שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שנים עשר · דף קא:
בגמ' הניחא למ"ד טהורין אין נפדין. צ"ע קצת דאפי' למ"ד אין נפדין אמר לעיל הטעם דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם. אבל הכא בעודן מחובר אינו ראוי למזבח וצריך עוד כמה מלאכות שיהי' ראוי למזבח. ואפי' חיטין ממש י"ל דלא מקרי ראוי למזבח דחיטין ועשאן סולת הוי שינוי וא"כ לכו"ע תיקשי. ואפשר דאה"נ למסקנא הכי היא רק בס"ד קאמר הניחא דלדידי' אפשר לדחוק ולומר דגם בכה"ג אין נפדין. אבל לבתר דמסיק דהואיל ומצי פריק לא אמרינן. שפיר י"ל דאפי' לדידן דטהורין אין פודין דוקא מנחה ממש אבל חטים ומכ"ש במחובר שפיר פודין. וכן משמעות הרמב"ם שפרט כל המינים שמן יין סולת כלי. וכן בהא דהקדיש נכסיו והי' בהם יינות שמנים וסלתות הראוי למזבח למזבח כו'. משמע ג"כ דוקא סולת אבל חטים כיון דנשתנו אח"כ מותר לפדותן וצ"ע לדינא:
שם בגמ' ושמעינן לי' לר"ש דאמר כל העומד לפדות כפדוי כו' וקשה בשלמא בפרה באמת עומד לפדות גם עכשיו. אבל דנימא דהי' לו שעת הכושר שמעיקרא הי' עומד לפדות י"ל דתרי הואיל לא אמרינן. ואפשר דלשון היתה לה שעת הכושר משמע דעכשיו א"י לפדותה ואע"ג דנפדית ע"ג מערכתה מ"מ אפשר בשהצית בה אש תו לית לה פדיון. ושוב ראיתי בתוס' ב"ק (ע"ז.) דייקו לשון שהיתה לו שעת הכושר משמע דעכשיו א"י לפדותה. ופי' דאחר הזאת הדם א"י לפדותה ע"ש. ומיהו אין הלשון היתה הכרח גדול דכיון שלא פדאו עדיין שפיר שייך לומר דהי' לה שעת הכושר אולי הי' פדאה. ולכן הי' נלע"ד דזהו כוונת רב אשי לקמן דקאמר דאי בעי פריק אמר דאי בעי הוי זריק לא אמר. דעיקר כוונתו כמ"ש דאי בעי פריק גם עתה הוי רק חד הואיל אמרינן. אבל אי בעי הוי זריק כבר לא אמרינן דהוי כב' הואיל. ומיושב בזה דמה דפשוט בכולהו תלמודא דלר"ש עומד לזרוק כזרוק אתיא גם אליבא דרב אשי כנ"ל:
שם בגמ' הכי השתא בשלמא פרה עומדת לפדות שאם מצא נאה הימנה מצוה לפדותה. לכאורה תמהני אטו במנחות אינו כן כיון דמצוה להביא מן המובחר ואי מצא חטים טובים מאלו מצוה נמי לפדותן ק"ו פרה דאינו בפנים מצוה מן היפה מכ"ש מנחה דבפנים. ואפשר דסברת הגמ' היא דמנחה שהוכנה לקרבן כיון דכשרה היא אע"ג דמצא מן המובחר טפי. אין לבטל הקדושה והמצוה ממה שכבר הוכן וכבר זכה זה הסולת להיות מנחה. משא"כ פרה דבחוץ היא מצוה לפדותה:
שם בגמ' שלא הי' שהות ביום למזרקי'. קצת קשה כיון דע"כ נשחט ונתקבל הדם ביום. א"כ כל זמן בה"ש הוי בכלל ספק יום. ואיך סתם דאינו מטמאת אוכלין הא מידי ספיקא לא נפקא שמא הי' עוד שהות לזרוק וטמא מספק, ואפשר דכיון דמכח ספק אינו רשאי לזרוק הוי כמו אין לו שעת הכושר בודאי. וחתני מ' יעקב מאיר נ"י תי' כיון דדם נפסל בתחילת שקיעת החמה לשיטת התוס' לעיל (כ':). וי"ל דבתחילת שקיעה ליכא ס' דבה"ש כלל [כמ"ש התוס' שם דהוי יום גמור]:
שם ברש"י ד"ה שור הנסקל כו'. יש ליישב בבן פקועה דא"צ שחיטה ובכל הני בלא"ה י"ל לענין הדם למאי דקיי"ל לקמן (ק"ג:) דם נבילה אינו מטמא ומ"מ מטמא טומאת אוכלין כנ"ל: