אור ברסלב
שפת אמת על עירובין פרק המוצא תפילין › דף קד.

שפת אמת על עירובין· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק המוצא תפילין · דף קד.

דף צו.

בגמ' ואי דלא מבטיל לי' הוי חציצה, יש לעיין במאי דאמרינן בעלמא ד"ת רובו ומקפיד עליו חוצץ אי דוקא בטבילה אמרו הכי דלכאורה בכל מילי כן הוא וא"כ י"ל דלא זרקו מלח הרבה רק כדרך פירור שהי' יותר מקומות פנוים בין גרגיר לגרגיר באופן שהי' רוב רגל בלי חציצה וא"כ מה"ת לאו חציצה היא, ולעיל בבגדי כהונה דאפי' נימא חוצץ י"ל דבגדי כהונה שאני דהא מסופק הש"ס בפ"ב דזבחים דגם רוח חוצץ התם כיון דכתיב ילבש על בשרו, אבל בכל חציצות ודאי רוח לאו חציצה היא, גם י"ל דהפי' אפי' נימא הוי חציצה ומ"מ לענין השיעור לא מיירי ונ"מ אי איכא דבר החוצץ ומצטרף אותו הנימא לכשיעור, דשלא במקום בגדים דפחות מג' על ג' אינו חוצץ ודאי גם אם יהי' כולו או רובו מכוסה בדברים הפחותים מג' על ג' לא יהי' חציצה וכלפי זה אמר נימא חוצץ ולעולם שיעור אפשר בעינן, מיהו יותר נראה דנימא ממש חוצץ ומ"מ אין ראי' לחציצת רגלי הכהנים דנלמד מכלי שרת ופי' רש"י כיון דכתיב קבלה בכלי שרת ממילא פוסל חציצה ע"ש פ"ב דזבחים, א"כ י"ל דוקא רובו. ושם נימא איתא ברגל א' על הארץ וא' על דבר החוצץ רואין אם יכול לעמוד על רגל א' כשר א"כ לכאורה באותו רגל עצמו נמי שיעורא איכא וצ"ע בפוסקים:

שם בגמ' איתיבי' אביי מעלין בדיופי כו' לחולה אין לבריא לא כו' וקשה מ"ט לחולה מותר הא באין בו סכנה מיירי וגם שבות אסור, ודוחק לפרש ע"י עכו"ם דלבריא גם שבות ע"י עכו"ם אסור, דסתמא קתני משמע אף ע"י ישראל. ובס"ד דבעי למימר הטעם משום אולודי קלא אפשר דלאו שבות גמור חשיב לי' ולא אסרו לחולה, אבל למסקנא דשבות הוי שמא יתקן כלי שיר למה יהי' מותר לחולה, ובאמת הרמב"ם ושו"ע השמיטו דין זה דלחולה מותר, ואפשר דמוקי לה אליבא דמ"ד מלאכה שא"צ לגופה פטור והכא נמי א"צ לגוף הקול רק בשביל שישן לכך הוי כמו שבות דשבות ומותר לצורך חולה. ולכך הרמב"ם דפסק במלאכה שא"צ לגופה דחייב השמיט הדין, [ולפמ"ש בפי' הר"ח דלחולה התירו משום סכנה י"ל דמש"ה השמיטו דבכה"ג פשיטא דשרי], מיהו המג"א מביא לדינא כהך ברייתא [דלחולה מותר (בסי' של"ח ס"ק א') ע"ש]:

שם בגמ' אמר ראב"י גזירה שמא יטול צרור פי' רש"י ויזרוק לרה"ר, ולדבריו י"ל דבכרמלית מותר דהוי גזירה לגזירה וכ"כ במג"א (סי' של"ח ס"ק ו'), אבל קשה לפרש"י הו"ל למימר שמא יזרוק צרור, לכן הי' נראה לפרש שמא יטול צרור ויתלוש ממחובר ולפ"ז בכל מקום אסור:

שם בגמ' תנן ממלאין כו' ומבור הגדול כו' לאו משום דאולודי קלא אסור. יש לתמוה אטו לעולא דאוסר גם באינו מכוין להשמיע קול אסור, א"כ יהי' אסור לנעול ולפתוח כל פתח כיון שמשמיע קול ולא מצינו בעולא דאוסר אלא בטורף אבבא דנתכוין לכך שישמעו את הקול ואפשר דאותו הגלגל הי' נעשה הסיוע ע"י הקול וצ"ע, אח"כ ראיתי בהג"א שנסתפק ג"כ לומר כן.

שם בגמ' אמימר שרא כו' לכאורה קשה לאמימר למה קתני דהתירו במקדש הא בלא"ה גם במדינה למה מותר כה"ג דבהר הבית לא הי' גיגה וחורבה, [וגם משום שריית פשתן ליכא במקדש] ואפשר דאמימר מפרש במתני' משום אולודי קלא ומ"מ גזירה דשמא ימלא ודאי איכא לכו"ע אלא דנ"מ במקום דליכה גינה וחורבה ולכך עולא ס"ל דאולודי קלא אסור ולא פי' הטעם במשנה משום שמא ימלא דס"ל כמו אמימר דבדלא גינה וחורבה מותר, והא דשרי אמימר מיירי היכא דלא הוי אולודי קלא דאין הכרח דכל הגלגלים יש להם קול, ובזה מיושב דעת הפוסקים כעולא והקשו התוס' מאמימר ולמ"ש אדרבה אמימר נמי הכי ס"ל, ובאמת משמעות התוס' נמי דגם מ"ד כעולא מ"מ מודה דאסור משום שמא ימלא ולכו"ע שבות הוא, דאל"כ הו"ל להביא נמי מחלוקת הפוסקים בגזירה דשמא ימלא היכא דליכא קלא, מיהו אפשר לדחות כ"ז ולומר דכל הגזירה דשמא ימלא הוא ע"י הקול שנשמע למרחוק וכל השומע קול גלגל דרכו לרוץ למשוך המים, אבל על הדולה בעצמו אפשר אין גזירה כלל דזכור ששבת הוא רק על השומע פתאום איכא למיגזר הכי, מיהו רש"י ותוס' לא כתבו טעם זה, גם לשון שמא ימלא משמע דקאי על הדולה המים בעצמו:

תוכן העניינים

שפת אמת על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה