שפת אמת על עירובין· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק הדר · דף עג:
בתוס' ד"ה אימא כו' עי' במהרש"א שכ' דה"ה נמי למ"ד דביין לא פליגי הוי להגמ' למיפרך טפי דגם כרבנן לא אתיא ע"ש. ולפענ"ד אכתי תקשי למסקנא דמסיק דאתיא מתני' כר"מ וטעמא מאי כדי שלא לשכח תורת עירוב והכא כיון דרובה עירבו כו' א"כ התינח למ"ד בפת לא פליגי אבל למ"ד ביין ל"פ א"כ ביין מדינא לא מהני א"כ הדרא קושית התוס' לדוכתא וצ"ע:
בד"ה כל שיתוף כו' וא"ת היכי משכחת כו' וכן הקשו לקמן בד"ה עד במסקנא דהטעם הוא משום דבעינן בתים וחצירות פתוחות כו' ותי' ג"כ הכי. אבל ברש"י מוכח להדיא דכל היכא שראוין לערב לא חשיב חצירות פתוחות לתוכו. ונראה דלרש"י ל"ק כל כך דבל"ז מוכרחין לפרש לעיל (ע"א:) בברייתא מערבין ומשתתפין היינו דאף דשיתפו צריך עירוב למ"ד בפת ל"פ ע"ש בתוס' ד"ה בפת אליבא דפרש"י אך התוס' עצמם לא הוצרכו לכך שם לכן מקשין שפיר, אבל לרש"י הפי' כנ"ל דלעולם לא מיירי בפתוחות זו לזו אלא דקמ"ל דאע"ג ששיתפו צריך כל חצר עירוב וכ"מ לשון הברייתא שלא לשכח תורת עירוב משמע דמיירי רק מעירוב:
בד"ה דאפקי' ועיילי' כו' ובחנם דחק כו'. ולע"ד אדרבה לפרש"י א"ש טפי דבס"ד דגמ' הוי ס"ל דמעולם עומד החבית ברשות זה הבע"ב. ומשני דאינו כן אלא דאפקוהו משם והדר עיילי'. וממילא מובן דאז כדאפקוהו עשאו בו כדין דהיינו שהכניסו לחצר ומשם למבוי וכן לחצר ב' ומשם למבוי וכדפרש"י. אך סוגית הש"ס לא מיירי מזה כיון דזה מובן מעצמו אלא הש"ס חידש לן דהי' באמצע מבחוץ לרשות זה הבעה"ב. אבל לפי' התוס' העיקר חסר מן הספר מה דהי' מקודם בחצירות אחרות דזה עיקר התירוץ: