שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שלישי · דף יח.
במשנה ולא פתת פירש"י רק בכדי קומץ. ] וכוונתו משום דבלא פתיתה א"א לקמוץ. והתוי"ט מקשה על רש"י דא"כ מאי פריך בגמ' בסיפא אי שפתתן פתיתות מרובות ק"ו היא כו' הלא י"ל דבסיפא מיירי שגם הקומץ לא פתת כראוי. וא"י כוונתו דא"כ באמת פסול לרש"י [אם לא הי' כדי הקומץ פתיתין שיהי' הקמיצה כראוי]:
שם ולא מלח. פי' הרע"ב כל המנחה רק הקומץ. והלשון משמע כן דמיירי כל המשנה קודם הקמיצה דהניף והגיש נמי קודם קמיצה הוא. ובתוס' רע"ק תמה על הרע"ב דגם לכתחילה א"צ למלוח כל המנחה. ואין דבריו מוכרחין וכמ"ש לעיל (בפ"א ו'.) מזה. [וכן כתב הר"ן פ"א דחולין דגם חלק כהנים צריך מלח]. והרמב"ם בפי' המשנה כתב לא מלח כהן אלא זר כדפי' אביי בגמ'. ולכאורה קשה כיון דמליחת קומץ אחר הקמיצה היא למה יוכשר בזר דמקמיצה ואילך מצות כהונה (כמ"ש התוס' ד"ה ור"ש ועי' בשעה"מ פ"ג מה' יו"ט]. אבל נראה הדבר נכון דהא דמקמיצה ואילך מצות כהונה היינו הדברים הכתובים בפרשה מוקמץ הכהן ואילך אבל מצות לא תשבית מלח ברית פרשה בפ"ע היא ושם לא נזכר כהן. כן כ' הרמב"ן פ' ויקרא לענין הגשה דקודמת לקמיצה וצריך כהן ע"ש. ומיושב מ"ש התוס' לעיל (ט'.) ד"ה מקמיצה. וע"ש ברמב"ן דגם מליחה בזר כיציקה ובלילה]:
שם ולא הניף פרש"י מנחת עומר וסוטה. יש לעיין למה לא מעכב תנופה בעומר דתני בי' קרא כמה פעמים והניף. וגם עיקר המצוה והניף הכהן וכתי' ביום הניפכם ותליא הכל בתנופה. וברמב"ם (בה' מעה"ק פי"ג) שהביא משנה זו השמיט לא הניף. ובה' סוטה (פ"ב) דממעט מי שא"י להניף משמע דביכולה אם] לא הניף כשר. ובמנחת העומר לא הביא הדין. נראה דהבין ג"כ דבעומר מעכב. ומתני' מיירי במנחת סוטה או שאר תנופות דקרבנות. וצ"ע לדינא בזה:
שם בגמ' לא יצק כהן אלא זר. צ"ע כיון דאמרינן מקמיצה ואילך מצות כהונה דיציקה ובלילה כשרין בזר א"כ אפי' לכתחילה נמי ולמה נקט לא יצק כשר דמשמע לכתחילה פסול בזר. ואפשר דמדרבנן פסול לכתחילה בזר וצ"ע:
שם בתוס' ד"ה גזירה תימא בלשתות כו'. אפשר ליישב קצת דנראה בזריקה דחישב לזרוק למחר כדי הזי' הוי פיגול אפי' פחות מכזית דבהזאה לא הוי שיעור דכזית. וכ"כ הרמב"ם (סוף פי"ד מפסוהמ"ק) להדיא א"כ נראה דה"ה לר"א בחישב לשתות מקצת דמו סגי נמי בכדי הזי' דמקרא דהאכל יאכל ילפינן אכילת מזבח ואדם בחד שיעורא. וא"כ י"ל דבחישב לשתות מקצת דמו פחות מכזית אין לגזור אטו כל דמו דבודאי לא יחשוב לשתות כל דמו דהא יעבור על איסור כרת אם ישתה כזית דם. אבל עדיין צ"ע לדינא לר"א אי בשתיית פחות מכזית הוי פיגול. עוד י"ל דהא זה ששוחט הקרבן ע"ד להניח דמו אין סברא שמחשב לבטל כל הקרבן דהא שוחט לשם קרבן רק נראה דסובר שכשר להלין הדם למחר. ואע"ג דלפ"ז ממילא יזרקנו למחר מ"מ כיון דלא הי' מחשבתו בפירוש על זריקת דם למחר רק להניחו לא חשיב פיגול ולכן שייך לגזור מקצת דמו אטו כל דמו להניחו כפי' הנ"ל אבל בלשתות לא שייך לגזור אטו כל דמו דכשישתה כל הדם יתבטל כל הקרבן. ואפשר שכן כוונת התוס' בתירוצם: