שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שביעי · דף עד:
בגמ' ומאי בזו לאפוקי מדשמואל כו' ומזלפו ע"ג האישים. קצת קשה דהא ודאי שמואל לא פליג אמתניתין. רק דשמואל ס"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין שרי ומודה דלר"י דדבר שאין מתכוין אסור אינו מזלפו ע"ג האישים כדאי' בזבחים (צ"א:) ע"ש. א"כ מנ"ל לאפוקי מדשמואל דילמא מתני' כר"י אתיא. וצ"ל דלאו דוקא קאמר לאפוקי מדשמואל רק הכוונה לאפוקי ממ"ד מזלפו לאישים. ומשום דלא נמצא מפורש דלר"ש מזלפו לאישים רק בשמואל דקאמר הכי נקט לאפוקי מדשמואל. אבל לדינא באמת אין ראי' מכאן לדחות הך דשמואל. והנה הרמב"ם (פט"ז מה' מעה"ק) פסק דלא כשמואל וכתב שם הכ"מ דסמך אסוגיא דהכא וצ"ע כנ"ל:
שם בגמ' מסייע לי' לשמואל דאמר המתנדב שמן קומצו ושיריו נאכלין כו'. גם בכאן קשה לי מנ"ל ממתני' כשמואל דילמא מתני' אתיא כר"ש בזבחים שם דאין מתנדבין שמן (משו"ה לא מצי תני במתני' נדבת שמן] ולעולם אליבא דר"ט דמתנדבין שמן כולו לגבוה. (דמ"ש רש"י דבזה דקתני במתני' אתי לאפוקי שמן. אין מובן דהא אתי לאפוקי נסכים מאידך דשמואל]:
שם בגמ' ומאי בזו לאפוקי ממ"ד שתי הלחם הבאות בפ"ע כו'. קצת קשה כיון דגם לחם בפ"ע נכלל בהך מתני' א"כ האיכא נמי ביכורים דהכל לכהנים. דבלא"ה הו"א דמתני' בקרבן מיירי וביכורים לאו קרבן הוא רק מתנה לכהן אבל שתי הלחם בעצמם נמי לאו קרבן נינהו רק תנופה כביכורים. ואולי משום דביכורים צריכין קרבן א"כ יש בהו חלק לגבוה ג"כ. ודוחק הוא דהא לחם הפנים ג"כ תני במתני' אע"ג דבזיכין לגבוה וצ"ע:
ברש"י ד"ה כי קמיבעיא לי' כו' אימורים מזבח של כהן כו'. תמוה דכך לי אימורי זבח של ישראל כמו של כהן דכל דכליל תהי' הוא בלא תאכל. ונראה דט"ס הוא ברש"י ותיבות אלו מזבח של כהן הוא גליון מאיזה תלמיד טועה:
בתוס' ד"ה קומצו ושיריו נאכלין כו' יין צלול היא ואי אפשר לקמוץ. איני מבין דבריהם דהא מפורש בזבחים (צ"א:) החילוק. דמתנדבין שמן נלמד מקרבן מנחה לכן דינו כמנחה בקמיצה אבל יין נלמד מאזרח דכתיב בנסכים. [כדאי' לקמן (ק"ד.) והגם דבתו"כ יליף גם הא דמתנדבין יין מקרבן וכמ"ש התוי"ט לקמן (פי"ב). מ"מ בגמ' לא מייתי הך דרשא רק גבי שמן. אבל יין ילפינן מאזרח] ע"ש משו"ה דינו כנסכים אבל טעם התוס' אינו מובן דיכולין להקדישו ולקמצו:
במשנה והחלות בוללן. כתב הרע"ב במנחת מאפה. והתיו"ט עמד בזה דפלוגתא דרבי וחכמים הוא גם במחבת ובמרחשת כדפי' רש"י. ולכאורה הי' שיטת הרע"ב נכונה. כיון דמפורש בקרא במחבת סולת בלולה א"כ י"ל דרבי חולק דוקא במאפה תנור דכ' חלות בלולות. וחכמים מדמי מאפה למחבת. אבל במחבת י"ל דכ"ע מודים דבולל סולת. אך לשון הברייתא דבתו"כ ובגמ' משמע כרש"י דפליגי גם במחבת. ונראה דלהכי פי' הרע"ב סיפא במאפה משום סיום לשון המשנה והשאר נאכל לכהנים משמע דמיירי במאפה. דאי במחבת ובמרחשת אכתי איכא יציקה על הפתיתין ולמה אינו יוצק אז כל השמן הנשאר א"ו במאפה מיירי דא"צ יציקה נ"ל: