע דהיינו עד נ' מבליעין:
בתוס' ד"ה אבל כו' עד כמה יהי' הגיא שמבליעין עד ד' אבל פחות לא צ"ע בכוונתם. ואפשר הפי' דכשכל עומק הגיא הוא פחות מד', ואולי הכוונה ד' טפחים לכך חשוב כמו שיש לו מעלות ומורדות דעומק קטן טוב להלוך וצ"ע, ובחי' הריטב"א מעתיק באופן אחר לשיטת ר"ת ע"ש:
בא"ד אבל טפי מאלפים אפי' ד' אמות או יותר כו' אין מובן דאטו אם יהי' שיפוע גדול ג"כ לא יהי' חשוב. ויתכן לפרש דהשיעור הוא ד"א לאלפים. וכל שיותר מאלפים השיעור ח' אמות עד ד' אלפים וכן לעולם:
בא"ד איתבי' אביי עמוק ק' מבליעו ואם לאו אין מבליעו אלא מדלג כו' צ"ע דלפ"ז למה עירב התנא עמוק ק' ורוחב נ' כיון דברוחב יותר מקדרין ובעמוק יותר מדלגין כל השיפוע. וגם לפי' ר"ת לעיל קשה קצת. אבל לפי' רשב"ם קשה טובא ואין להאריך:
דף נט.
בגמ' למקום שמיעט לא. ותמוה כמו שהקשו בתוס' דודאי אין שומעין למקום שמיעט. וי"ל קצת היכא דיהי' קולא אם יתקצר התחום הולכין ג"כ להקל למקום שמיעט כגון ביצא לדבר מצוה דיש לו אלפים לכל רוח וכשהוא עדיין תוך התחום אין לו אלא מידת תחומו כדלעיל (מ"ד:) מיהו בזה צ"ע אי לתת לו תחום חדש כיון דכשלא ניתן לו יוכל לסמוך על מקום המרובה ודוק, רק די"ל כה"ג נ"מ אחריתי
במשנה ושל רבים כו' אין מערבין את כולה אא"כ עשה חוצה לה כו' נ' דיורין. לכאורה את כולה מיותר כיון דמצריך נ' דיורין. ואפשר לומר דהא בכ"מ רובו ככולו ולכך בעינן כ' דיורין דלישתרי אף שרוב העיר בכלל העירוב. וא"כ עיר קטנה שהניחו שיור חצי עיר אף שאין בהשיור נ' דיורין י"ל דסגי כמ"ש האחרונים ביו"ד (סי' מ"ג) גבי נשתייר כדינר זהב דשיור א"י להיות עכ"פ טפי מחצי'. ולכך ה"ה הכא דוקא במערב כולו או רובו ככולו צריך נ' דיורין לאפוקי בחצי כנ"ל (כיון שלא עירב רוב העיר סגי שיור בפחות מנ' דיורין] ועפ"ז יתיישב ג"כ לשון רש"י לקמן (פ'.) ד"ה חדשה מהו ע"ש דבעיר קטנה שייך נמי שיור אף בפחות מנ' דיורין כדכתיבנא:
בתוס' ד"ה למקום כו' ויש לתלות בהבלעה ובקידורין ובמדידה יפה כו'. הא דפשיטא להו דכשיש בצד א' הר אין מוציאין המדה כנגד בצד השני ולפ"ז נמצא דאין התחום מרובע תמיד. דדוקא בעיר הוא דפגום יוצא מוציאין את המדה כנגדה כו', אבל הדבר צריך ראי'. מיהו מ"ש התוס' הבלעה אין מובן דבהבלעה אין תוספת מעבר הב' שאין שם הר, ועי' ברא"ש שלא הביא אלא קידור ומדידה ולא הבלעה]. ונראה דהמשך דבריהם כך הוא דיש לתלות דההר הי' בצד א' הבלעה וקידור ובצד הב' מדידה יפה דכך א"ש טפי, דמסתמא אם הי' בצד א' מישור וצד הב' הר לא הי' נחשב סתירה כלל. רק שההר עובר מעבר לעבר אך בצד א' הי' מתלקט י' מתוך ד' כו' כנ"ל:
בד"ה אפי' עבד כו' דע"כ לא קאי אאיש פלוני כו' דהא אין מעלין מתרומה דרבנן ליוחסין. קשה להבין כוונתם אי הפי' דמדאין מעלין הוכיחו דא"צ גדול עמו דאל"ה הי' מעלין ז"א דאכתי אין מעלין משום דליוחסין בעי תרוייהו גדולים. וכ"כ התוס' בהדיא שם בכתובות ד"ה והוא אלא דיהי' זה טעם הואיל ואין מעלין א"כ מסברא סגי בגדול א' בלבד דכ"מ מדבריהם בפ"ב דכתובות ע"ש, א"כ הכא לא יתכן דהכרח זה יש בתחומין דרבנן עצמו ומאי אולמי' הך דאיש פלוני וצ"ע. [וכן נראה בלשון הרא"ש דבלא הראי' מהא דאיש פלוני ידעינן דבתחומין גדול נאמן ע"ש]:
בד"ה ותחומין דרבנן משמע אי הוי דאורייתא לא מהימני כו'. ומשמע דע"א כשר הוי נאמן גם אי הוי דאורייתא דדוקא עבד ושפחה לא היו נאמנים. וא"כ ס"ל מסתמא דלא חשיב נגד החזקה דהא באיתחזיק איסורא אין ע"א נאמן. וכן הי' נראה דהוא רק מברר מקום התחום ואינו נגד החזקה, ולפ"ז מה דמסיימי התוס' לחלק בין בדיקת חמץ דאי הוי דאורייתא לא היו נאמנים אף דבידן ושם הוי נגד החזקה דמוחזק לן דלא בדוק מ"מ הוכרחו לחילוק אחר כיון דבשחיטה וניקור הוי ג"כ נגד החזקה, ומ"מ נאמנים. ומיהו לדינא באמת כ' הפוסקים דע"א באיסורין גם בדאורייתא אפי' אשה ועבד נאמנים ע"ש ביו"ד (סי' קכ"ז). ולדברי התוס' אינו כן אם לא שנדחק לפרש דתחומין הוי נגד החזקה משום דסתם מקום שא"י אם הוא מן התחום יש להחשיבו שלא מן העיר כמו חזקה מכח רובא, וכן מוכרחין לומר לפמ"ש תוס' לעיל לתי' א' דאיירי בגדול עמו א"כ ע"א א"נ וע"כ משום דהוי נגד החזקה. (מיהו יש לדחות דפי' גדול עמו היינו עוד עבד או שפחה לפי השטה דעבד ושפחה אינו בכלל ע"א נאמן לכך צריך ב' ודוחק הוא). אבל קשה דא"כ אי הוי דאורייתא גם ע"א כשר לא הוי נאמן. וי"ל דקאי לפי הס"ד דגמ' בפ' האשה רבה דיהי' ע"א נאמן באיתחזיק כמ"ש תוס' שם ובריש גיטין ולפ"ז כ' הכא דעבד ושפחה בודאי לא הוי מהימני וצ"ע:
דף נט:
בגמרא סולם תורת מחיצה ותורת פתח כו', יש לעיין אי נימא ב' הקולות ג"כ כגון בעיר של רבים ובצד א' יש סולם לעיר וחצר אחרת ומערבין א' בחזקת שתורת פתח עליו אי יהי' מותר בלי שיור דנימא לענין זה חורת מחיצה עליו ובחצר הב' יש פתח לרה"ר, מיהו בזה נראה להחמיר כיון דמערבין ע"כ עיר אחת חשבינהו א"כ הוא פתוח בפילוש שצריך שיור. אך י"ל כה"ג שהסולם הולך לחצר וקצת מרוחב הסולם פונה ממש לרה"ר א"כ אפשר לומר דזה הסולם של חצר תורת פתח עליו וסולם שאצלה לרה"ר תורת מחיצה עליו וא"צ שיור. ולזה הדעת נוטה ועמ"ש לקמן:
דף ס.
בגמ' ולא עירבו פי' רש"י בני מרפסת כו' אלא אלו לבדן כו'. א"כ קאי לרע"ק דלקמן (ע"ה.) דס"ל דרגל המותרת אוסרת. וי"ל יותר דמרפסת לא עירבו גם לבדן ואתיא ככו"ע כיון דבכה"ג הוי רגל האסורה וכן פי' בעל המאור לקמן (פ"ג:) במתני' דא"ח ואנשי מרפסת וע"ש שהקשה כנ"ל ע"ד רש"י דלקמן שם]:
שם בגמ' אר"י א"ש כותל שרצפה בסולמות כו' נראה דזה הוי רבותא טפי מהך דר"נ דלעיל דקמ"ל דגם ביותר מעשר דאי אין תורת מחיצה עליו הוי פירצה גמורה ונעשין רשות א' וא"י לערב תו שתים מ"מ גם בזה הורת מחיצה עליו. מיהו אפשר קצת לדון ולומר דאה"נ דסולם נפיק מתורת פירצה ודוקא במקום דהוי פתח דדינו מערבין א' או ב' שייך למימר בי' תורת זה וזה אבל לומר תורת מחיצה ותורת פרצה י"ל דלא שייך. דכל שיש גובה י' או ע"י סולם מ"מ פרצה שוב לא הוי רק תורת מחיצה ותורת פתח עליו. ומצינן לאשכוחי נ"מ לדינא בזה ואין להאריך:
שם בגמ' הדר אמר לא בעי דהא רבה כו'. לכאורה יש לדון דבשלמא התם כיון דכל ערסייתא בפ"ע מסתמא אינו של רבים רק כל הקפידא משום דקודם הפירי דבי תורי הויין רשות א' והי' של רבים. וא"כ מהני שפיר האי שיור דכשיחזור הרשות להיות של רבים אז יהי' מצי לערובי בהדדי. ואה"נ אילו הוי כל ערסייתא של רבים לא הי' מהני שיור כזה. ואפשר ידעו דכל ערסייתא בפ"ע הי' של רבים:
שם בגמ' התם אי בעי לערובי דרך גגות כו' א"י פי' דברים אלו, ולפי לשון רש"י שלפנינו אפשר לפרש דהגגין בפ"ע היו יכולין לערב ביחד להשתמש עליהן. ונהי דעל למטה א"י לערב דרך גגות דאל"כ למה לא עירב כל העיר ביחד. ואי משום שיור הי' סגי בשיור א', ול"ל לערב ערסייתא ערסייתא. מ"מ כיון דעל הגגין היו יכולין לערב והניחן בלי עירוב מיקרי שיור כנ"ל. ובחי' הריטב"א מביא פי' אחר בשם רש"י ואיני מבין דבריו דמה פי' דרך גגות וגם ברש"י לא כ"כ ע"ש:
שם בגמ' דההוא בי תיבנא פי' רש"י דקיי"ל כר"ש דא"צ נ' דיורין, ונראה מדבריו דהוי בבי תיבנא ב' חצירות. ובתוס' פי' דצרפוהו בהדי שיור אחר. ורש"י מיאן בזה משום דא"כ לאו ראי' מכאן דמהני אם כל השיור הוא מידי דלא מצי לערובי דכמה פעמים מצינו בש"ס דאע"ג דבפ"ע לא מהני מ"מ לאצטרופי לשיעור מהני וכה"ג איכא ג"כ לעיל (נ"ה:) גבי בנין ע"פ המערה ע"ש:
דף ס:
בתוס' ד"ה כאן. תימה ולרבנן כו' ולולי דבריהם הי' נראה דלרבנן דד"א היינו מכל צד ממילא גם העיר דכד"א חשבינן לה היינו נמי מכל צד. כעין מ"ש תוס' אח"כ דלמ"ד נותן עירובו אין לו ד"א העיר לא חשבינן לה לד"א ה"ה בזה:
בא"ד וא"ת ולר"א כו' ולע"ד תמוה דנראה מדבריהם דבאמת שם עירוב עליו אלא דלא הרויח כלום, ולפי הפשוט נראה דלא עשה כלום הפי' דאינו עירוב כלל ונ"מ לענין אי כלתה מדתו בחצי עיר דפשיטא דלא הפסיד מעבר השני שעדיין שביתתו בעיר וא"כ אין עליו שם עירוב כלל. ואולי גם הם מודין בזה, אלא דס"ל דמה דלא הוי עירוב הוא משום דאינו מרויח אבל אי הוי מרויח הוי עירוב וע"ז מקשין. אבל א"י הכרח לזה די"ל דלא שייך כלל עירוב תוך העיר וצ"ע:
דף סא.
בגמ' והתנן ולמודד שאמרו כו' קצת קשה דהא בסמוך במתני' אמרינן דמערה שאין בה דיורין שאני. ונראה דמשמע להגמ' דמיירי ביש בה דיורין דאל"ה מה הלשון ולמודד כו' כיון דגם בנותן כן הוא. אך קשה למה נקט באמת מערה כיון דמיירי ביש בה דיורין הו"ל למיתני עיר: