שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק תשיעי · דף פד.
בגמ' ריב"י אומר עומר בא מחו"ל משמע אפי' לכתחילה וקשה דהא כתיב וקצרתם את קצירה. ואפשר ג"כ הפי' שאין איסור חדש עד שיגדל התבואה בא"י ובא זמן קצירה. מיהו בלא"ה נראה דלכתחילה לכו"ע צריך להביא מן א"י מטעם כרמל:
שם בגמ' רע"ק אומר מצינו יחיד שמביא חובתו מן החטים כו' מן השעורים. לכאורה צ"ל מן השעורים היינו מנחת סוטה. וקצת קשה שיהי' זה נקרא חובתו. וגם קשה עיקר הדרש דבשביל שיחיד מביא גם מן השעורים להכי ציבור ג"כ מביא. הא כמה מילי איכא ביחיד ולא בציבור **לגירסת התו"כ ניחא כמ"ש בהגהת זקני הג' מהרי"ד ז"ל ע"ש. וכן הוא בירושלמי פ"ב דסוטה ה"א ובחנם הגיהו הק"ע ופ"מ. אבל לגירסת גמרא דילן קשה:** ולכן הי' נראה לפרש דעל ביכורים קאי. דכשם שביכורי יחיד מן החטים ומן השעורים כמו כן ביכורים של ציבור הם מן החטים שתי הלחם ומן השעורים עומר. מיהו ק"ק לפי' זה הא ביכורי יחיד הם גם מכל ז' המינים וצ"ע:
בתוס' ד"ה שומרי ספיחים. וא"ת היאך עומר בא מן המשומר כו'. ולע"ד הי' נראה דמשומר היא דוקא ששומר כל השדה. אבל כשיש לאדם ולחי' לאכול דאז רשאי גם הוא ליקח לביתו מעט. ואותו מעט שהוא רשאי ליקח לביתו למה לא יוכל לשמור אותו לעצמו גם בתוך השדה וכשיכלה ביתר השדה נחי' יפקיר גם את זה. אבל כל כמה דאיכא עוד בשדה רשאי לשמור לעצמו זה המעט. וכן משמעות לשון הרמב"ם (פ"ד מה' שמיטה) דדוקא להסגיר שדהו וכרמו אסור. והשימור הי' שלא יתקלקלו ע"י דריסת אנשים ובהמה. עוד י"ל למ"ש רש"י דהשימור הי' משום חיות ובהמות. א"כ י"ל דנהי דצריך להיות מופקר גם לחי' ובהמה היינו כשנגמר וראוי לאדם. אבל כשיהי' הפקר לחי' ובהמה קודם הגמר א"כ לא יבוא לעולם לאכילת אדם. ולכן יכולין לשמרו עד שיהי' נגמר התבואה:
בד"ה רחמנא אמר כו'. משמע למסקנת התוס' וסוגיא דהתם דכל מנחות אסור להביא בשביעית וצריכין להביא מנחת נסכים ושאר מנחות מן הישן (]וכן איתא בתוספתא דמכילתין סוף פ"ח] וצ"ע על הרמב"ם שלא כתב מזה. וצ"ל דסמך על מ"ש בה' בכורות (פ"ה ה' ט') דפטורה מבכורה ממילא ה"ה מנחות. והטעם שכ' הרמב"ם שם משום לאכלה ולא לסחורה י"ל גם במנחות כיון דבידו ליתן להקריב לאיזה משמר שירצה ע"ש בכ"מ] ובתו"כ דריש בהדיא לאכלה ולא להביא ממנה מנחות ע"ש: