שפת אמת על עירובין· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק חלון · דף עט.
במשנה מתבן כו' אלו מאכילין כו' פי' רש"י כיון דאין איסור עד שיתמעט יותר מעשר אמות לא חיישינן, לכאורה נראה מזה דדוקא היכא דמערבין שנים ולא א' דסתום לגמרי לכך מאכילין, אבל אי נתמעט יותר מד' טפחים מגובה י' דאז אם רצו מערבין א' רצו מערבין ב' י"ל דשפיר אין מאכילין, דאל"כ לפעמים כשאין חסר אלא משהו להשלים משך י' אמות שייך שפיר גזירה דשמא יתמעט לכך נתנו שיעור בדבר דדוקא במקום דמערבין ב' ולא אחד אז מאכילין, מיהו לפ"ז קשה קצת על הא דאמרינן בגמ' דלא יתן לתוך קופתו ופי' רש"י הטעם דאדם נוטל הרבה בפ"א, ובעוד שהיא פחות מד' טפחים חשש רחוק הוא שיקח בפעם אחת עד יותר מעשר אמות, בפרט למשמעות לשון רש"י דדוקא ביום השבת אסור, מיהו להרא"ש שפי' האיסור על כל הימים אפשר דאורחא דמילתא דכשאדם לוקח מהתבן לוקח כל השורה ולא מעט ממקום א', אבל בהמה אוכלת קלי קלי פי' קלי ממקום זה וקלי ממקום זה וצ"ע לדינא:
בגמ' ולאוקמי שרי והאמר ר"ה כו', לכאורה קשה לפי' הרא"ש דגם בחול אסור א"כ מה קושיא דילמא בשבת עצמו גוזרין טפי, ואפשר דהקושיא היא משום דמאכילין משמע אפי' בשבת, והגם דלפ"ז י"ל לדינא דהא דמשני בקאים לאפה היא רק בשבת אבל בחול מותר לאוקמי והפוס' כתבו דגם בחול אסור, מ"מ זה אינו קושיא דנהי דפירכת הגמ' הי' רק משום שבת עצמו מ"מ לבתר דמשני דמתני' איירי בקאים לאפה שוב אין לנו היתר גם בחול לאוקמי להדיא, מיהו קצת קשה כיון דלהרא"ש אסור ליקח בידים כל הימים שפיר י"ל דאין גוזרין כלל גם בשבת דל"ד למוקצה דרגיל להשתמש בימות החול, ואי הוי מפרשים הקושיא על כל הימים הי' מיושב זה, אלא דקשה מ"ש לעיל דילמא בשבת יש לגזור טפי, וצ"ל דלא מסתבר להגמ' חילוק זה:
שם בנמ' אמרי כיון דאיכא מחיצה ותקרה מינכרא כו' וקשה ללשון ב' ברש"י משום מוקצה מה בכך דמינכר, ורש"י פי' דלמעלה מי' לאו שם מחיצה עליו, וקשה א"כ למה במתני' בחצר אסרינן למעלה מי' משום מוקצה, ואין לומר דהוא ג"כ מחשש שמא יקח למטה א"כ למה לי טעם מוקצה, ותו מה פריך ממוקצה הא הכא הוא ב' חששות שמא יקח בעצמו ושמא יפמעט מעשרה אלא ודאי מוכרחין לומר ללשון דמוקצה דכל התבן מוקצה הוא א"כ למה בבית מותר, וגם אי נימא דבחצר איתקצי כל התבן טפי מבבית, מ"מ לשון הגמ' דמינכר אינו מובן כלל לטעם דמוקצה, ואפשר דגם לשון ב' שברש"י מודה דלמסקנא דמחלקין בין בית לחצר אין הטעם משום מוקצה, אלא דמעיקרא דמקשה מאין מעמידין בהמה על המוקצה מסתברא לאותו לשון לפרושי דס"ד דהגמ' הוי דהטעם משום מוקצה וע"כ פריך משם, ולפ"ז לבתר דשנינן דאין ראי' מבית לחצר הדרינן מס"ד דאין הטעם משום מוקצה כלל, וי"ל שגם כוונת רש"י כן אלא דבעי למיהב טעמא לאותו לשון כיון דמעיקרא ס"ל להגמ' דמוקצה הוא למה באמת עתה לא יהי' איסור מוקצה ופי' הטעם דלמעלה מי' לאו שם מחיצה עליו כלל, ולפ"ז י"ל דלמסקנא מותר גם לאוקמי בהמה בהדיא לאותו לשון כיון דעתה אינו משום מוקצה וצ"ע בכוונת רש"י, [אכן במג"א (סי' שע"ב ס"ק ל') מבואר דלרש"י גם במסקנא הטעם משום מוקצה ע"ש]:
שם בגמ' אמר אביי הכא בבית י"ג חסר משהו עסקינן כו', קשה לי לפרש"י דהא דאין איסור משום מוקצה הואיל ולמעלה מעשרה לאו שם מחיצה עליו מ"מ הכא דס"ל דכל שאינו מגיע לתקרה לאו שם מחיצה עליו א"כ הג' טפחים שעד התקרה שפיר בכלל מחיצה הם ולמה יהי' מותר, דנהי דגם אחר המיעוט לא בטל מינה שם מחיצה מטעם לבוד מ"מ כיון דצריכין לומר דהוי כלבוד א"כ שם מחיצה עליו, ואפשר ליישב זה כיון דבעלמא סגי במחיצה עשרה וגם באינה מגיע לתקרה אי היא מחיצה קבוע רק הכא בעראי צריך עוד תנאי שיהי' מגיע לתקרה, מ"מ שם מחיצה שפיר לא הוי אלא על משך עשרה ומה דצריך להיות מגיע לתקרה כיון דגם בלבוד סגי שפיר אין על היתר שם מחיצה, וארווח לן בזה מה דפליג אביי על ר"ה ולא מוקי בבית עשרה ותבן שבעה וטעם התוס' דחוק מאוד, ולמ"ש א"ש דס"ל לאביי דכל שהבית הוא רק עשרה נהי דעד שבעה הוי כלבוד מ"מ שפיר חל שם מחיצה על כל העשרה ואסור ליקח מהתבן שמן ז' עד התקרה, ואדרבה יש לתמוה על סברת ר"ה בזה דא"כ גם למטה מז' יהי' מותר ליקח טפח כיון דבזה המעט לא יתבטל שם מחיצה משום לבוד, אלא ודאי דזה אינו סברא דמכל מקום עתה שם מחיצה על כל העשרה כיון דכך גובה צריך למחיצה רק גם בפתוח הוי כלבוד, אבל כל היכא דצריכין ללבוד א"כ שם מחיצה עליו דהא בעינן שיעור י' למחיצה וזה נראה ברור, רק די"ל דפליגי באמת אביי ור"ה בהני תרי לישנא, אביי ס"ל טעם מוקצה ור"ה לא ס"ל טעם מוקצה אבל עכ"פ לטעם מוקצה דברי אביי ברורים בטעמן: