שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק תשיעי · דף פד:
בגמ' ר"ל אמר קידש נעשה ככחוש בקדשים. לפ"ז נראה דלר"ל אם אין לו רק תמרים שבהרים ופירות שבעמקים מביא. ומחויב להביא אפי' לכתחילה. כיון דלית לי' מיעוט בבכורים והא דאין מביאין רק מטעם דמצוה להביא מן המובחר. אם אין לו מובחר אין לו לבטל מצות בכורים:
בתוס' ד"ה כאן בספינה כו' תמהו על פרש"י מכמה מקומות דעציץ של חרס נמי בעי נקיבה. ולע"ד נראה דדוקא בספינה העומדת במים ס"ל לרש"י דשל חרס דהמים מחלחל בחרס א"צ נקיבה. אבל בעציץ מודה רש"י דאפי' חרס בעי נקיבה כנ"ל פשוט. ולהכי לא משני בעציץ נמי כאן של עץ כו' דבעציץ אין נ"מ בין חרס לעץ רק בספינה. עוד י"ל דהא כתבו התוס' בגיטין שם דהא דפליגי התם בכתבו על עלה של עציץ נקוב דגוזרין שמא יקטום היינו דוקא במחובר לקרקע. אבל בנייר גדול וקצץ מקצת לא מיקרי מחוסר קציצה. א"כ י"ל דנהי דס"ל לרש"י הכא דחרס לא בעי נקיבה. משום דגם זה נקרא מארצך כיון שהחרס היא עפר. אבל לעולם מחובר לקרקע לא מיקרי ולכן נקט התם דוקא נקוב ודוק. וכן יש ליישב קושי' שני' מהכשר זרעים דבעי נקוב להיות מחובר לקרקע. אבל בלי נקב אע"ג דמארצך הוא מ"מ אינו מחובר לקרקע ומקבל הכשר טומאה כנ"ל. מיהו מרש"י שבגיטין שהביאו התוס' לא משמע הכי: