שפת אמת על עירובין· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כיצד מעברין · דף נה.
בגמ' אר"ה עיר העשוי' כקשת אם יש בין ב' ראשי' פחות מד' אלפים כו', יש לעיין אי ד' אלפים דוקא דלכאורה יש לתת ג"כ ב' קרפיפין כדין כל עיר אחת לדידן דקיי"ל כר"מ לדעת הרא"ש לקמן דקי"ל כר"מ), ובברייתא גבי קשת דתני מודדין ממנה אלפים ג"כ קשה כנ"ל, מיהו אפשר דאתיא כחכמים דפליגי אדר"מ, או י"ל בברייתא דכיון דכל חלל הקשת פנוי שוב אין ליתן לה קרפף ובזה צ"ע לדינא לחדש דין מסברא, אבל הכא בדר"ה לא שייך תי' זה דהא לענין החשבון מכותלי הקשת ודאי יש לתת להם קרפיפין, ובאמת קצת פוס' הוכיחו לקמן מדפליגי ר"ה ור"ח ב"ר אליבא דחכמים דס"ל כחכמים א"כ א"ש דברי ר"ה הכא, דלחכמים דלעיר א' אין קרפף א"כ הכא דמרוחקין ד' אלפים בטל דין קרפף, וכל היכא דאיכא ביניהם יותר מקמ"א אמה ושליש ליכא דין קרפף, וכ"מ קצת בתר הכי דעביד צריכותא בההיא דר"ה, ולכאורה אי הוי אשמעינן הא דהכא בלבד הו"א דאליבא דר"מ היא, ומשמע דפשיטא להגמ' דר"ה ס"ל כחכמים ומנ"ל הא דהא לכו"ע הלכה כדברי המיקל בעירוב, והא דהרמב"ם פוסק שם כחכמים הוא משום דר"ה קמפלפל בדבריהם אבל אי לאו מימרא דר"ה אחכמים שם שפיר הו"א דכר"מ ס"ל, ולמ"ש א"ש דכיון דהכא בנפרץ מרוח א' קאמר השיעור ד' אלפים מוכח דס"ל כחכמים, וא"ש ג"כ מה דפריך הא אר"ה חדא זימנא ואי הי' הלכה כר"מ בל"ז הו"ל למיפרך דלכו"ע אליבא דר"מ בב' עיירות נותנין ב' קרפיפות כדמפורש לקמן במשנה אם יש לזו ע' אמה כו' וחייא בר רב מפרש לה אליבא דר"מ ע"ש לקמן (נ"ז:), אלא מוכח דפשיטא להגמ' דר"ה ס"ל כחכמים, וא"כ להרא"ש וטור דפסקינן כר"מ יש לתת כאן ב' קרפיפות לבד הד' אלפים, אבל באמת א"א לומר כן לדעת הפוס' הנ"ל דהא המה כתבו בהדיא דגם ר"ה פוסק לדינא כר"מ, א"כ היא גופא טעמא בעי אמאי אין נותנין קרפיפין וצ"ע.
שם בגמ' והא אר"ה חומת העיר שנפרצה כו', לכאורה ה"ה דהמ"ל מברייתא דקשת אהך דר"ה דחומת העיר רק מדר"ה אדר"ה עדיפא לי' להקשות, מיהו י"ל דבברייתא המ"ל באין ביניהן אלא ב' קרפיפין וקמ"ל דהו"א דהואיל ואיכא רווחא דלא דחיקא תשמישתי' לא ניתן לה ב' קרפיפין. כדמסיק בתר הכי אליבא דר"ה די"ל דגרע מב' עיירות קמ"ל לכך פריך מדר"ה:
שם בגמ' כאן שנפרצו מב' רוחות, דהוי כב' עיירות והשיעור קמ"א אמה, ויש לעיין אי הכוונה שיהי' מב' רוחות קמ"א אמה אבל אי איכא יותר מקמ"א מרוח א' שוב אין מצרפין, או נימא דאם ברוח א' פחות מקמ"א וברוח הב' פחות מד' אלפים יועיל, ויהי' פי' שנפרצה בקמ"א ושליש דקאמר ר"ה ארוח אחת והשני' רשאי להיות טפי עד ד' אלפים, והראשון נראה יותר לפע"ד דנהי דעד קמ"א יש להם צירוף מ"מ לא נעשו בזה ממש כדין עיר אחת שנפרצה דיהי' השיעור עד ד' אלפים, דדוקא בעיר העשוי' כקשת דינא הכי ולא בב' עיירות וכאן ב' עיירות הם, ונהי דעד קמ"א יש להם צירוף אבל לא למיחשבי' עיר אחת וצ"ע, גם בשו"ע (סי' שצ"ח) סתם הרמ"א כלשון הגמ' ע"ש:
בתוס' ד"ה עיר כו' ומיהו נראה לר"י דאין לחלק כו', לכאורה הי' נראה דבתוך ע' אמה מודה הר"י, מיהו ממ"ש התוס' הטעם דלכך לא קאמר הדין בפגום כו' משמע דגם בתוך ע' אמה פליג דאל"כ הו"ל למימר כדלעיל משום דסתם פגום תוך ע' היא, לכך נראה דגם בזה פליג, מיהו נראה דהיינו אליבא דרבה בר ר"ה דלקמן, אבל אליבא דרבא ברי' ודאי א"א לומר כן, ובדיעה הראשונה הי' כוונת התוס' גם אליבא דרבה משום דשבעים אמה עדיף מב' אלפים כדמסיק המהרש"א בשם הרא"ש ע"ש ותבין, והנה לדעת הר"י דבב' פגומין השיעור ד' אלפים א"כ צ"ע בפגום א' מה שיעורו אי נימא ב' אלפים הואיל ואין כאן הבלעת ב' תחומין והי' השיעור תחום א', (מיהו לא יתכן לפמ"ש לקמן בתוס' שאח"ז ודו"ק), ולפ"ז קשה קצת מה דפריך השתא בית א' אמרת ב' בתים מיבעיא, והלא נ"מ ביותר מב' אלפים דבבית א' אין מודדין כנגדו וב' בתים מודדין, מיהו יש ליישב זה למ"ש מקודם דאליבא דרבא ברי' דרבה בר"ה דקיי"ל כוותי' בתוך ע' אמה מודה הר"י א"כ כיון דסתם פגום תוך ע' היא שפיר מקשה הגמ' ודוחק, אבל יותר נראה לפע"ד דגם בפגום א' נותנין שיעור ד' אלפים, דכללא היא דחושבין כאילו הוי פגום כנגדו מעבר הב' כמ"ש התוס' לעיל ד"ה אם הי' כו' ולכך גם בפגום א' השיעור ד' אלפים עד סוף העיר כנ"ל, אח"כ מצאתי במג"א (סי' שצ"ח ס"ק ט') גירסות שונות ולפמ"ש א"ש הגי' ד' אלפים ע"ש, מיהו גם לפי' קמא י"ל השיעור ד' אלפים מהפגום עד העיר באלכסון דיהי' יותר מב' אלפים ופחות מד"א אבל הנלע"ד כתבתי וע"ש באחרונים:
בד"ה פחות כו' אבל לרבא כו' נראה כו' והריטב"א חולק וראייתו אינה מובנת ע"ש. מיהו מסברא לכאורה קשה דמיון התוס' בזה. דבשלמא היכא דאיכא הבלעת תחומין בב' ל צידי הקשת ונעשין עיר אחת אלא דרבה בעי להחמיר בדאיכא טפי מאלפים מקשת ליתר. ע"ז קאמר שפיר כיון דמצי אזיל דרך בתים לא הוי כיוצא חוץ לתחום במה שהולך אורך דמקשת ליתר. אבל עיקר חיבור המחיצות ע"י העירובי תחומין שלמטה, משא"כ היכי דבין הקשת לקשת הב' ליכא עירובי תחומין מה מהני הא דמצי אזיל דרך היתר להיות ע"י זה חיבור לב' החיצונות ושפיר הוין כב' עיירות וכמ"ש הריטב"א. ואפשר לע"ד לפרש טעם התוס' ע"פ השיטה שכ' התוס' לקמן (נ"ז: ד"ה התם) בהא דפריך הגמ' התם דנימא מצי להוריד הקשת אל חלל היתר. ע"ש דכ' תוס' דאה"נ לענין היתר לילך מקשת לקשת אמרינן מלי כל שאין מן הקשת ליתר טפי מאלפים ע"ש. ולפי' המהרש"א שם דמסיק בהדיא הכי דלהתיר ב' ראשי הקשת א"צ לטעם אתי דרך בתים רק כדי להתיר מן הקשת ליתר ולפ"ז א"ש סברת התוס' דלעולם יש חיבור בין כותלי הקשת מטעם מלי. רק כדי להתיר הליכה באורך מהקשת ליתר ע"ז אמרי' שפיר משום דמצי אזיל דרך בתים. ועפ"ז אפשר ליישב נמי קושית מהרש"א בסמוך (ע"ב בתוס' ד"ה ואם לאו) דהקשה על תי' הר"ח דקשת היינו כמו ח' שאין בו שיפוע, מ"מ קשה לרבא ברי' דרבה לישתרי עד אלפים ואכתי למה מודדין מן הקשת ע"ש. ולמ"ש י"ל דלא אמרינן סברת מלי אלא בסוף הגבול וסיום העיר לא לאמצע ולכך מודדין מן הקשת ודוק. מיהו באמת לא א"ש טעם דמלי לתי' אחריני שכ' תוס' שם ואין להאריך בזה: