שפת אמת על עירובין· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק הדר · דף סו:
בגמ' וצריכא כו' ואי איתמר בהא בהא קאמר ר"י כו'. לכאורה קשה לפמ"ש רש"י הטעם בחורבה דאין עיקר התשמיש שם א"כ גם בשמואל אי הוי אמר אין ביטול בחורבה לא הוי ידעינן מחצר לחצר דבחצר התשמיש שכיח. ואפשר ליישב לפי שיטת רש"י לעיל (סד.) בתוס' שם ד"ה א"כ דיש ביטול מבית לבית, ומבואר שם בתוס' דעכ"פ לשמואל דס"ל דאין ביטול מחצר לחצר פשיטא דמבית לבית אין ביטול דהא אין אוסרין זה ע"ז, א"כ י"ל דאי הוי קאמר אין ביטול רשות בחורבה ממילא הוי מוכח דאין ביטול מחצר לחצר. דאי יש ביטול מחצר לחצר וה"ה מבית לבית לרש"י הנ"ל א"כ נהי דתשמיש החורבה לא שכיח מ"מ יבטל לענין היתר דבית לבית וממילא כיון דביטל רשות ביתו גם בחורבה מותר א"כ הוי ידעינן מזה דאין ביטול מחצר לחצר כנ"ל. מיהו לכאורה אכתי קשה דהא סוגיא זו אליבא דרבא אתיא דאין ביטול מחצר לחצר גם במקום דאוסרין כגון ב' חצירות זה לפנים מזה. ומטעמא דהא תשמישתא לחוד ואין לו צורך כ"כ בחצר חבירו ולכן מדמי לה לחורבה. דלאביי דדוקא משום דאין אוסרין אין מבטלין א"כ אין דומה לחורבה כלל וכמ"ש מהרש"א ז"ל. א"כ אכתי אי הוי אמר אין ביטול בחורבה לא הוי ידעינן דאין ביטול בחצר שלפנים מחצר. דב' בתים שאני מטעמא דאין אוסרין שפיר אין ביטול ושפיר הי' שמואל צריך להשמיענו דאין ביטול מחצר לחצר ג"כ. אכן י"ל דהגמ' בעי לפרושי אליבא דאביי ורבא. ולאביי עביד צריכותא השני' דלדידי' זה לפנים מזה יש ביטול והוי סגי לומר דאין ביטול בחרבה כנ"ל. ולכך משני דאיכא צריכותא בדר' יוחנן, ולרבא דזה לפנים מזה נמי אין ביטול א"כ הוי סגי לומר אין ביטול מחצר לחצר כיון דאיירי גם במקום דאוסרין כגון זה לפנים מזה. וקאמר דמ"מ חורבה רבותא טפי. ואין להקשות נמי דרבא עצמו אפשר הוכיח דינו מהא דאין ביטול בחורבה אבל אי לא הוי אמר שמואל אלא א"ב מחצר לחצר הוי מפרש כאביי דדוקא ב' חצירות ופתח ביניהם. דז"א דטפי הו"ל לפרושי א"ב מחצר לחצר בזה לפנים מזה מלהשמיענו עוד בחורבה כנ"ל:
שם בגמ' אמר אביי כו' זו לפנים מזו מתוך שאוסרין מבטלין. אפשר לומר דדוקא פנימית לחיצונה מבטלת הואיל ואוסרת עלי'. וכ"נ מלשון רש"י. אבל חיצונה לפנימית כיון דבלא"ה הפנימית מותרת אין מבטלין לה. ובהכי יש ליישב נמי קושי' התוס' לקמן ד"ה כמאן כר"א דחיצונה לפנימית כיון דגם לאביי אין מבטלין מטעם דאין אוסרת לכך פשיטא להגמ' דגם בדרך אגב לא מהני הביטול, אלא פנימית לחיצונה דאוסרת ושייך בה ביטול. אבל לרבא דס"ל דלא תקנו חכמים ביטול מחצר לחצר כמו בחורבה לכך ס"ל להגמ' דבדרך אגב צריך להועיל כיון דמהני לגבי חצירה חשיב ממילא גם להחיצונה ביטול. ומשני דצריך לבטל לכל אחד. דבאמת לכאורה תמוה שם הגמ' דהא גם למ"ד דא"צ לבטל לכל אחד ע"כ הטעם משום דמסתמא לכולהו בטלי דהא במפרש דלא ביטל לגבי חד ודאי לא מהני וע"ש בגמ' לעיל (כ"ו:), א"כ כיון דאין ביטול רשות לחצר אחרת מה בכך דאין צריך לבטל לכל א'. ולפמ"ש אליבא דרבא אפשר להבין טפי וצ"ע:
בתוס' ד"ה נתנו עירובן כו' הא פשיטא דכולן יכולין לבטל אצלו כו'. לכאורה נראה כוונתם לפמ"ש רש"י ד"ה ליתא לעירובייהו כו' והרי הן בלי עירוב א"כ משמע דעכ"פ יכולין לחזור מעירובן. א"כ מצי לבטולי כל החצר לאחד ולשתרי עכ"פ בני חצר הפנימי להיחיד שביטלו אצלו. אך לפ"ז ל"ד נקטו דיכולין לבטל אצלו דה"ה הוא עם שאר בני החצר יכולין לבטל לא' שעירב, ודקדוק זה קשה גם ברש"י ד"ה אין ביטול רשות ואי קשיא כו' לגבי האי דלא עירב כו', מיהו בגליון כ' גי' הב"ח בלשון התוס' ויהא הוא רגל המותרת כו' ולכאורה אין מובן דהא רש"י תי' קושיא זו. אח"כ מצאתי בחי' הריטב"א וראיתי שיפה הגי' הב"ח ז"ל וא"ש הכל דס"ל דרש"י ותוס' פליגי בזה, דס"ל לתוס' דנהי דביטלו רשותן בני הפנימית לחד מ"מ לא בטל לגמרי עירוב שלהם ולכך לגבי היחיד הוי רגל המותרת ורגל דידהו אין אוסר כיון דעירבו. וכן הי' נמי ס"ד דרש"י לכך דקדק רש"י דדוקא יבטלו כולם לגבי דידי'. דרש"י ס"ל בתירוצא דמילתא דכל דביטל לדידי' שוב בטל כל עירובן והדר הו"ל רגל דידהו רגל האוסרת. אבל תוס' לא ס"ל כן והקשו שפיר ע"ש בריטב"א ודברי המהרש"א בזה א"י לפרשם: