שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שמיני · דף פ:
בגמ' אילימא משום דר' כהנא. הלשון אילימא לא א"ש דלמסקנא נמי הכי הוא. ואולי ט"ס היא ואגב גררא דלעיל (ט"ו.) דשם איתא כל לשון זה ושם במסקנא אמרו טעם אחר ע"ש. וטעו הסופרים לגרוס גם הכא אילימא ע"ש:
שם בגמ' תודה שנתערבה בתמורתה ומתה א' מהן חברתה אין לה תקנה. מכאן יש לתמוה על הרמב"ם שכ' (פי"ב מפסוהמ"ק) דלפני כפרה גם התמורה טעון לחם דהכא כיון דמתה יביא לחם לחברתה ממ"נ. וגם בלא"ה עיקר הדין שכ' הרמב"ם שם וגם בפיהמ"ש כאן דתמורה ג"כ לפני כפרה טעונה לחם. א"י מנ"ל ומ"ט הלא לפי מסקנת הגמ' לעיל האי ל"ש אלא לאחר כפרה קאי רק אולד תודת חובה ומשום דמתכפר בשבח הקדש. אבל בתמורה ודאי נראה דאינו מתכפר ידי נדרו. א"כ למה טעונה לחם כיון דגזירת הכתוב הוא דתמורה א"צ לחם. איברא דגם רש"י כתב בתחלת הסוגיא דלפני כפרה ולדה וחליפה ותמורתה טעונין לחם. מ"מ י"ל דרק בס"ד כתב כן אבל לפי מסקנת הסוגיא לעיל לא משמע הכי. ואפשר לומר דהרמב"ם מחלק דדוקא באם עדיין עיקר התודה עומדת ליקרב כדדייק הלשון והרי שניהם עומדות אז גם כשמקריב התמורה טעונה לחם. אבל במתה עיקר התודה פקע חיוב לחם מן התמורה וצ"ע בזה. מיהו יש לקיים האי דינא בתודה שנתערבה בתמורת תודה אחרת שכבר הקריב אותה התודה. ותמורתה נשארת ונתערבה בתודה זו. אך הלשון בתמורתה לא משמע כן. גם מ"ש הרמב"ם שם דהביאם קודם כפרה שניהם טעונים לחם. תמוה מדאמרינן לעיל בסמוך בכיפר באמצעית דראשונה ושלישית א"צ לחם. וכבר כתבתי לעיל בזה דצ"ל כוונת הרמב"ם שניהם טעונין פי' איזה מהן שיקריב ראשון. הגם כי דוחק הוא ע"כ דחיק ומוקי אנפשי':
שם בגמ' א"ל לוי לרבי וליתי בהמה ולחם כו'. ותמוה טובא ס"ד דלוי. וגם מה זה הלשון שהשיב רבי וכי מפרישין תחלה למותרות. בפשיטות תמוה טפי מה ענין מותרות שייך בזה. לכן נראה דלוי קיצר בלשונו בהא דקאמר בהמה ולחם. וכוונתו היה שיפריש מעות שיהיה בו כדי מותר ויקח מזה המעות בהמה ולחם. ומהמותר יקח עוד בהמה וא"כ העצה נכונה. רק גם ע"ז השיב רבי דלכתחילה א"י להקצות מעות ע"ד שיהי' בו מותר כדי להקריב בהמה בלא לחם זה אסור לכתחילה: