שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שלשה עשר · דף קט:
בגמ' מדקאמר ואצ"ל אלמא בית חוניו לאו ע"ז. קשה לי הלא גם מרישא מוכח דאי ע"ז היא מה קמ"ל דיקריבנו במקדש. וגם הלשון הקריבו בבית חוניו לא יצא הא חייב מיתה:
שם בתוס' ד"ה העלה כו' תימא כו'. נראה כוונתם דמשמעות הברייתא שנאמר והי' ביום ההוא דמעשה זו למצוה יחשב. מיהו י"ל דהוא עצמו לא הקריב רק למד להו איך להקריב (כדאי' בזבחים (קט"ז:) בעובדא דאימי' דשבור מלכא דשדרא קורבנא לרבא ע"ש]:
סוף הספר