אור ברסלב
שפת אמת על מנחות פרק שביעי › דף עו.

שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק שביעי · דף עו.

דף עה:

במשנה שיפה ובעיטה בחיטין פירש"י כדי שישרו קליפתן. נראה לפרש דע"י השיפה ובעיטה מתרכך החטה ולכן בשעת טחינה תוסר הקליפה בנקל. דרחוק לומר דנשרית הקליפה מיד דא"כ תפול ותתפזר הקמח קודם הטחינה. וגם מהו שיעור ג' מאות הלא אם נשרית הקליפה בפחות נמי סגי. רק הפי' כמ"ש דעי"ז תעבור הקליפה בשעת טחינה וכן י"ל ברמב"ם פ"ז מה' אסוה"מ] אך בפי' המשנה פי' לנקות הפסולת שנדבק בחטה והנה לא נתבאר בגמ' אי במנחת שעורין הי' ג"כ שיפה ובעיטה. ולמ"ד שיפה ובעיטה בחטין י"ל דקאי גם על מנחת סולת. וגם מנחת העומר דחטה לאו דוקא ה"ה שעורין. אבל למ"ד בבצק צ"ל דכל המנחות הנאפות קאמר:

שם בגמ' בעי ר"י אמטוי ואתויי חד כו'. אי נימא אמטוי חד ואתויי חד צריכין לפרש שף אחת פי' אמטויי ואחר הבעיטה שף היינו אתויי. ולפ"ז אפשר לומר דמודה ר"י דשיפה סגי באמטויי לבד או באתויי לבד. דהא לא מפורש דצריך להיות מוליך ומביא והכל בכלל שיפה. רק בזה מסופק ר"י אי מוליך ומביא יחשב לשנים או לחד. אבל הבאה או הולכה גרידא מיחשב שפיר שיפה כנ"ל. אך ברמב"ם לא משמע כן ע"ש:

שם בגמ' דאפרשינהו בלישה. לכאורה הלשון תמוה דעיקר התירוץ הוא דמלבד הד' חלות אפה עוד ד' קטנות לתרומה. א"כ הול"ל ד' דקאמר שמואל חוץ מן התרומה. ומה זה דמשני דאפרשינהו בלישה הלא גם המ' חלות מפריש בלישה. ולכן הי' נראה דס"ל להגמ' דא' מן כל קרבן צריך להיות מן עשרה דוקא ככל מעשר דהוא א' מעשרה. ולהכי מוקי לה דקודם אפי' הי' מ' והפריש אז התרומה. ואח"כ חיבר התשעה ואפאן אחת וכן בכל הד' מינים. וכן מצאתי בפי' הר"ן והרא"ש בנדרים. אך משמעות הרמב"ם (פ"ט מה' מעה"ק) אינו כן וצ"ע לדינא:

תוכן העניינים

שפת אמת על מנחות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה