שפת אמת על עירובין· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק המוצא תפילין
במשנה המוצא תפילין מכניסן זוג זוג אפשר דדוקא זוג אבל תפלה אחת אסור להכניס כיון דאין דרך להניח כך, וכ"ש של ראש דקי"ל כ"מ שבין עיניך יהי' שתים, אע"ג דבדלית לי' אלא של ראש מניחו ואח"כ מניח של יד כדאי' בפ' התכלת, מ"מ י"ל כיון דלאו אורחי' בהכי לאו דרך מלבוש הוא:
שם במשנה אבל בחדשות פטור, פי' רש"י וכן הרמב"ם והרע"ב משום דשמא קמיע היא, ותמוה דאין כן מסקנת הגמ' לקמן (צז.) אלא משום דאסור לקשרן בשבת, מיהו רש"י אפשר פוסק כרבא דפליגי אי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין ע"ש לקמן, וכן תי' במלחמות דברי הרי"ף מ"ש עליו הבעה"מ כנ"ל ע"ש] אבל הרמב"ם דפסק (פ"ב מה' ציצית ה' ו') דהמוצא תכלת מופסקין כשרין דלא טרח אינש כו' ופוסק ג"כ דבחדשות פטור א"כ הוי מזכה שטרא לבי תרי, והנה בפוס' לקמן (שם ד"ה מצאן) הקשו אמאי לא תני בחדשות ומחשיך עליהן ומביאן, וחילקו בדוחק דלא חייבו להחשיך עליהן אלא בישנות משום גררא דחייב להכניסן זוג זוג ע"ש, ולולי דבריהם נראה דלאו דוקא תני פטור והכוונה דמחשיך עליהם והתנא סמך אסיפא, דלשיטת התוס' הא דתנן במצאן צבתים דמחשיך עליהם מיירי נמי בישנות, ופשט הלשון משמע בכל גווני דאל"כ הו"ל למיתני מכניסן זוג זוג מצאן צבתים מחשיך כו' בד"א בישנות כי היכי דנדע דגם הא דקתני מחשיך לא קאי אלא בישנות וגם קשה הא עכ"פ ודאי הדין דעכ"פ מכסן כמו גבי סכנה א"כ ע"כ לאו דוקא תני פטור, וגם איתא בפוסקים והוא מן התוספתא דהמוצא ס"ת ג"כ מחשיך עליו ומביאו. [עי' ברמב"ם (פי"ט מה"ש ה' כ"ה) ובטוש"ע (סי' ש"ב סעי' מ"ג) דפסקו כן] מיהו אפשר דבס"ת מודין התוס' דחמיר טפי, גם אפשר דבחדשות פטרו מלהחשיך משום דגזרו שמא יקשרם ויכניסם דיהי' טרוד ליכנס ולפ"ז בס"ת דליכא האי טעמא שפיר מחשיך, ולהטעם דשמא קמיע נינהו הי' נראה ג"כ דצריך להחשיך עליהם דדוקא שבות לא התירו אבל טירחא זו דמחשיך י"ל דחייבוהו על הספק:
דף צה:
בתוס' ד"ה מקום יש כו' דשיעורן כב' אצבעות וסמך לדבר ציץ כו', אין מובן כוונתם דגם, אי נימא דציץ במקום תפילין הוא דלא כמ"ש רש"י בהקומץ, מ"מ אכתי אין ראי' לרוחב התפילין דילמא הם שיעורם אצבע או ג' אצבעות דמי מפיס דהציץ והתפילין מדתם שוה, ואולי י"ל דהצעת דבריהם כך הוא דמצא ר"י במדרש דשיעור הציץ ב' אצבעות ולפ"ז סמך לדבר היינו לדברי הגמ' דמקום יש בראש להניח ב' תפילין מציץ, דכיון דציץ ותפילין ד' אצבעות הם ממילא מקום יש בראש להניח ב' תפילין ודוחק, אכן במהרש"ל ביאר כוונת הפוס' ע"פ מ"ש הרא"ש בה' קטנות ע"ש]:
דף צו.
בתוס' ד"ה דילמא מכאן אר"ת כו' מיהו יש לדחות כו' כמו קטן דמברך לאביו בפ' מי שמתו כו' אבל יש לדקדק כו'. דבריהם תמוהים מאוד הא מפורש שם בברכות דדוקא קטן שהגיע לחינוך הואיל ומחויב מדרבנן יכול להוציא את אביו אבל לא הגיע לחינוך לא ע"ש וצע"ג, וגם מ"ש התוס' לדקדק מהא דקטן פורס על שמע תמוה. כיון דכתבו דבדרבנן גם רשות מוציא הא פריסת שמע ג"כ דרבנן כמ"ש התוס' עצמם שם במגילה, ואין לומר דהוכיחו דר"י לית לי' האי סברא דא"כ אף בלא ראה מאורות יפרוס הא ר"י ס"ל במגילה בקטן שמוציא אביו כמ"ש התוס' לעיל [א"כ ע"כ הא דס"ל דבלא ראה מאורות אינו פורס ע"ש טעמא אחרינא הוא], ואולי ס"ל דפ"ש דלרבים גרע ודו"ק וצע"ג ליישב דבריהם:
דף קד.
בגמ' ואי דלא מבטיל לי' הוי חציצה, יש לעיין במאי דאמרינן בעלמא ד"ת רובו ומקפיד עליו חוצץ אי דוקא בטבילה אמרו הכי דלכאורה בכל מילי כן הוא וא"כ י"ל דלא זרקו מלח הרבה רק כדרך פירור שהי' יותר מקומות פנוים בין גרגיר לגרגיר באופן שהי' רוב רגל בלי חציצה וא"כ מה"ת לאו חציצה היא, ולעיל בבגדי כהונה דאפי' נימא חוצץ י"ל דבגדי כהונה שאני דהא מסופק הש"ס בפ"ב דזבחים דגם רוח חוצץ התם כיון דכתיב ילבש על בשרו, אבל בכל חציצות ודאי רוח לאו חציצה היא, גם י"ל דהפי' אפי' נימא הוי חציצה ומ"מ לענין השיעור לא מיירי ונ"מ אי איכא דבר החוצץ ומצטרף אותו הנימא לכשיעור, דשלא במקום בגדים דפחות מג' על ג' אינו חוצץ ודאי גם אם יהי' כולו או רובו מכוסה בדברים הפחותים מג' על ג' לא יהי' חציצה וכלפי זה אמר נימא חוצץ ולעולם שיעור אפשר בעינן, מיהו יותר נראה דנימא ממש חוצץ ומ"מ אין ראי' לחציצת רגלי הכהנים דנלמד מכלי שרת ופי' רש"י כיון דכתיב קבלה בכלי שרת ממילא פוסל חציצה ע"ש פ"ב דזבחים, א"כ י"ל דוקא רובו. ושם נימא איתא ברגל א' על הארץ וא' על דבר החוצץ רואין אם יכול לעמוד על רגל א' כשר א"כ לכאורה באותו רגל עצמו נמי שיעורא איכא וצ"ע בפוסקים:
שם בגמ' איתיבי' אביי מעלין בדיופי כו' לחולה אין לבריא לא כו' וקשה מ"ט לחולה מותר הא באין בו סכנה מיירי וגם שבות אסור, ודוחק לפרש ע"י עכו"ם דלבריא גם שבות ע"י עכו"ם אסור, דסתמא קתני משמע אף ע"י ישראל. ובס"ד דבעי למימר הטעם משום אולודי קלא אפשר דלאו שבות גמור חשיב לי' ולא אסרו לחולה, אבל למסקנא דשבות הוי שמא יתקן כלי שיר למה יהי' מותר לחולה, ובאמת הרמב"ם ושו"ע השמיטו דין זה דלחולה מותר, ואפשר דמוקי לה אליבא דמ"ד מלאכה שא"צ לגופה פטור והכא נמי א"צ לגוף הקול רק בשביל שישן לכך הוי כמו שבות דשבות ומותר לצורך חולה. ולכך הרמב"ם דפסק במלאכה שא"צ לגופה דחייב השמיט הדין, [ולפמ"ש בפי' הר"ח דלחולה התירו משום סכנה י"ל דמש"ה השמיטו דבכה"ג פשיטא דשרי], מיהו המג"א מביא לדינא כהך ברייתא [דלחולה מותר (בסי' של"ח ס"ק א') ע"ש]:
שם בגמ' אמר ראב"י גזירה שמא יטול צרור פי' רש"י ויזרוק לרה"ר, ולדבריו י"ל דבכרמלית מותר דהוי גזירה לגזירה וכ"כ במג"א (סי' של"ח ס"ק ו'), אבל קשה לפרש"י הו"ל למימר שמא יזרוק צרור, לכן הי' נראה לפרש שמא יטול צרור ויתלוש ממחובר ולפ"ז בכל מקום אסור:
שם בגמ' תנן ממלאין כו' ומבור הגדול כו' לאו משום דאולודי קלא אסור. יש לתמוה אטו לעולא דאוסר גם באינו מכוין להשמיע קול אסור, א"כ יהי' אסור לנעול ולפתוח כל פתח כיון שמשמיע קול ולא מצינו בעולא דאוסר אלא בטורף אבבא דנתכוין לכך שישמעו את הקול ואפשר דאותו הגלגל הי' נעשה הסיוע ע"י הקול וצ"ע, אח"כ ראיתי בהג"א שנסתפק ג"כ לומר כן.
שם בגמ' אמימר שרא כו' לכאורה קשה לאמימר למה קתני דהתירו במקדש הא בלא"ה גם במדינה למה מותר כה"ג דבהר הבית לא הי' גיגה וחורבה, [וגם משום שריית פשתן ליכא במקדש] ואפשר דאמימר מפרש במתני' משום אולודי קלא ומ"מ גזירה דשמא ימלא ודאי איכא לכו"ע אלא דנ"מ במקום דליכה גינה וחורבה ולכך עולא ס"ל דאולודי קלא אסור ולא פי' הטעם במשנה משום שמא ימלא דס"ל כמו אמימר דבדלא גינה וחורבה מותר, והא דשרי אמימר מיירי היכא דלא הוי אולודי קלא דאין הכרח דכל הגלגלים יש להם קול, ובזה מיושב דעת הפוסקים כעולא והקשו התוס' מאמימר ולמ"ש אדרבה אמימר נמי הכי ס"ל, ובאמת משמעות התוס' נמי דגם מ"ד כעולא מ"מ מודה דאסור משום שמא ימלא ולכו"ע שבות הוא, דאל"כ הו"ל להביא נמי מחלוקת הפוסקים בגזירה דשמא ימלא היכא דליכא קלא, מיהו אפשר לדחות כ"ז ולומר דכל הגזירה דשמא ימלא הוא ע"י הקול שנשמע למרחוק וכל השומע קול גלגל דרכו לרוץ למשוך המים, אבל על הדולה בעצמו אפשר אין גזירה כלל דזכור ששבת הוא רק על השומע פתאום איכא למיגזר הכי, מיהו רש"י ותוס' לא כתבו טעם זה, גם לשון שמא ימלא משמע דקאי על הדולה המים בעצמו:
דף קד:
בגמ' לא דכו"ע חייב, ותמוה א"כ הא דשמואל כמאן, ואיכא דגרסי דכו"ע פטור, ותמהו בתוס' דא"כ מ"ט דמ"ד דנוטלו בהמיינו, וי"ל קצת למאי דבעי הש"ס בפ"ב דבשבועות בטימא עצמו במזיד במקדש אי בעינן שהי' ע"ש, א"כ י"ל דהאי תנא ס"ל דבעי שיעור שהי' א"כ הכא דנושלו ומשליכו תיכף בלי שהיות שיעור השתחוי' ליכא איסור תורה [ומשום חצי שיעור נמי ליכא איסור תורה לדעת הח"צ (סי' פ"ו) דלא אמרו דח"ש אסור מה"ת אלא באיסורי אכילה ע"ש] מיהו תוס' לשיטתייהו דפי' התם דלמלקות פשיטא דחייב בלי שיעור שהי' א"כ הקשו שפיר, אבל הגורסים פטור י"ל דס"ל דגם על מלקות מיבעיא לן התם ע"ש:
סוף הספר