שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שלישי · דף כד.
בגמ' אמר רבא כו' העשויין כמסרק. צ"ע על הרמב"ם דפסק (פי"א מפסוהמ"ק) האי בעיא בספק דלא יקטיר. והך משנה דשני מנחות שנתערבו כתב (גם שם) בסתם אם יכול לקמוץ מזו בפ"ע. והו"ל לבאר דוקא בעשוי כמסרק וצ"ע:
שם בעי רבא עשרון שחלקו ונטמא א' וכו' מדלא איבעיא בנתחברו אחר שנטמא ואח"כ נגע טומאה בחלק שכבר נטמא. משמע דבהכי פשיטא לי' דאע"ג דשבע לה טומאה בזה החלק מ"מ חלק השני טמא דהוי כנגע הטומאה בחלק השני ג"כ כיון דמחובר. רק בצירוף כלי מיבעי' לי' וצ"ע אי צירוף דאורייתא למה לא יהי' ממש כנוגע בכולו דמכף אחת נלמד כל מה שבכף נעשה אחת. והי' נראה קצת דקאי באת"ל צירוף דרבנן וצ"ע ויש לדקדק האי עיקר בעיא דרבא בדין שבע לה טומאה למה העמיד הבעיא לענין צירוף כלי. טפי הו"ל למיבעי בהך דר' יוסי בעשאו וילון דאר"י אם נגע בו הזב הו"ל למיבעי אי דוקא נגע הזב מקודם או אפי' אח"כ. וגם לשון אביי דקאמר ומי אמרינן שבע לה טומאה משמע דלרבא בודאי אמרי' שבע לה טומאה דאל"כ הו"ל למימר אמר אביי ת"ש סדין כו' כיון דרבא מספקא לי'. לכן נ"ל דעיקר ספיקו דרבא אי טומאת צירוף כלי הוי כמאן דנגע גם בשאר העיסה שבכלי. וא"כ אפי' אי קי"ל בכ"מ שבע לה טומאה מ"מ הכא שאני דהטומאה שנוגע בחצי עשרון שנטמא הוי כנוגע גם בחצי השני'. או דצרוף לא הוי כנוגע רק דטומאת חצי עשרון זה מגרר הטומאה גם על חצי השני' כנ"ל. וכוונת רבא מי אמרינן בכה"ג שבע לה טומאה. אבל בעלמא פשיטא לי' דשבע לה טומאה ולהכי מקשה עליו אביי והתנן כו' כנ"ל:
שם והתנן סדין כו'. לכאורה הי' אפשר לחלק כיון דהתם לגבי דבר זה עצמו חמורה טומאת מגע דישאר הטומאה בו אפי' כשיבטלנו ממדרס לעשותו וילון שפיר חל טומאה על טומא' משא"כ הכא דלגבי חלק זה אין שום חומר בטומאה שני'. מ"מ הגמ' לא נראה להו לחלק בהכי. תו יש לדקדק קצת די"ל דאפי' אי שבע לה טומאה מ"מ מתלא תלי וקאי אי משכח לה רוחא חיילא ולהכי כשנעשה וילון חל עליו טומאה שני' אבל הכא לעולם בחלק זה שבע לה טומאה. מיהו הגמ' לא סברו כן דבטומאה אי לא נטמא מיד שוב כלתה לה הטומאה ואין יכול אח"כ לחול מעצמו: