שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק רביעי · דף מב:
בגמ' ובציצית בהא קמפלגי מר סבר חובת טלית היא. נראה לפרש דהיינו ר' אדא בר אהבה דבירך בשעת עשי' ס"ל חובת טלית. אבל רש"י פי' רב חסדא אליבא דרב. ותמוה בעיני דהא ר"ח מקשה מכח דפסול בעכו"ם. והכא אמרי' היכא דגמר מצוה בעשי' אפי' אי כשר בעכו"ם חייב לברך. א"ו דר"ח אידחי והך מר סבר הוא ר"א בר אהבה כנ"ל:
שם כשרות אע"פ שלא עבדן לשמן. משמע קצת דלכתחילה לכ"ע בעי עיבוד לשמה כיון דהטעם דהזמנה מילתא וסגי לשמה בשאר המעשים א"כ עכ"פ לכתחילה צריך להיות בכל המעשים לשמה. וגם לשיטת רש"י דהזמנה לאו מילתא והעיבוד הזמנה בעלמא היא. מ"מ י"ל דמדרבנן בעי לשמה וכן כ' באו"ז ה' תפילין (סי' תקל"ג) ע"ש]:
בתוס' ד"ה כתנאי תימא כו'. אין כאן תימא למאי שהביאו בעצמם אח"כ בדיבור הסמוך גמ' דסנהדרין דעיקר מחלוקתם תלי' בהזמנה אי מילתא היא א"כ נהי דבציצית כתיב דבעי' עשי'] לשמה מ"מ הטוי' א"צ לשמה כמו העיבוד בתפילין:
בד"ה עד שיעבדן וכו' דתשמיש מצוה וליתא כו'. זה יש לדחות דמיירי הכא בתפילין של יד. אך יותר הי' להם להוכיח מסוגיא דהכא דהא ציצית עיקר מצוה ולא בעינן טוי' לשמה לרבנן: