שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שמיני · דף פג.
בגמ' קסבר וולדות קדשים בהוויתן הן קדושים אע"ג דהתוס' הביאו דאפי' למ"ד במעי אמן הן קדושין א"ש ההיא היקשא לענין דאין מקריבין השליל. מ"מ דייק הגמ' שפיר דקסבר בהוויתן קדושין מלשון ההיקש דאין שפיר ושליא קדוש בו. דאל"כ הו"ל למימר מוציא מכלל שליל כמו דאמרינן התם:
שם בגמ' מה מילואים מותריהן בשריפה ואין מותר ב"ח בשריפה. פירש"י דלא הי' שם מותר כו'. וקצת קשה מנ"ל הא. וגם לפי"ז הו"ל להגמ' לאסוקי נמי דדנין אפשר משאי אפשר כדלעיל. דהא כיון דלא הוי מותר ב"ח שם הוי אי אפשר. ולולי פירש"י ז"ל הי' נראה כיון דכתיב ואם יותר מבשר המילואים ולא כתיב מהמילואים סתם משמע לאפוקי מותר ב"ח והי' שם באמת ג"כ מותר ומעטי' קרא להכי] ילפינן מיני' שפיר [וכן פי' רגמ"ה וברש"י כת"י דפוס וילנא]:
שם בגמ' תנא משמי' דרע"ק זאת התורה כו' מנחה מה מנחה מקדשת בבלוע כו'. וצריכי למכתב במנחה ובחטאת. פי' כיון דממנחה ילפינן כולהו למה פרט הכתוב בחטאת אשר יגע בבשרה יקדש. קצת קשה למה לא דייק הגמ' לעיל בדר"א ג"כ הכי. כיון דיליף מחטאת לכולהו למה פרט הכתוב במנחה כל הנוגע כו'. ודברי התוס' בד"ה מה חטאת. שכתבו תרתי דריש מחטאת] תמוהים בעיני דרע"ק לא דריש כלל בלוע מחטאת: