אור ברסלב
שפת אמת על עירובין פרק הדר › דף סה:

שפת אמת על עירובין· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק הדר · דף סה:

דף סה.

בגמ' אי כר"מ ל"ל ישראל בחיצונה. הלשון תמוה כיון דידע דהפנימי מותר ורק החיצון אסור מה פריך. ולא הו"ל להקשות אלא למה פנימי מותר. וצ"ל דלפי שהבין ר"י מדבריהם דר"ש ורבה שחשבו דפנימי נמי אסור פריך דא"כ כ"ש חיצון וכ"כ הריטב"א, מיהו לדידי אכתי קשה דנראה דרבותא גדולה היא דדריסת רגל של העכו"ם נמי אסור דהא לא שייך כלל לגזור שמא ילמוד ממעשיו ע"י דריסת רגליו בלבד. א"כ הגם דבענין להיות חשוב ב' ישראלים יש לאסור בחיצונה טפי אפי' הכי רבותא גדולה הוא גם לר"מ דחד אוסר דמ"מ הו"א דדריסת רגל אין אוסר כלל. וי"ל דא"כ קשה דלא הו"ל למימר אלא ישראל בחיצונה ועכו"ם בפנימית בלי ישראל נמי אוסר על החיצון לר"מ. מ"מ הלשון קשה:

והנה לדינא פסקו הטור ושו"ע (סי' שפ"ב סעי' י"ז) כמסקנת הגמ' דחיצונה אסורה, ותמהו דהא אנן קי"ל דרגל המותרת אינו אוסר. והמ"א כ' דהוא לפי הגמ' דסוף פרקין דעכו"ם בפנימי כרבים דמי משום דמפעי פעי כו' ומשום גזירה ועדיין צ"ע דבשלמא התם דאיכא ב' ישראלים בחיצונה ועכו"ם בפנימית דלכאורה איפכא קשה מה צריך שם לטעם גזירה הא בל"ז כיון דבחיצונה אוסרין זה על זה. וכיון דמוכח מסוגיא דהכא דדריסת רגל של עכו"ם אוסר דשייך בזה גזירה שילמד ממעשיו א"כ למה לא יאסר שם מן הדין. וצ"ל דדיוק הגמ' התם דעכו"ם כרבים דמיא משמע דאילו לא הוי כרבים לא הי' אוסר, והטעם דלא החמירו בעכו"ם טפי מישראל וכיון דב' בחצונה וישראל א' בפנימי אינו אוסר גם בעכו"ם כן. לכן אמרינן משום הרואה דיטעה כו' הוי כרבים ע"ש. א"כ דוקא בכה"ג (דהוי ב' ישראלים בחיצונה דשייך שמא ילמד כו' אבל בנ"ד דישראל א' בחיצונה וא' עם עכו"ם בפנימית כיון דמדינא אין מקום לאסור לדידן דרגל המותרת אינה אוסרת מנ"ל להוציא משם היפוך סוגיא דהכא דנאסר גם בזה משום הרואה כו'. אכן בחי' הריטב"א [ בהשמטות] מביא בשם הראב"ד טעם. אחר דכיון דהני תרי גברי רברבי מוקי לה לר"מ קיי"ל כוותייהו ומשום דס"ל דמאי דנקיט ראב"י אוסרין זא"ז לאו דוקא והוכיח לה מהך עובדא דלחמן בר ריסתק דלעיל (ס"ג:)

דאי הוי מבטלי לחד דלא מירתת הוי ס"ל לאביי ורבא לעיל דאוסר לולי מה דמשני דלא שכיח כו'. א"כ משמע דאוסרין זע"ז לאו דוקא לכך לא קיי"ל כסוגיא דהכא, ולפ"ז כ' עוד דגם הפנימי במקומו י"ל דאסור דגם רב דהתיר נוקי אליבא שיטה זו דאוסרין זה ע"ז דוקא ואנן לא קיי"ל הכי. מיהו בזה הניח שם בצ"ע דהא באמת תמוה דאי ס"ל הכי מנ"ל לאביי ורבא לעיל לחלוק על רב. והעתקתי זה רק ליישב שיטת הלבוש שאוסר גם הפנימי. ותמה הט"ז דאשתמיט לי' הגמ' דהפנימי במקומו מותר. והרי מבואר דהריטב"א נמי מסופק בכך. מיהו עיקר הראי' של הריטב"א יש לדחות דלעיל דחשבו חד ע"י הביטול זה לא מהני כיון דלולי הביטול היו אוסרין זע"ז, אבל היכא דמדינא אין אוסרין שפיר י"ל דלראב"י אין עוכ"ם אוסר כה"ג וצ"ע. וליישב הני גברי רברבי י"ל דס"ל לר"מ כדבעי רש"י לפרש לעיל (ס"ב:) דגם לר"מ בעינן ב' ישראלים אלא דבבית א' סגי אף דאין אוסרין זע"ז ואהא פליג ראב"י לעיל (ס"ב:) ע"ש ורש"י מסיק דמגמ' ותוספתא מוכח דאינו כן ע"ש. אבל ר"ש ורבה מצי ס"ל הכי ופירשו שפיר אליבא דר"מ כנ"ל:

שם בגמ' ר"ל ותלמידי דר"ח כו' ולא הוי שוכר. פי' רש"י דחששו שמא יבוא כו' ואפשר הי' נמי לפרש לפמ"ש בס' אבן העוזר דלדעת רש"י לעיל דירת עכו"ם אע"ג דבלא בעלים אינו אוסר היינו על דירת הישראל אבל מביתו של עכו"ם אסור ע"ש באורך. הגם דאנכי לא פרשתי כן לעיל ויש בזה להאריך לקמן (דף פ"ה). מיהו לפי שיטתו י"ל הכא שהם נתאכסנו בביתו של עכו"ם לכך חששו גם אם לא יבוא. וא"ש נמי מה דהישראלים שדרו שם לא עשו להם תקנה דאינהו הוי שרי לטלטל מדירתם כיון דעכו"ם לא הי' שם:

בתוס' ד"ה איקלעו כו' והיינו כר"י כו' קצת קשה דלעיל (ס"ב:) אמרינן דר"מ נמי דאוסר בעכו"ם דוקא דאתי ביומי' א"כ באזיל סתם גם. לר"מ אינו אוסר. וכ"נ מלשון רש"י הכא דלא אזיל אדעתא למיהדר בשבת או שנסתפקו בדבר. וזה עצמו נכון בלשון רש"י שמא יבוא נכרי בשבת פי' שמא הי' דעתו לבוא ואוסר ג"כ כנ"ל:

בא"ד ואע"ג דר"י לית לי' דלגמרי קאמר הני כללי כו' פי' דצריך להיות הלכה כר' יוסי דאוסר בנכרי דגם זה הוא בכללי דר' יוחנן דלעיל ע"ש ומה שהעתיקו התוס' הכלל דהלכה כר' יהודה משום דמזה הוכיחו דגם לגבי חומרא ס"ל הכי ולא אשגח אהא דהלכה כדברי המיקל בעירוב כמ"ש התוס' מדבעי למידק דרב לית לי' להני כללי והתם בגמ' נקט הכי וע"ש ברש"י דה"ה דהומ"ל ר' יוסי וחד מנייהו נקט] אבל עיקר כוונתם משום דהלכה כר' יוסי כנ"ל. ובס' מהרש"א ואבן העוזר לא הבינו כן. וגם מה דמשמע ממהרש"א דר"י לית לי' כלל הא דהלכה כדברי המיקל בעירוב. א"י מנ"ל הא דרק לדחות הכלל דהלכה כר"י לגבי ר"ש ע"ז הוכיחו התוס' דלא אשגח גם לחומרא. אבל בעלמא מצי סבר דהלכה כדברי המיקל. ומ"ש עוד המהרש"א ואין להקשות כו' איני מבין דהוא עצמו בדיבור הקודם מקשה דצריך להיות הלכה כר' יוסי ומיישב משום דהלכה כדברי המיקל א"כ מאי מקשה כאן:

בד"ה דאתא וכדפי' נמי בקונטרס בההיא עובדא דלעיל כו' ולפמ"ש לעיל י"ל כאן גי' רש"י זו כיון דאתי בשבתא מיירי נמי שהלך ע"ד לחזור בשבת ובזה י"ל דס"ל לרש"י כר' יוסי וכר"מ כדכתיבנא לעיל:

בא"ד אע"ג דבספינות כו' שאני הכא כו' ויש לחלק עוד דהתם לא נולד דבר חדש רק הקשר שהותר חזר ונתקשר כמקדם. משא"כ הכא שכירות מעכו"ם היא היתר אחר לגמרי ולענין זה הוי היתר חדש שנעשה בשבת ולא מהני:

בא"ד וזה א"נ לפרש כו' מנ"ל שלא עירבו ועשו שכירות וביטול כו' דבריהם תמוהים טובא חדא במ"ש מנ"ל מה קושיא הוא זו על ר"א דתהי בה מסתמא ידע דהכי הוי עובדא. ותו תמוה דלמה לא הוכיחו בפשיטות דאי מהני בעירוב א"כ במאי מיתוקם הא דשמואל דאמר אוסרין ואין מערבין כו' הלא מצי לערובי מאתמול אע"ג דאתא נכרי בשבתא דכשיבוא ישכרו ממנו ויועיל העירוב דאתמול וכמ"ש התוס' בעצמם לקמן (ס"ו:) ד"ה אלא. שוב ראיתי במהרש"א שעמד שם בזה וכ' דה"ה דהו"מ התוס' להוכיח מכאן אכן בחי' הריטב"א כ' דמזה אין הכרח די"ל כיון דאפשר דהעכו"ם לא ירצה להשכיר לכן נקרא לא מצי לערובי מאתמול אע"ג דכשמשכיר עתה העירוב דאתמול חוזר וניעור ע"ש. ומסתמא גם התוס' ס"ל הכי. והנה הראב"ד ס"ל באמת דעירוב מהני ע"ש בריטב"א. ונ"ל ליישב לפי שיטתו דהוכחת ר"א מדשמואל אינו לענין הביטול רק לענין השכירות דא"י לשכור בשבת. ואה"נ דהכא הוי עובדא דלא עירבו מאתמול אי נמי עירבו ולא היו צריכין עכשיו אלא שכירות בלבד. ותהי ר"א דא"כ למה אמר שמואל אין מערבין בדאתי עכו"ם בשבת הא שפיר מצי לערובי מאתמול וע"י שכירות בשבת כשיבוא חוזר העירוב וניעור, אלא ודאי ס"ל דאין שוכרין בשבת א"כ גם בעירבו מאתמול לא מהני שכירות כנ"ל. מיהו לשון הגמ' לקמן וקתני כו' אין מבטלין לא משמע כן קצת. ולפ"ז א"ש הסוגיא גם אליבא דאביי לעיל בבר ריסתק דמהני ביטול במקום עירוב דלפ"ז נשאר קושית התוס' בסמוך דל"ל שכירות כיון דביטלו. ולהראב"ד א"ש דא"צ ביטול כלל:

תוכן העניינים

שפת אמת על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה